מתקופת המקרא ועד תקופת התלמוד, התפתחה בארץ ישראל רפואה עממית. רוב צמחי המרפא היו צמחים מקומיים, אך חלקם היו מיובאים. בתנ"ך מוזכרים כ-242 מיני צמחים: מתוכם 133 סוגי צמחים שימשו לצרכים כלכליים כגון גידולים חקלאיים, תעשייה וקוסמטיקה, ומתוך אלה כ-30-25 צמחים שימשו לרפואה. על צמחי המרפא ששימשו את בני ישראל נכתב: "כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב). הפרקטיקה הרפואית מוזכרת גם היא בספר יחזקאל: "את זרוע מלך מצרים שברתי, והנה לא חובשה לתת רפואות לשום חיתול לחבשה לחזקה" (ל, כא). ישעיהו משלב בנבואותיו תיאורים רפואיים ומזכיר מחלות כמו מחלת ראש, כאב לב, פצע, חבורה או מכה טרייה ואמצעי ריפוי שונים כגון זריית אבקה, תחבושת וריכוך בשמן.
המסורת הרפואית בתקופת המקרא הועברה מדור לדור בעל פה או שכתביה לא נשמרו. עם זאת, קיימים אזכורים רבים בנושאי רפואה בספרות חז"ל, במשנה ובתלמוד. אזכורים אלה משקפים את המסורת העברית הקדומה שבמהלך השנים הושפעה ממסורות רפואיות נוספות כמו היוונית והרומית.
צמחי מרפא בספרות חז"ל, במשנה ובתלמוד
בתלמוד מוזכרים כ-400 זני צמחים, מתוכם כ-70 מוגדרים כצמחי מרפא. בני ישראל ייחסו תכונות ריפוי לצמחי בר אלה. ספרות חז"ל משמרת את האמונה, המסורת ואורך החיים של היהודים בארץ ישראל. צמחי המרפא בספרות חז"ל מוזכרים בהקשר הלכתי או כתיאור של משל וסמל. צמחי מרפא רבים מוזכרים בהקשר של הלכות שבת, וכך מוזכר, למשל, השימוש בכמון בברית המילה: "עושין כל צרכי מילה, מולין [...] ונותנים אליה אספלנית וכמון (תלמוד בבלי, קלד, ע"א). רבים מהתנאים עסקו ברפואה, ביניהם רבי ישמעאל, רבי חנינא בן דוסא ורבי עקיבא. אחרים מכונים רופאים בצורה מפורשת כמו יוסף הרופא מגמלא, טוביה הרופא ממודיעין ואמורא בר אבא הכהן שפיתח תרופה לעיניים.
כורכום:
בבבל העתיקה, שימש קנה השורש מרכיב לתרופות עיניים, שרירים, כאבי ראש ונזלת. הכורכום קיבל את שמו "הפלא הצהוב" בזכות יתרונותיו הרבים. בשימוש רפואי מסורתי, הוא משמש לטיפול במגוון רחב של דלקות כרוניות ושל בעיות בריאות כגון בעיות בעיכול, בעור, בלב ובכלי הדם, בשלד ובמפרקים ועוד. תרומתו של הכורכומין (הרכיב העיקרי שמופק משורש הכורכום) לעיכוב מנגנונים דלקתיים שונים תועדה במאות מחקרים ופרסומים מדעיים. מתוך המחקרים הללו עולה כי לכורכומין השפעה חיובית על מאות מנגנונים ביולוגיים בגוף האדם. זה מאות שנים שהכורכום ידוע ברפואות הצמחים המסורתיות כצמח שמשפיע על מערכת העיכול לכל אורכה, והוא אחד הרכיבים היעילים והבטוחים ביותר לשיפור המקצב הכולל של מערכת העיכול. את הכורכום ואת הכורכומין המופק ממנו אפשר לצרוך לאורך זמן. מומלץ להשתמש בכורכומין המשולב עם פוספוליפידים, המאפשרים ספיגה אופטימלית שלו בגוף האדם.
ויטקס – שיח אברהם:
ידוע בכינויו "הצמח שמבין נשים", מאחר שברפואת הצמחים המסורתית הוא יעיל מאוד בהסדרת המחזור החודשי, בתמיכה במערכת ההורמונלית הנשית ואף בהגברת ייצור החלב לאחר הלידה. אחת האגדות המקושרות לצמח זה זוקפת לזכותו את כניסתה המאוחרת להיריון של שרה אמנו (לאחר ששתתה מן המעיין אשר בגדותיו צמח הצמח, זכתה להרות וללדת את יצחק). שיח אברהם מצוי הנו שיח רב-שנתי, העשוי להגיע לממדים גדולים כשל עץ (עד 3-2 מטרים ויותר). הצמח גדל באזורים שונים באירופה, בישראל ובכלל אגן הים התיכון ולו תפרחת סגלגלה עם עלים המזכירים בצורתם את עלי הקנבוס.
דיוסקורידס, הרופא היווני הקדמון, הצהיר בכתביו ששיח אברהם מקדים את הופעת המחזור החודשי, מסייע בהמרצת זרימת החלב במיניקות ואף "עולה לראש" ומסייע בטיפול בבעיות שינה. יש לציין כי בתקופות קדומות היה הצמח מקובל לשימוש בעיקר כצמח מרגיע ומייצב מצב רוח.
ההשפעה של שיח אברהם מתמקדת במערכות העצביות הגבוהות ביותר (לרבות בלוטות ההיפותלמוס וההיפופיזה), המהוות את ראש ההיררכיה של הציר ההורמונלי בגוף. השפעה זו טרם הובהרה עד תום מבחינה מחקרית, אך על סמך המידע החלקי המצוי כיום, השפעתו של הצמח על מערכת העצבים המרכזית כוללת שיפור ואיזון של המנגנונים ההורמונליים בגוף. מכאן מובן השימוש הרחב בצמח לטיפול במגוון בעיות גינקולוגיות והפרעות הורמונליות.
לפרחים יש אופי מרגיע יותר, והם מתאימים במיוחד למקרים של בעיות שינה, חרדות, מיגרנות (בעיקר כאלה הקשורות למחזור החודשי) ומועקות נפשיות. הפרחים חסרים את ההשפעה ההורמונלית של הפירות.
מטריקריה – קמומיל:
שמו של הצמח נגזר מהמילה Matrix, שפירושה גם "רחם" וגם "אימא". שם זה ניתן לו ככל הנראה בשל השימוש העתיק בצמח לטיפול בבעיות רחם ובעיות גינקולוגיות שונות. הצמח ידוע בין השאר בהשפעתו על המערכת הגינקולוגית, כמו הסדרת המחזוריות הנשית, במיוחד במצבים של מתח נפשי אשר עלולים לגרום לכאבי מחזור, ל-PMS (תסמונת קדם-וסתית) ואף לבעיות פוריות.
פטל אדום:
עלי הפטל האדום נמצאים בשירות הרפואה המסורתית לטיפול במגוון בעיות גינקולוגיות. במשך מאות שנים השתמשו מיילדות בעלי הצמח במהלך ההיריון כדי להכין את הרחם לקראת הלידה, לגרום לצירים יעילים בלידה ולהקל את הכאב בזמן הלידה. זאת עקב פעילותו המחזקת של הפטל האדום, התומכת ברצפת האגן כאשר יש עליה עומס. ממחקרים שונים עולה כי שימוש בעלי הפטל האדום מקטין את הסיכוי ללידה מוקדמת ולהתערבות רפואית בלידה. הצמח בעל השפעה עדינה והדרגתית אך עם זאת מזין ומחזק מאוד. יש לו השפעה מרפה במצבי מתח שרירי כמו כאבי מחזור והתכווצויות במהלך ההיריון, ולכן גם משתמשים בו לקידום צירים יעילים בזמן הלידה.
מליסה:
הצמח משמש כצמח רפואה ותבלין החל מתקופות קדומות. פעילותה הפרמקולוגית של המליסה מיוחסת בעיקר לשמנים הנדיפים שבה. היא משמשת כטוניק למערכת העצבים וכמרגיעה במצבים המאופיינים בלחץ מתמשך ובחוסר שקט כללי. מחקרים קליניים שחקרו את השפעת הצמח הדגימו שיפור משמעותי בסימפטומים כגון חוסר מנוחה, כאבי ראש, פלפיטציות, עצבנות ונטייה להתרגשות יתר.
שרף אלת המסטיק:
מוכר בשם "מסטיקה", שמשמעותו "לעיסה". בתקופות קדומות הכינו משרף העץ חומר לעיסה שטעמו חריף. בתקופה הקלאסית המליצו רופאים על שרף המסטיקה להברקת עור הפנים, לחבישת פצעים, לטיפול בדיזנטריה, להפסקת דימום, לטיפול בהכשת נחש ולמניעת באשת פה. חז"ל תיארו שימוש בשרף למטרות רפואיות.
השרף המכונה "כיוס מסטיקה" מופק מתת-מין נדיר של עץ אלת המסטיק, שגדל רק במקום אחד בעולם: בחלקו הדרומי של האי היווני כיוס, שם שורר מיקרו אקלים נדיר שמשפיע ישירות על התכונות הייחודיות של שרף העץ. שרף כיוס מסטיקה מכונה "הדמעות של כיוס" ואף נזכר בספר שמואל כעץ הבכאים מלשון בכי. עליו נכתב "אין לועסין מסטיקי בשבת" ולא משום לעיסת המסטיק, אלא משום איסור חריצת העץ לצורך הפקת השרף בשבת. בימי הכיבוש העות'מאני, נחשב השרף לאוצר לאומי. בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת הוקמה אגודה בכיוס על מנת לשמר את חומר הגלם ואת תהליך הייצור המיוחד. בשנות ה-80 הוקם מפעל מתקדם לזיקוק חומר הגלם ולהפקתו, ובשנות ה-90 הכיר האיחוד האירופי בשרף כיוס באופן רשמי והשרף נהפך למוצר מוגן בעל Protected Destination of Origin הודות לייחודיות ולבלעדיות של אזור הגידול שלו.
הכיוס מסטיקה הקנה לעצמו שם בינלאומי הודות לאיכויותיו הרפואיות המגוונות, שאף נחקרו בעשרות מחקרים מדעיים לאורך השנים. במחקר של אוניברסיטת נוטינגהם שפורסם במגזין "The New England Journal of Medicine" נמצא כי כיוס מסטיקה תרם לריפוי כיב פפטי (אולקוס) על ידי הרג החיידק הליקובקטר פילורי הגורם לכיב פפטי.
הכותב הוא הרבליסט קליני ומנהל מחקר ופיתוח בברא צמחים. בהכנת הכתבה השתתף פרופ' אפרים לב מהחוג ללימודי ארץ ישראל שבאוניברסיטת חיפה.