בעולם שמשתנה כל כך מהר, כולם מחפשים יציבות, משהו גדול יותר להתחבר אליו, שישמור עלינו, ינחם אותנו ויראה לנו את הדרך. אנחנו קוראים ספרים, הולכים לכנסים וחלקנו אפילו מרחיקים לתרבויות רוחניות אחרות כדי ללמוד ממי שעוסקים בזה כל חייהם.
יש מי שכבר מצא. הכירו את א'. הוא לא צריך ללכת רחוק, האוצר נמצא מתחת לגשר שלו. א' הוא אברך בכולל, בן 40, נשוי ואב לשישה ילדים. את כל חייו בילה בלימוד תורה, והוא לא מתכוון להפסיק: "אם הייתי יכול הייתי עוזב את העבודות האחרות שאני עובד בהן ויושב גם בזמנים האלו בכולל".
ללימוד שלו בכולל הוא מתייחס כאל דרך חיים: "זה פותח את המוח, את השכל. זה פותח עולם חדש, שאין אותו לאדם שלא עושה את זה. אני באמת מרגיש שאני מגיע למצבים שלא היו לי לפני זה. אני רוצה כמה שיותר מזה. זה דבר שאין לו סוף. הלימוד הופך אותי לאדם טוב יותר".
אז כמה מרוויח אברך?
א' נמצא רוב היום בכולל, מלבד הערבים והבקרים שבהם הוא עובד כמשגיח בישיבה אחרת. גם אשתו יוצאת לעבודה. היא עובדת בשתי עבודות שונות, שמהן היא מרוויחה באזור ה-3,000 שקל בחודש, והמלגה שא' מקבל מהכולל מגיעה עד 2,000 שקל, אבל זה עדיין לא מספיק: "תראי, ברור שמהכולל אי אפשר להתפרנס. בעצם הבעיה הגדולה של אברך כולל זה החוסר שיש בהכנסות. כל חודש יש לנו חור של 2,000-1,000 שקל, תלוי אם היו הוצאות מיוחדות החודש. בחגים יש הרבה הוצאות, למשל. כל חודש יש חור שמצטבר. חצי מהכסף הולך למשכנתא, והשאר רק למה שחייבים כדי לשרוד בצורה מינימלית".
ההורים שלך תומכים בכם כלכלית?
"כיום לא. אחרי החתונה הם תמכו בנו קצת, כשהייתה לנו הכנסה קטנה, אבל לא משהו משמעותי".
אתה משלם ארנונה?
"זה תלוי בגובה המשכורת שלנו. אנחנו מקבלים הנחה לפי תלושי המשכורת שלי ושל אשתי. בדרך כלל אנחנו מקבלים 70-60 אחוז הנחה. מלבד ארנונה, יש גם קצבת ילדים".
אתה בעצם גוזר עוני על הילדים שלך
"עוני ואושר הם שאלה של תפיסה, של אווירה, של איך אתה מציג את הדברים. כל אחד יודע שאושר לא תלוי בעושר. סך הכול אנחנו משתדלים לתת את ההרגשה שיש בבית מה שצריך ושיש אנשים שחיים בצורה מופרזת וזה לא טוב ולא צריך את זה. ככה לא מתפתח אצלם רצון לצרוך כל מיני דברים שיש לאחרים. וכשכן קיימת תחושה שחסר משהו, אנחנו מסבירים שכדאי לפעמים להצטמצם קצת בשביל הרווח הגדול של חיים רוחניים יותר. וזה עובד טוב. יש לי כבר ילדים בגילאי העשרים ובאמת הם נראים מרוצים ולא מתלוננים".
ואם הם מבקשים משהו שאתה לא יכול לתת להם?
"זה קורה לפעמים. אני אומר להם שזה לא תואם לרמה שלנו, שהם יודעים שיש כל מיני סוגים של רמות והם מבקשים דברים ששייכים לסוג אחר של אנשים. הם מבינים את זה. אני מניח שגם אדם שמקבל הרבה כסף בחודש לא יכול לכסות את כל סוגי הדרישות בעולם".
יש הבדל בין לקנות לילד שלך בגדים חדשים לבין לממן לו נסיעה לחו"ל
"אז אנחנו קונים ולבושים יפה ובצורה מכובדת, ואנחנו שמחים שאנחנו מפיקים הנאה ורווח מזה שאנחנו לא מאלו שמוציאים לכולם את העיניים".
הוויתורים של א' נראים מהצד כמו סיוט: לפני שש שנים הוא ואשתו מכרו את ביתם בירושלים כדי לממן את החובות שהצטברו במהלך לימודיו בכולל, וקנו דירה מחוץ לעיר: "עכשיו אני לקראת גלגול שני של סיפור כזה. חיתנתי בן עכשיו, וגם זה מביא חובות. בואי נגיד שלא הייתי צריך לעשות את הדברים האלו אילו הייתי עובד מסודר כל החיים. אבל אצלנו אומרים שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ודרך ארץ, כלומר מי שייקח את זה ברצינות, ייחסך ממנו הלחץ הכספי".
אבל עובדה שלא נחסך ממך הלחץ הכספי. אתה רק יותר בלחץ.
"בסוף אלו שלומדים מוצאים את עצמם מסודרים, אפילו שלא הביאו בכל חודש סכום מספיק לפרנסה. אנחנו לא קונים מה שמתחשק, רק מה שחייבים. וכשצריך, יש גמ"חים שמלווים כסף. היום ברוך ה' אני גר בדירה שהיא שלי, וכיסיתי את החובות שהצטברו".
ועכשיו הצטברו שוב?
"כן. ואני מוכן לזה, להגיע לדירה הכי קטנה, למקום הכי נידח, העיקר שיהיה לי סגנון החיים הזה".
הנחה באנונה זה כיף אבל לא חיים מזה
צילום:
Tim Robberts, GettyImages IL
הנחה בארנונה. נחמד אבל לא חיים מזה
יש גם סוג אחר של אברכים. אצלם הלימוד הוא כמו עבודה, והם רוצים להכשיר את עצמם לכל מיני מקצועות תורניים, כמו דיינות או הוראה. כדי להגיע לזה צריך להשקיע בלימודים ממוקדים כמה שנים מעבר ללימוד התורה, ואם עוברים מבחנים שנחשבים לכבדים לפחות כמו בחינות לשכה ללומדי משפטים, אפשר לעבוד בזה.
למה שלא תלמד מקצוע דתי כדי להתפרנס בכבוד?
"כי אז כל הלימוד נראה אחרת. הוא מופנה לכיוון המטרה הזו, שתביא אותם לתוצאות. מבחינתי זה כמו ללכת לעבוד, וזה לא מושך אותי בכלל. כמובן שיש את הבעיה של להביא כסף, אבל זו אחת מההתמודדויות הגדולות של מי שיושב בכולל, שהוא מוותר. זה אומר שגם האישה צריכה לצאת לעבוד, וגם אני עובד בעבודות צדדיות וקורע את עצמי, ויש חובות. אבל אנחנו מוכנים לכל זה, אני ואשתי יחד, בשביל הרווח שאנחנו מקבלים מהדבר הזה. אני חושק בזה, זו התשוקה שלי".
אתה חושק בתורה יותר משאתה חושק באשתך?
"זה פרמטר אחר לגמרי. את הילדים אוהבים יותר מהאישה? את ה' והתורה אוהבים, כל אחד הוא מסלול אחר של אהבה. זה לא מתאים השאלה הזו, אלו שני כיוונים שונים".
יש לך זמן לעצמך? סיפוק עצמי? אתה שואל את עצמך את השאלות האלו בכלל?
"מי שעובד וצריך להביא כל הזמן כסף והוא במרוץ של עבודה – נמצא בבעיה שדיברת עליה, והוא באמת צריך למצוא זמן לעצמו. אבל כשאנחנו נכנסים לכולל ומתיישבים ומתחילים להתבונן אז זה בעצם הזמן של עצמך. אני לא בלחץ משום דבר, אני רגוע ופשוט מתעסק בלראות את העולם. אני יכול לסגור עיניים לשעה וסתם לחשוב, זה גם חלק מלהיות בכולל. זה חיים, זה לא עבודה, פשוט להתענג ולהתעלות כל הזמן. אנחנו בכלל לא במצב של עבודה, זה פשוט כל הזמן לחוות את החיים וליהנות".
שלג זה חינם ונהנים מזה
אבל למה כל זה צריך לבוא מהכיס שלנו?
כשא' נדרש לענות על השאלה, הוא מרצין ומתרכז: "יש פה ניפוח תקשורתי של מה שקורה באמת. סך הכול מה נותנים פה? זה לא הרבה כסף. השאלה היא האם זו מטרה של המדינה? האם המדינה צריכה לקחת את זה על עצמה? מה פתאום היא צריכה להחזיק על עצמה את הדבר הזה?".
ואתה חושב שהיא צריכה?
"אני חושב שכן. מדינה של יהודים, הדבר הכי מרכזי בה הוא התרבות היהודית. אחרת במה אנחנו שונים ממדינות אחרות? בשביל שהמדינה תהיה קיימת ותתרחב, צריך שאנשים יתעסקו בזה. אם אף אחד לא יתעסק בזה, זה לא יישאר. אנחנו נאבד את הייחודיות הזו שמבחינתי היא הדבר המרכזי בתרבות היהודית".
ודאי תהיתם: לא, א' לא שירת בצבא וגם את ילדיו לא ישלח לשרת.
או אברך או חייל
המדינה לא מחזיקה מדענים ואמנים וסופרים, היא מחזיקה רק אברכים. למה אתם כן ושאר האנשים לא?
"האמנים והחוקרים והסופרים לא מתעסקים בדבר שמייחד אותנו מהאומות האחרות. זה ויכוח שלם שאפשר לדבר עליו, למה אנחנו חושבים שהתורה היא הדבר העיקרי. לנו ברור שהתורה היא הכול. את רוצה לשאול את מי שנותן את הכסף למה הם מקבלים את דעתנו ולא את דעתם של אנשים אחרים? תצטרכי לשאול אותם, אני לא יודע למה זה התגלגל ככה".
כשא' מדבר על לימוד תורה נדמה לי שהוא כותב לה בעל פה שיר אהבה, שאותו הוא שר בכל יום.
אפשר להתווכח על אורח החיים הזה, אבל הנה אדם שמאמין במשהו שגדול ממנו ולא מפחד להילחם עליו.
יש משהו בנקודת המבט שאומרת: עד סוף העולם אני מוכן ללכת, רק אל תיקחו ממני את הדבר ששומר עליי ואוהב אותי ומנחם אותי בכל יום. כנראה זו הסיבה שזה מצליח לו, כי אצל א', סיפורי האהבה שלנו, שנגמרים בבית, בילדים ובמשכנתא, הם רק סיפור כיסוי לסיפור האהבה האמיתי בינו לבין התורה, ושום דבר לא יפריד אותו ממנה.