החברה הישראלית בכלל והמסורתית בפרט מתמודדות לאחרונה עם השאלה כיצד להתייחס לרבנים שסרחו או הואשמו בפלילים וריצו את עונשם בבית הסוהר. האם הם אבדו את מעמדם כרבנים? או שמא עם תום ריצוי העונש הם יכולים לחזור למעמדם המקורי?
בשאלה דומה נתקלים רופאים עורכי דין פוליטיקאים וכדומה. עם הבדל אחד אבל עקרוני.
אין חולק על כך שבעל מקצוע אינו מאבד את כשוריו ויכולותיו המקצועיים כתוצאה מחטאו. לעומתו, סמכותו של הרב נובעת מאישיותו וערכיו ולא רק מהמבחנים אותם עבר בהצלחה.
המסורת היהודית עסקה בשאלה זו לאורך הדורות. מה שאומר שאין חדש תחת השמש. מאז ומעולם היו שכשלו ואתגרו את בית המדרש בחיפוש אחר מענה הולם למצב מורכב זה. בתלמוד מסופר על תקנה מתקופת המשנה (מאה השנייה לספירה) שתוקנה בעיר אושא לפיה אב בית דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומרים לו להתכבד ולשבת בביתו. בעברית בת ימנו הוא מודח מתפקידו וחדל לכהן בתפקידו כדיין או רב. אם הוא חוזר וחוטא אזי מכבידים את הסנקציות כלפיו עד לרמה של נידוי, וזאת מפני החשש מהנזק התדמיתי החמור אותו הוא גורם לעולם היהודי הרוחני.
מנגד היו גישות שבקשו לחפות על החוטא בטענה שמדובר אולי במעידה חד פעמית שחשיפתה עלולה לגרום ליותר נזק מהסתרתה.
השאלה האם לחשוף את החוטא וחטאו הוכרעה בימינו על ידי שלטונות החוק ומציאות של תקשורת פתוחה. אולם השאלה שעדין נותרה ללא מענה היא שאלת היחס לאותו אדם. באחד מספרי הרבנים בספרד (רבי שלמה בן אדרת) מצאנו את הקביעה הבאה: החיוב לנהוג בתלמידי חכמים קיים כל עוד "אותו תלמיד חכם נוהג כשורה, הולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהם כמנהג תלמידי חכמים. הא לאו הכי הוא עמו מבזה עצמו ומבזה תורתו ואין אחרים חייבים בכבודו".
כשבאים לענות על שאלה מה מידת הכבוד אותו נוכל לרכוש לאדם המבזה את עצמו ותורתו, יש לזכור כי אנחנו מאמינים בתשובה ובתקון. זה אחד הדברים שמאפשר לנו להתפתח כחברה. כאשר האדם מודה שחטא ולקה על כך הרי שההתייחסות אליו משתנה וטוב שכך. אנחנו מכירים בכך שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אנחנו לא מעודדים התחסדות המבקשת להתעלם מקיומו של חטא. אלא מבקשים לתקן את החברה ואורחותיה. ברגע בו מודה החכם שכשל ונענש על כך אפשר להתחיל את השיח איתו מחדש.
המאמר באדיבות ארגון צהר