ב-17 במאי, לפני שלושה חודשים בדיוק, נערך באולם בר-לב של קריית הממשלה טקס כניסתו של דני דנון לתפקיד שר המדע, הטכנולוגיה והחלל. סידרו פרחים על מפות נייר כחולות ולבנות. הוציאו כיבוד ויין. אכלו בורקסים. עשו "לחיים". השר החדש אמר: "עלינו לוודא שהעולם המדעי והטכנולוגי איננו עולם סגור – לא עבור החרדים, לא עבור המיעוטים, ולא בפריפריה. נעבוד קשה לחזק את המחקר והפיתוח, בדגש על התחום היישומי. ניתן דגש על קירוב הציבור הרחב לתחומי המדע דרך הרחבת המודעות והנגישות לפעילות המדע. נייצר גשר מדעי אשר יגיע לפתחו של כל ילד וילדה במדינת ישראל".
מילים יפות, נכון? אז למה שלושה חודשים אחר כך שולחים את דני דנון להיות שגריר ישראל באו"ם? מה, זהו? הוא כבר סיים לחזק את המחקר והפיתוח, בדגש על התחום היישומי? להנגיש את העולם המדעי והטכנולוגי לחרדים, למיעוטים, לפריפריה? לייצר גשר מדעי לפתחו של כל ילד וילדה במדינה ישראל?
לא, הוא לא עשה כלום. ולא כי הוא דני דנון. גם בן גוריון לא היה מצליח לעשות כלום בשלושה חודשים. אחרי שלושה חודשים בתפקיד, ספק אם דנון כבר זוכר את שמות כל העובדים במשרד. אחרי שלושה חודשים בתפקיד, ספק אם הוא הספיק לעבור על ההחלטות שקיבלו קודמיו בתפקיד.
ותתפלאו לשמוע כמה כאלה היו. מאז גדעון פת, שכיהן בתפקיד שר המדע והפיתוח בשנים 1988–1984, אף שר מדע בישראל לא השלים קדנציה. לא פחות מ-31 שרים כיהנו בתפקיד שר המדע ב-27 השנים האחרונות. למעשה, שלושת החודשים של דנון הם בגדר הצלחה מסחררת לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ב-2004, ויקטור בריילובסקי כיהן כשר המדע של ישראל מה-29 בדצמבר עד ל-4 בינואר. חמישה ימים. ואילו ראלב מג'אדלה החזיק עשרה ימים במרץ 2007. גם להם פרסו מפות בכחול ולבן, עשו "לחיים", חתכו פירות וחיממו בורקסים.
כמובן, בין גדעון פת לדני דנון ממשלות נפלו, מלחמות הופסדו, ראשי ממשלה נרצחו, שקעו לתרדמת או הואשמו בפלילים. קורה. אבל זה לא המקרה עם דני דנון. הממשלה לא נפלה – פשוט ראש הממשלה החליט על מינוי חדש באוגוסט לאותו ממונה שהוא עצמו מינה במאי.
למה? מה, נתניהו לא ידע במאי שבאוגוסט יצטרך למנות שגריר חדש לאו"ם? ידע, בטח ידע. אז למה מלכתחילה למנות את דנון לתפקיד השר? למה לא להבטיח לו את תפקיד השגריר כבר במאי, ולמנות שר שיהיה בתפקיד לפחות עד שהממשלה תיפול? מה, לא מגיע לנו שרים – אפילו אם הם דני דנון – שיעבדו קצת בשביל האוטו עם הדלקן? שירוויחו את הבורקסים והיין?
ואני בכלל לא נכנס פה לשיקולים הפוליטיים של נתניהו, שרגע אחד מפטר את דנון מתפקידו כסגן שר הביטחון ורגע אחר ממנה אותו לתפקיד שגריר ישראל באו"ם. עם כל הכבוד, השיקולים האלה לא מעניינים אותי. שיוסי ורטר ורביב דרוקר ייהנו להם. אני פשוט משלם מיסים. אני שילמתי על הבורקסים האלה. מגיע לי שר שילמד את התפקיד ולפחות ינסה – כל אחד לפי כישוריו ולפי השקפת עולמו – לעשות משהו. לא מהפכות גדולות – משהו. להעביר כסף מצד לצד. לפטר או להעסיק מישהו. סתם להצטלם עם ילדים ביקנעם. משהו.
ואיך אנחנו הישראלים הפכנו לכאלה שטיחוני רגליים שכל זה נראה לנו תקין לגמרי? מחרבנים לנו על הראש, ואנחנו דנים בשאלה האם דנון נצי מדי לתפקיד שגריר ישראל באו"ם. מה אכפת לי אם הוא נץ או יונה? הוא מחרבן לי על הראש. אפילו התנועה לאיכות השלטון הגיבה למינוי דנון בשאלה האם דנון מתאים למשרה הדיפלומטית. אף מילה על כך שרק לפני שלושה חודשים הוא מונה למשרה מיניסטריאלית. אף מילה על איכות השלטון. אף מילה על כך שמחרבנים לנו על הראש.
אני שילמתי על שר מדע. מגיע לי פאקינג שר מדע. אם צריך שר מדע – תמנו אחד. אם לא צריך שר מדע – תבטלו את המשרה. תנו למנכ"ל לנהל את המשרד לבד. תנו את הג'וב ללוטרה. לא אכפת לי. רק אל תתייחסו לשלטון, שאתם עצמכם רציתם נואשות רק לפני כמה חודשים, כמו שילד מפונק מתייחס לחוג פסנתר. אף אחד לא מצפה שתהיו גלן גולד – אבל לפחות לכו לשיעור. לפחות תנסו לנגן איזה "יונתן הקטן" לפני שאתם מחליפים לחוג קרטה.
ביבי ודני, אתם חייבים לי בורקסים.