לפעמים אני רוצה לדמיין עולם אוטופי, בו פושעים, אם הם קיימים, אין להם כיפה על הראש. בו רוצחים, אם הם לוקחים חיים של אחרים, אין להם אמונה בעיניים ותעוזה לבקש מריבונו של עולם שיסלח להם.
הבושה העוטפת אותנו בתור ציבור, האינטרס שלנו להגן על רוצחים, אנסים, תוקפים, כאלה הנכנסים לכלא וישר שמים על ראשם אות וסמל לעצם היותם "אנשים טובים", הצעקה שלנו שאנחנו לא אשמים, והם לא חלק מאתנו. ההתכווצות שאנחנו חשים כשאנשים משתמשים בעצם קיומה של הדת במשוואה כדי להוכיח את משנתם, "אמרנו לכם", הם אומרים, "הדת היא היא המקור לכל הצרות בעולם. בשם הדת רוצחים ואונסים ומשמידים. בשם הדת מקלקלים. ואם לא הייתה הדת. אם אנשים היו מפסיקים להאמין באלוהים מדומיין, אולי החיים היו פה טובים יותר".
אך האמת היא שלא הדת האשמה, גם לא אלה המשתמשים בה לתרץ את פעולות האסלאם, על היהודים. לא התנ"ך, לא הקוראן ולא הברית החדשה. האשמים הם האנשים. האנשים שמעזים לקחת אחריות על חיים של אחרים. מעזים להאמין שהם השולטים היחידים במי יחיה ומי ימות. במי ימשיך להתקיים ומי לעולם לא יהיה יותר.
אפשר לפתוח מחקרים סטטיסטים שיוכיחו שהקשר לדת הוא מופרך. יש קשר ישיר בין אלימות בבית, לבין עוני, פשיעה קודמת, איכות חיים נמוכה ועוד. אך אין קשר בין דת או אמונה באלוהים לבין רצח, לבין אונס, לבין פגיעה באדם ובחרותו. אפשר להשתמש בשמה של הדת. רצח על כבוד המשפחה נשמע טוב יותר מכל דרך אחרת לתרץ רצח, כפי שהוא. רצח על כבוד המשפחה הוא רצח לשם משהו, ולא סתמי, רגעי. אך הדת היא רק היכולת של האנשים לתרץ את עצמם כדי להצדיק את מעשיהם לפני אלוהים שלעולם לא יסלח להם על שלקחו חיים שהוא יצר. בשום דת, בשום אומה, בשום מוסר ודרך ארץ. לא רק שלנו, היהודים, אלא בכל מקום בו יש ערכים לכבודם של בני אנוש, לערכם של החיים שלהם, לשמירה עליהם.
בשבת, ביישוב שקט בצפון נלקחו חייהם של ארבעה נוספים. גם הם יכנסו לסטטיסטיקה של אלימות, של חוסר כבוד, של רצח. אולי האימא הייתה יכולה לברוח מוקדם יותר, אך אולי באמת לא היו סימנים מקדימים. לעולם לא נדע.
הבושה שנמצאת בנו לנוכח היותו איש חובש כיפה, אישה עם מטפחת, ילדים עם ציציות ופאות. הבושה הזאת צריכה להעלם. הוא אינו שייך למחנה שלנו, הרוצח. לעולם גם לא יהיה שייך. לא הוא ולא כמוהו המשתמשים בדת שלנו לתרץ את מעשיהם הבלתי נתפסים.