אין לכם חיים?!
משועממים!
רוצה שניצל? תביא להם שניצל.
וואלה עושים לי חשק לסטייק אלה.
היי! זו לא זו מהאח הגדול?
תגידי, כמה נשאר מהמיליון?
שיעופו לי מהכניסה למסעדה!
אלה חלק מהתגובות מהמחאה השקטה שערכנו ביום שישי.
בנמל ת"א עצרנו ליד כל המסעדות, מלווים בשישה שוטרים שבודקים שאנחנו לא מפרים את הסדר, שומרים שהכל ישמר על מי מנוחות, באופן קצת אירוני - זה היה מרגיע.
זו הייתה אחת המחאות העוצמתיות שיצא לי לקחת בהן חלק. החלטנו שאנחנו לא מדברים, לא עושים הסברה, לא מתדיינים, עומדים, שותקים, מסתכלים לכם בעיניים. כל אחד מ-40 הפעילים מייצג את אלה שלא יכולים להיות שם, אלה שלא מדברים בשפה שלנו. אלה שמבקשים חמלה. אלה שחייבים את החמלה שלכם.
בפעם הראשונה הרגשתי שאנשים רוחשים לנו כבוד, וזה היה עוצמתי. משפטים כמו "תראו כמה הם", "איזה אומץ יש להם", "כל המשפחה שלי כבר טבעונית" – והיו אפילו מחיאות כפיים, עיניים שהביטו בנו בהבנה. אנשים הבינו למה אנחנו שם. זה היה מחזק ומתיש בו זמנית.
מתיש כי יש הרבה שעדיין לא שם, מתיש שעדיין מתווכחים על סבל של מישהו, סבל הפוגע בנו בסופו של דבר. מחזק כי מרגיש שאתם כבר יודעים על מה אנחנו נאבקים.
עמדתי שם וכשהסתכלתי עליכם הסתכלתי על עצמי עד לא ממזמן. עד לפני 5 שנים זו הייתי אני שם אוכלת בעלי חיים. יש לי תמונה שמתעדת איך אני אוכלת דג במסעדה בזמן שהייתי בהיריון, עמדתי מחוץ לאותה מסעדה והסתכלתי עליכם. שאלתי את עצמי איך אני הייתי מרגישה אם מישהו היה עומד מולי עם שלט כזה. מה זה היה עושה לי? זה היה מעצבן אותי? מכעיס אותי? אני יודעת שיותר מהכל זה היה מביך אותי, מביך אותי שמישהו נאלץ להזכיר לי למה אני גורמת, אין לי מושג מה הייתי עושה עם המידע הזה ואז הסתכלתי לימיני וראיתי את גילבוע, הילדה הקטנה שלי עומדת עם שלט "חמלה לחלשים, גם לבעלי חיים" וידעתי שאין לי מושג איך זה היה משפיע עלי. הודיתי על המקום שאני נמצאת בו היום עם דור ההמשך שלי, שתי ילדות בנות 10 ו-6, מיכאלה וגילבוע עומדות עם שלטים מול אנשים בוגרים, מבינות כל כך טוב ונכון איך העולם הזה צריך להתנהל. הסתכלתי על הפעילים שעמדו לצדי ואהבתי כל אחד ואחת מהם, הערכתי כל אחד ואחת מהם.
עמדנו ליד דייגים. ילד בן 12 החזיק חכה. הסתכלתי עליו כלא מאמינה, העיניים שלי זעקו בלי מילים: "מה אתה עושה?!".
והוא ברגע אחד העיף את החכה הצידה.
הוא הבין.
אין לי ספק שהוא הבין.