החלטתי שהפעם אני אחשוף את עצמי עד הסוף. יש מצב שכשאני אקרא את הטור הזה, אני ארגיש שהוא משאיר אותי עירומה לגמרי. אבל יש מצב, שמנקודת מבט חיצונית, זה לא יראה כך.
לרוב אני לא זוכרת את עצמי בחיים הקודמים שלי, אלה שלפני הטבעונות. החלטתי לחפש תמונות מהתקופה ההיא. אז דבר ראשון זה גרם לי לראות את עצמי בכל מיני גלגולים שונים, ערן ואני עוד חברים, החתונה, לידת אלונה, מיכאלה, גילבוע וכל מה שביניהם, זו חוויה לכשעצמה. הדבר הנוסף שמשתקף מהתמונות הוא העיוורון המוחלט שלי - תמונות מפינות ליטוף, תמונות מגני חיות, תמונות מעל האש. אני זוכרת שזה לא היה זר, זה היה נורמלי שמשפחה נוסעת בשבת לגן חיות כזה או אחר, זה היה הגיוני לעשות על האש, זה היה חינוכי לקחת את הילדים לסיור ברפת.
אני מסתכלת בתמונות ולא מאמינה, המציאות הייתה מול העיניים שלי כל הזמן ואני לא ראיתי. לאדם כמוני שחי את נושא שחרור בעלי החיים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע זו כאפה רצינית אבל זו כאפה חשובה מאין כמותה. זה מזכיר לי שגם אני הייתי עיוורת, שגם אני החשבתי את עצמי אדם סבבה ובטח לא מזיק, והיום אני יודעת במה לקחתי חלק ודבר לא יחזיר את הגלגל לאחור. בדרכי הארוכה עד לטבעונות לקחתי איתי חיים רבים, וגרמתי להמון סבל.
הכנאפה מתוקה, וגם טבעונית
אני אנסה לפשט את זה. הרבה פעמים אומרים שאני קיצונית בגלל דברים קטנים שאני עושה, כמו למשל לא לאכול משהו שנגע במזון שמקורו מן החי. אבל יש לי שאלה: אם נגיד הייתם יושבים לארוחה והיו מגישים לכם קציצות שעשויות מבשר כלב לצד תפוחי אדמה, הייתם מזיזים את הקציצות ואוכלים את תפוחי האדמה? לא נראה לי, הייתם מקיאים על השולחן. זה ממש לא היה עובר לכם חלק בגרון, תרתי משמע.
קיימנו השבוע את ההרצאה "קירות שקופים" לבני נוער באשדוד. זה היה מדהים ועוצמתי. בהמשך עלינו לדלית אל כרמל. מודה, התרגשתי. זה מראה לי כמה כח יש לקבוצת אנשים לעשות ולשנות. טבעוני אחד מהיישוב התאמץ, ארגן אולם, שכר ציוד הגברה, שלח הזמנות ודרש שנבוא לארוחה אחרי ההרצאה. אפילו זכינו לאכול כנאפה טעימה, טבעונית כמובן.
לא יהיה אחד שלא ידע במה הוא לוקח חלק.
אין תירוצים.
אין.
תירוצים.