במארס 2020, בעיצומו של גל הקורונה הראשון, רבבות ישראלים יצאו למרפסות ביתם ומחאו כפיים ל"מלאכים בלבן". עם ישראל יצא מגדרו והריע ללוחמי הקורונה: לרופאים, לאחיות ולכל יתר הצוותים המקצועיים של בתי החולים בישראל. "אנחנו מוחאים כפיים כאות תודה לצוותים שעושים לילות כימים עבור כולנו", אמרו בהתרגשות, והניפו דגל בגאווה.
החיבוק הלאומי, באותה עת, היה בעוצמות שלא ראינו כמותן בעבר: קיבלנו כאן, במרכז הרפואי ברזילי, אלפי חבילות שי ביום, מתנות לצוותי הקורונה, מכתבי ברכה והוקרה ושוקולדים מכל סוג ובכל טעם. גם בגל השני חשנו חיבוק לאומי חם ואוהב: זרם החבילות המשיך והופיע, פוליטיקאים מכל הזרמים עלו לרגל למחלקות הקורונה, ובחג החנוכה האחרון הדליקו מאות אלפי ישראלים נר לבן, שננעץ במרכז החנוכייה שלהם, והכריזו בהתרגשות "אתם נותנים את הנשמה ועובדים מסביב לשעון כבר יותר מחצי שנה - מגיע לכם שנעמוד ונצדיע לכם".
בגל השלישי, שהיה עצום ומשמעותי הרבה יותר מקודמיו, גל שבו ראינו תחלואה קשה בקרב ילדים ונשים בהריון, כפתור הווליום של החיבוק הלאומי פנה קמעה לאחור. היינו כבר שנה בתוך הקורונה, רבים מאזרחי ישראל כבר חוסנו, עייפות קורונה הורגשה באוויר, ועדיין נדרשנו בחג הפורים להקצות חדר שלם כדי לאכלס את אלפי משלוחי המנות שהגיעו לכאן, כשלרבים מהם מצורפים מכתבי ברכה נרגשים.
ואז, כמעט כמו בהתגנבות יחידים הופיע הגל הרביעי. בקבוצת הווטסאפ שלנו, של הנהלת ברזילי, התקיים דיון סוער האם להמשיך את ה"מסורת" ולשנות את שם הקבוצה ל"גל רביעי", כי אולי אנחנו לא בעיצומו של גל, אבל אז נאלצנו לפתוח שוב מחלקת קורונה פעילה, והתחלואה גאתה, ובלי כל ויכוח התקבלה פשרה – קבוצת הווטסאפ קיבלה את השם "גל דלתא".
שלשום נאלצנו לפתוח מחלקת קורונה נוספת. אנחנו רואים שם מחוסנים שמתדרדרים לטיפול נמרץ נשימתי, יולדות שמצבן נעשה קשה וחולים שמגיעים מבתי דיור מוגן. אנחנו רואים גל שהולך ומתעצם, ורק דבר אחד אנחנו כבר לא רואים – חיבוק לאומי. אין חבילות שי, אין מכתבי הוקרה ואין מחסן שמתקשה להכיל את כמויות השוקולד מכול סוג ומכל טעם.
האם הצוותים כבר אינם עובדים לילות כימים כדי להציל חיים? ברור שכן. האם הם עצמם מסתכנים במחלה? גם ברור שכן. נכון, הם מחוסנים, אבל לא מעט מהמטופלים שלהם מחוסנים.
אז מה השתנה? איפה מחיאות הכפיים? אולי זו העייפות מהקורונה, אולי כמו בסדרות טלוויזיה העונה הרביעית כבר הרבה פחות מעניינת אותנו, ואולי קשה לנו לקבל את העובדה שהקורונה שוב הרימה ראש, לאחר שכבר חשבנו שחיסלנו אותה. ואולי, וגם זה יכול להיות, למדנו לחיות עם המחלה. כי מי מריע לרופא שמטפל בחולה שפעת?
ואולי, בגל המשונה הזה צריך להתרחש דבר הפוך: אנחנו כאן, הצוותים הרפואיים, "המלאכים בלבן", אנחנו צריכים הפעם לחבק את הציבור, שכבר חשב שהסיוט הזה מאחוריו; אנחנו צריכים לחזק, לתמוך, לעודד את הציבור לעשות עוד מאמץ, להתחסן, לחזור למסכה, לא להתקהל; אנחנו, הצוותים הרפואיים, צריכים הפעם לצאת למרפסות בתי החולים, למחוא כפיים לאזרחי ישראל, שהתחסנו מהמוניהם, לומר "תודה" מכל הלב ולתת זריקת דחף לא רק בשריר הזרוע, אלא גם זריקת דחף מוראלית.
הכותב שימש בשנה האחרונה דובר המרכז הרפואי ברזילי שבאשקלון.