הפיד זעק, הפיד המה. נראה שכל עם ישראל, דתיים, מסורתיים וחילוניים, התאחד בסלידתו מהפרסום של אור קשתי ב"הארץ" על מימון מטעם המשרד לשירותי דת שקובע כי דתיים יקבלו תשלום תמורת אירוח חילוניים לסעודות שבת. "אימא, הבטחת לנו חילונים שבת". "אני מוכנה לארח גם בלי לקבל כסף מהמדינה". "די למסחור הדת". לא נותר עוד מה לומר.
אנחנו נוטים להיות רגישים לפטרונות. יש משהו מעצבן בעליונות הזו, בתחושה שהצד השני טוב יותר, בהכרה המוחלטת והחד-משמעית בעדיפות שאין לה ביסוס. אלא שבמקרה הזה לא הדתיים הם הפטרונים. הפטרונות האמתית בסיפור הזה היא של התקשורת. ליתר דיוק: של עיתון "הארץ", ששיקר לקוראיו. הישארו עמנו.
האג'נדה של חלוקת הכספים
לידיעת מי שפספס איכשהו: משרדי ממשלה מחלקים כסף, המון כסף: לגופים ציבוריים. מוזיאונים, ארגוני נשים, ארגוני סיוע לנוער גאה, גרעינים תורניים, תאטראות, ישיבות, עמותות להנצחת ראשי ממשלה, ספריות ציבוריות, ומגוון גדול מאוד של עמותות מכל הסוגים והמינים. יהיה מי שיטען שהמדינה אינה אמורה להוציא כסף על פעילויות כאלה, בכלל. לגיטימי לגמרי. אלא שבפועל, במציאות של מדינת ישראל בשבעים שנותיה, היא מוציאה, והרבה. הטור הזה נכתב על הרקע העובדתי.
מטבע הדברים, תמיכה שכזו מבטאת אג'נדה, והאג'נדה משתנה לפי רוחם של הנבחרים והבוחרים. היא יכולה להיות "דמוקרטיה", "פלורליזם" ו"רב-תרבותיות", אבל היא בהחלט יכולה להיות גם זהות יהודית. מנגנוני תקצוב מתוחכמים במגוון משרדי ממשלה הוציאו במהלך השנים סכומי עתק על האג'נדה הזו, במגוון של תקנות שנכתבו בדיאלוג מתמיד עם השטח וצרכיו. כיום אין מדובר ביהדות אורתודוכסית בלבד. ככל שהלכו והתפתחו בישראל מה שנקרא "ארגוני התחדשות יהודית", שמציגים זהות יהודית שאינה בהכרח אורתודוכסית - מצאו חלקים מהכספים האלו את דרכם לכיסיהם, לתמיכה במפגשים, בבתי מדרש, באירועים ובמגוון של מיזמים, תוך ניסיונות מתמידים וראויים להרחיב את התמיכה.
טיוטת התמיכה שפרסם המשרד לשירותי דת היא פרוצדורה מקובלת: המשרד מציג טיוטה למבחני תמיכה ומבקש את הערות הציבור. כלל לא בטוח, למעשה, שיוקצה לתקנה הזו תקציב בעתיד. הטיוטה שעליה שצף קשתי, כהרגלם של מבחני תמיכה, עמוסה סעיפים, תנאים ותבחינים, כלומר: משעממת כמו מסמך משפטי. הרבה יותר מכותרת פרובוקטיבית בהארץ.
לשירותכם, מעט הנגשה (לא פטרונית!): התקנה עוסקת בבתים יהודיים - בתים פרטיים של בני זוג נשואים, שאחד מהם בעל ניסיון של ארבע שנות לימוד באחד מתחומי הזהות היהודית הנתמכים בתקנה, ושל שנתיים הוראה פורמלית או בלתי פורמלית בתחום - ואשר אינם רבני קהילה, אלא עובדים בעמותה הנתמכת. הבית צריך לקיים לפחות 15 שעות פעילות בשבוע, רובן בשעות אחר הצהריים. שום דרישה מפורשת לזהות הדתית של בני הזוג (הדרישה לנישואים, אגב, נטולת כל הצדקה ענייניתׂׂ).
מהם התחומים הנתמכים? את הרשימה הזו לא תמצאו ב"הארץ": בין היתר: אמנות יהודית, תודעה ציונית, היסטוריה יהודית, מורשת לאומית. "הארץ" בחרו להתמקד דווקא בתחומים האחרים, שמשווים לתקנה נופך תורני וחד-משמעי. על תקנות דומות עם תחומי עיסוק דומים, מידיעה אישית, קיבלו ארגוני התחדשות יהודית תמיכה משמעותית. מהן הפעילויות הנתמכות? הרצאה, סדנא, לימוד בחברותא, מופע תרבותי, כולל סטנד-אפ, וכן: גם ארוחות שבת וחג. קהל היעד - בני 18 עד 50, בוגרי החינוך הממלכתי.
גם רפורמים יכולים
שום אמירה מפורשת על דתיים מארחים. גם מורים בוגרי תואר שני בהיסטוריה יהודית ורבנים רפורמיים רלוונטיים. אמירה מאוד ברורה: התקנה לא נועדה לתמוך בשיעורי תורה "רגילים" לקהל אורתודוכסי, אלא להפך, לייצר מפגש בין קבוצות שונות, שבו הזהות היהודית לגווניה - זו שעשרות ארגוני התחדשות נהנים מהתמיכה הממשלתית בה - נחשפת אליהם באופן חיובי. בפתח המבחנים, אגב, מודגש כי יש לחלק את התקציב באופן סביר ושוויוני.
אין צורך בנאיביות מיותרת. לא פעם (ואולי: תמיד) תמיכה מותאמות לארגונים שונים באמצעות דרישות צדדיות ותנאי סף, והרבה פעמים נוצר פינג פונג משפטי בין ארגונים שרוצים ליהנות מהעוגה למשרדים שאפו אותה סביב פרשנותם של סעיפים שבמחלוקת. זו תהיה טעות להניח שגם טיוטת מבחני התמיכה האלה, יצירת כפיו של שר מש"ס, אינה מבטאת אג'נדה מסוימת, ואינה מכילה תבחינים שיקלו הרבה יותר על ארגונים מסוימים. לא תופעה חדשה ונדירה בעולם התמיכות.
ואף על פי כן, במקום להבחין בין פרשנות וניתוח (לגיטימיים) לעובדות ולטקסט (הנגיש לכול), במקום להציג לציבור תמונה ברורה ואמתית - בחרו ב"הארץ" לחבוש את הכובע של יודעי הכול, ולשקר לציבור בפוזה פטרונית במיוחד.
אין הבדל אמתי בין הפטרונות של אור קשתי ו"הארץ" לפטרונות של אותו דתי (דמיוני?) שבטוח שכל החילונים סביבו הם עגלה ריקה ושרק עליו מוטל להפיץ להם את אור האמת האחיד והיחיד, בדרך חד-סטרית. אלו וגם אלו דבקים באג'נדה שלהם, לא נותנים לעובדות לבלבל אותם, מעגלים פינות בעייתיות ומציגים לציבור שומעי לקחם - שאותם הם רואים כבורים הניזונים מהם בכפית - תוכן שיתאים למשימה המיסיונרית שלקחו על עצמם: "החזרה בתשובה" מוחלטת לגוונים מאוד מסוימים בקשת, בעיקר בצבעי שחור ולבן.
לי נראה שעדיף שניפגש בינינו, בבתים פרטיים, בבתי קפה ובבתי מדרש, עם מימון או בלי מימון. תמיד טוב שיהיה גם אוכל. ובמקום לנסות לתקשר דרך כתבות מסולפות, הטיות תקשורתיות ופטרונות שמעודדת את האטימות, הניכור והדעות הקדומות - פשוט נדבר בגובה העיניים. מה שבטוח, זה יעזור הרבה יותר מהכתבות האלו ב"הארץ".
הכותב הוא פעיל חברתי בתחומי ההתחדשות היהודית והאחריות ההורית המשותפת.