יהדות
ראסל דיקשטיין. הייתה בסרט הזה וכתבה עליו מחזה
| צילום: יחסי ציבור

"חרדים לשעבר מתאבדים כי המשפחות מתקשות להתמודד"

אינך חייב לשמוח על אומץ ליבו או לקנות לו ג'ינסים וגופיות. רק לזכור שהחרדי לשעבר שעומד מולך הוא הילד שלך. ראסל דיקשטיין מגלגלת את הכדור למגרש של ההורים

ראסל דיקשטיין | mako יהדות | פורסם 01:54 20.06.17 

בכתבה של נעמה אברך שפורסמה בסופ"ש מצוטט מקור חרדי: "ידוע שאחוז ההתאבדויות בציבור היוצאים בשאלה הוא מאוד גבוה."
ידוע? למי?
את אותו מקור איני מאשימה, החרדיות מבוססת על פחד (מעצם שמה, אגב) ואין פחד גדול יותר מפחד מוות. המשוואה בעיני החרדים פשוטה: העוזבים אינם מוצאים את מקומם בעולם החדש, מתביישים לחזור לעולם הישן ומתאבדים בהמוניהם.
כמה פשוט, כמה דמגוגי, כמה מסולף.
אז נכון שגם במגזר החרדי יש מקרי התאבדות, אני מכירה לא מעט כאלה. אבל בכל ציבור יש. בדקתי באתר משרד הבריאות. נכון להיום ציבור החרדים לשעבר לא מוגדר כאוכלוסייה שבה אחוז המתאבדים עולה על הממוצע (לעומת צעירים בכלל, עולים חדשים, גרושים וחיילים), תקנו אותי אם אני טועה.

נא להכיר. הילד שלכם. אותו אחד שקרא למופת בבר מצוה
צילום: שלמה פוזנר, mako יהדות


בואו נצא מתוך נקודת הנחה שאדם שמתאבד, ולא משנה אם יש לו כיפה או פאה על הראש, או שהסיר את שניהם, הוא אדם שסבל מהפרעה מסוימת. בסדר? רוב המתקשים מתמודדים ולא נוטלים את חייהם. אני יודעת כי הייתי שם, הייתי במקומות הנמוכים האלה, בלי שקל, בלי כתף, בלי אוזן ובלי קורת גג, מקומות כאלה שמנוחת עולמים נראית מפתה ומנחמת, ומהרהרים בה בתשוקה.
והתגברתי.
למה? לא יודעת. איך? אין לי מושג. אולי קוראים לזה "כוח החיים".
וזה מה שמחזיק הרבה-הרבה אנשים שחווים קשיים, החיים הם לא פיקניק כידוע.
עם זאת, הקושי של החרדים לשעבר הוא אחר, דומה אולי לקשיים שחווים מהגרים, משולב בקושי של אנשים שיצאו מהארון בחברה לא מכבדת, בתיבול התחושות של הגאון שהורד פתאום מכיתת אוניברסיטה לגן חובה (נסו להיות העילוי של הישיבה ובאבחה אחת להפוך לעילג של קורס לבגרות).
ישראליוּת וחרדיוּת אינן שפות זהות. התרבות, קוד הלבוש, סולם הערכים – הכול שונה, אחר, הפוך במקרים רבים. עכשיו, לכו תתמודדו עם הורים שבורים, מעגל קהילתי שכבר אינו קיים, אמונה שאבדה ודאגה לסיפוק צרכי מחייה בסיסיים. זה קשה, זה מאתגר אבל זה לא מוציא את החשק לחיות, לא עד כדי מוות. בכלל לא. תחושת הסיפוק שמגיעה בעקבות ההישגים וצליחת האתגרים למרות הכול היא עצומה, ההנאה שבחוויות הראשוניות לא ניתנת לשיעור, לשלב בין העולמות שלנו זה כיף (כן, אני מדברת על ניגוני שבת בליווי גיטרה, א-גישמעק). הקשיים הם המחיר שאנו משלמים כדי ליצור בעצמנו את הערכים שלנו, לאמץ אמונות ועדיפויות משלנו, למצוא את חלקת האלוהים הפרטית שלנו, זו שבחרנו בה.
מהכתבה האמורה עולה תמונה מטרידה ופוצעת של אנשים מבולבלים, אומללים ואבודים.

ברוך אינדיג ואודליה בכר ז"ל
צילום: מתוך הפייסבוק


כמה מאיתנו באמת מרגישים ככה? אין לי שום נתונים סטטיסטים.
ובאין תשובה מנומקת ומוסדרת, אני נאלצת לשער, ולהסתמך על תחושתי האישית.
תחושתי האישית מבוססת על פז"ם של עשר שנים של בחירה והיכרות עם מאות עוזבי הקהילה החרדית (ובואו נפסיק לקרוא להם "יוצאים לשאלה", זה מבלבל יותר מתהליך עצמו, אפשר לקרוא להם "חרדים לשעבר", אלגנטי יותר ומשקף) והיא מספרת סיפור אחר לגמרי.
סיפור של התמודדות אמיצה, סיפור של שרטוט גבולות עצמאי, סיפור של הישרדות והמון המון סיפורי הצלחה.
לפני שלוש שנים, לאחר ששניים ממכריי בחרו ליטול את חייהם, הרגשתי תסיסה פנימית, משהו דוגמת "איני יכולה עוד", ומתוך סערה וכאב כתבתי מחזה העוסק בצעירים שאינם מוצאים את מקומם ועל המחיר שהם ומשפחותיהם משלמים על אי-קבלתם.
לא אטיף את משנתי בעניין זכות (וחובת) הבחירה לפי היהדות, לא אפרט את תפיסתי לעניין "דרך ארץ קדמה לתורה", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד מצוות רבות שבין אדם לחברו, שהפסידו במערכה לטובת בדיקה אובססיבית של פיטם האתרוג ושקלא וטריא על מקוואות וסוגי סכינים לשחיטה.
אני מדברת רק על ההפסד העצום של המשפחות.

מתוך: "כוונות טובות". בימוי גבריאלה לב. בית מזי"א ירושלים
צילום: שלמה פוזנר, mako יהדות


כדי לדייק, איני מדברת על המקרים האחרונים, איני מכירה את טיב היחסים בין המנוחים למשפחותיהם. אני מדברת על תופעת ההתנכרות של חלק מהמשפחות לילדיהם שבחרו לעזוב, ופונה אליהם אישית:
אף אחד לא מצפה מכם לקפוץ באושר ולהודות לילד על אומץ לבו. אתם לא צריכים לצאת אתו למסע קניות של ג'ינסים וגופיות. העצב שלכם מובן. אבל אנא, נסו להתגבר עליו ולראות את הילד שלכם, הילד האהוב שאסף סוכריות בבית הכנסת, ששינן תהילים ומשניות בעל-פה, שחגגתם לו בר מצווה, הילדה שלכם שלמדה למבחני הסמינר, שהייתה מדריכה נערצת, שהייתה אימא קטנה לאחיה, שנאמה על פרשת השבוע בעיניים נוצצות – הם עדיין כאלה, אהובים, אוהבים, מהממים, רק רוצים לחיות לפי תפיסתם, זה פשע חמור כל כך?
אני מבטיחה לכם שלאחר שתתגברו על הקושי, ואפשר להתגבר, משפחתי התגברה, תרוויחו עשרת מונים מאשר החיים בצל המועקה היומיומית שיוצרים הסוד הנורא, ההסתרה וההתנכרות. קבלת ילדכם בדיוק כפי שהוא מעצימה, מחברת ותעשה טוב לכולם, גם לאחים הקטנים שאתם כה חוששים לחשוף אותם לאפשרות האחרת, גם לסבא ולסבתא שאתם מתרצים להם אלפי תירוצים על היעדרם של הבן או הבת, גם לשכנים, גם לשדכנים, גם לקהילה, לכולם.
למענכם ולמען ילדכם, גאלו עצמכם מהייסורים שכפיתם עליכם, והלוא "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

הכותבת היא מחזאית, סופרת וחרדית לשעבר.