פרשת בלק, שלמעשה היתה צריכה להיקרא: פרשת בלעם, היא אחת הפרשות היותר משעשעות במקרא. בלק בן ציפור, מלך מואב, המודאג מהמלחמה הצפויה עם העם החזק שזה עתה עלה ממצרים – עם ישראל, שוכר את שרותיו של הנביא, בלעם, על מנת שיקלל את עם ישראל, כי הרי כולם ידעו באותה תקופה: "אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר" – מי שבלעם מברך הוא מבורך ומי שבלעם מקלל הוא מקולל.
הפרשה מספרת בהומור לקוני, את הנסיונות הנואשים של בלעם לקלל את ישראל: לא משנה כמה בלעם מתאמץ וכמה הוא משתדל, אין הוא מצליח לקלל את העם, אלא רק לברך אותו. אחת הברכות של בלעם אפילו זכתה למקום מכובד במצעד הפזמונים של סידור התפילה שלנו: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כ"ד:5)
אז למה בעצם בלעם זכה להיחקק בהיסטוריה כ"בלעם הרשע"? מה היה כל כך נורא במה שעשה? הרי בסופו של דבר הוא ברך את העם ולא קיללו?! האם חטאו החמור כל כך הוא הרצון שלו לשתף פעולה עם כוחות הרשע? עצם הכוונה שלו לקלל את העם? אחד בפה אחד בלב? אבל רגע – מה יותר חשוב - המעשה או הכוונה?!
אז מה באמת היה חטאו של בלעם? האם היה זה חטא המרמה? האם הבטיח הבטחות שווא למנהיגות דאז, שלא היה מסוגל לקיים? הרי היה צריך להגיד מיד לבלק, שאין ביכולתו לאמר אלא את דבר ה'. פייר, בלעם ניסה להימנע מכל העסק אבל שליחי בלק ממש לחצו...
או שמא היה זה החמדנות שלו? "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב..."(פסוק י"ח) – האם בכך בלעם רומז שעבור סכום מופרז הוא מוכן לעשות הכל, אפילו לקלל את עם ישראל? פייר, בלעם אמר מראש, שלא יעזור לבלק לשחד אותו בכל הכסף שבעולם: "לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה".
אז אולי זה היה חטא האלימות נגד בעלי חיים? שלוש פעמים בלעם מכה את חמורו עד שהחמור פוצה פיו במחאה נגד ההתעללות בו. צער בעלי חיים הוא אמנם ערך ביהדות, אבל רבים במקרא ובימינו חטאו חטאים נוראיים יותר ולא זכו לתואר המפוקפק כמו בלעם "הרשע"....
ואולי חטאו של בלעם היה בעצתו הרעה, שבעקבותיו החלו בני ישראל לזנות אחר בנות מואב, כנאמר בפרק ל"א " הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת יְהוָה".
על העיוורון ועל האטימות
כולנו מכירים את התחושה בה מתכוונים למשהו אחד ויוצא משהו אחר, מתחילים פרויקט עם כוונה אחת ומסיימים עם תובנות הפוכות, או מבטיחים משהו לבוס ומגלים בהמשך שאין סיכוי, נותנים עצה שבהמשך מתבררת כהמלצה רעה.... כל אלה הן סיטואציות אנושיות, לא חטאים. בוודאי לא רשעות. יתרה מכך, לעיתים מנהיגי ציבור אפילו נבחרים על בסיס היכולת שלהם לומר משהו אחד ולעשות משהו אחר, ליצור תדמית של כוונות טובות למרות מעשים (או חוסר מעשים!) הפוכים לגמרי. ובאשר לחמדנות? קשה להגיד שחמדנות בימינו תקנה לאדם את התואר "רשע"... מקסימום הוא יישב על זה שנה וחצי בכלא מעשייהו...
מה שמוביל אותי לחשוב שאולי החטא הגדול של בלעם היה משהו אחר לגמרי: אולי מדובר בחטא העוורון והאטימות כלפי הסביבה. בלעם מכונה "גבר שתום העין" היות והוא לא רואה את העוולות שלפניו (שעליהן בלק רוצה שיקלל את עם ישראל), הוא לא רואה את מצוקת ה"אחר" האולטימטיבי, המיוצג על ידי אתונו. האירוניה בסיפור מגיעה לשיאה כאשר אפילו החמור של בלעם רואה את מלאך ה' במקום שבלעם לא רואה אותו! בלעם הוא אטום לנעשה סביבו עד שהחמור זועק, ובלעם הודחק לפינה "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול." (פסוק כ"ו). גם בימינו אטימות היא אחד החטאים הקשים של החברה שלנו: אטימות מערכת הבריאות לזעקתם של ילדים חולי סרטן, אטימות הממשלה לזעקתם של יהודים החפצים להתפלל בכותל בדרכם, אטימות של משרד הרווחה לזעקתם של הנכים על קצבאות מביכות ... אלו הם חטאים בני זמנינו, שראוי לקרוא לחוטאים בהם "רשעים".
אז מה ניתן ללמוד מפרשת בלק? תהיו תמימים – בין אמרות הלב ואמרות הפה, תהיו אופטימיים – לעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, הזהרו בעצותיכם, פקחו את העיניים ואת הלב ותקשיבו לסובבים אתכם – יכול להיות שגם לחמור שבחבר'ה יש משהו חשוב להגיד.
שבת שלום!
הכותבת היא סמנכ"ל בינה, התנועה ליהדות חברתית