כששואלים אותי האם תמו כל הצרות והעוולות בעולם עד שאני "מרשה לעצמי" להתעסק דווקא בבעלי החיים, התשובה שלי היא מאוד פשוטה: אני עוסקת בשורש הבעיה. סוגנות - העדפת מין ביולוגי אחד על השני - היא המרכיב הבסיסי לכל שנאה ואפליה.
כך למשל, גם הפגיעה הקלה ביותר בכלב תמיד תהיה מזעזעת יותר עבור רוב האנשים בישראל מאשר פגיעה בפרה או בתרנגולת. שיסוף גרון של כלב ייחשב תמיד למחריד, ואילו שיסוף גרון של טלה יהיה יותר בגדר "יאמי, צלעות". הנה, ממש השבוע נתקלתי בפייסבוק בתמונה של בחורה צעירה ותכולת עיניים, עובדת "אדום אדום", שהצטלמה עם ראש מקורקף של כבש תחת הכיתוב "אוהבת את העבודה שלי, המשך יום טוב לכבשים שלי".
התמונה הוסרה מאז מהפרופיל של הבחורה, אבל אני שיתפתי צילום מסך של הזוועה בפרופיל שלי - מה שגרר מאות שיתופים ותגובות. חלק מהתגובות האשימו אותי בשיימינג. "שיימינג". זה נראה כאילו עם ישראל למד מילה חדשה וכולם חשים את עצמם אינטליגנטיים פתאום. הרי אם במקום הכבש מדובר היה בראש של כלב או של חתול, אף אחד לא היה רואה פסול במה שעשיתי. עם זאת, מה שלמדתי הפעם זה שגם מאוד משנה מי הוא האדם שמחזיק את הראש של החיה.
לפני כחודשיים, לאחר תחקיר "דבאח" - בית המטבחיים הגדול במדינה, אליו גם התייחסתי פה בשבוע שעבר - שיתפתי תמונות שהעלו העובדים מתוך אולם השחיטה. אז היו התגובות מזועזעות והאלבום זכה כמעט ל-1000 שיתופים - בלי שום מילה על "שיימינג" או דאגה כזו או אחרת לשוחטים.
בתגובה, רבים מעובדי "דבאח" שלחו לי הודעות פרטיות בהן כתבו שאני עושה את זה בגלל שהם ערבים. זה כמובן לא נכון. לא מעניין אותי אם מדובר ביהודי, ערבי, כבש או חתול - אני לא גזענית ולא סוגנית. יומיים לאחר מכן, כשהעליתי סרטון נוראי ובו נראית שחיטה באמצע הרחוב במצרים, רוב התגובות היו בסגנון "הערבים האלה, שישרפו כולם". בתגובה, שיתפתי את תחקיר "אדום אדום" - כדי להמחיש שזה לא משנה אם מדובר בערבים או יהודים, מה שמשנה זה האם אתם משתתפים בהילולת הטבח או לא.
לשמחתי, הפוסטים עשו את שלהם. זו היתה פלטופרמה מעולה להסברה, ולא מעט אנשים ראו בעיניהם לראשונה את הדברים הנוראים שעוברים על החיות בדרך לצלחות שלהם. אנשים שמעו לראשונה צרחות של עגל, שממש כמוהם לא רוצה למות - וזה הכל בעצם.
עוד גיוס למאבק
בשורות טובות עבור בעלי החיים: השחקן המהמם עוז זהבי עבר לטבעונות. אין כמו סלב חזק שלא מתבייש או מפחד להעביר את המסר הלאה. לאחר שנודע לי הדבר התכתבתי עם עוז מעט, והוא סיפר לי שקיבל המון הודעות בפרטי ונפעם מהאחווה ומההצעות לעזרה. לא הופתעתי - כאלה אנחנו!