זוכרים את הטקס המרגש ביום העצמאות? אז כעת לא רק חיילים מקבלים אותות הצטיינות בבית הנשיא, אלא גם בוגרי השירות הלאומי אזרחי.
נתחיל עם מעט מספרים, כדי לספק את היצר הסטטיסטיקאי שלנו: מבין 56 מצטייני השירות הלאומי והאזרחי, יש 20 בני מיעוטים, שני בעלי מוגבלויות, שבעה חרדים, 14 מתנדבים דתיים, 13 מצטיינים חילונים וחמישה מתנדבים בודדים, המהווים כולם קשת מרשימה ומגוונת של מגזרים וקבוצות בחברה הישראלית. הנה סיפורם של כמה מהאנשים העומדים מאחורי אותות ההצטיינות.
אם את לא הולכת לסמינר – תעשי משהו משמעותי עם הזמן שלך
הוריה והבה והשירות הלאומי לא נועדו להיפגש. והבה גדלה בבית המקיים אורח חיים חרדי לכל דבר, וההמשך הטבעי שזימנו לה החיים אחרי התיכון היה לימוד בסמינר למורות בבני ברק: "זה לא קו שההורים שלי רצו שאלך בו. מבחינת אימא שלי הייתי צריכה ללכת לסמינר, שזה לימודים גבוהים של חרדים, בבני ברק. אני לא רציתי לעשות את זה כי אני פחות חרדית, אבל עדיין דתייה".
אז מה עושה מי שהיא פחות חרדית, אבל עדיין דתייה, כשהיא רוצה להתגייס לשירות הלאומי? במקרה של והבה, היא פשוט מחליטה שהיא עושה את זה. על אף התנגדותם של אביה ושל אמה, החליטה והבה שהיא רוצה לתרום את חלקה ולהתנדב במסגרת השירות הלאומי. אמנם זה היה אתגר לא פשוט, אך הוריה הבינו שבפניהם מוצבת עובדה מוגמרת: "אבא שלי תמיד אמר לי שהוא יודע שאני לא אהיה חרדית, אבל שאם לא אלך לסמינר, אז שאעשה משהו משמעותי עם הזמן שלי, וזה מה שעשיתי".
היום, והבה מתנדבת זו השנה השנייה כרכזת מרחבים במד"א ומקווה להמשיך שם גם בעתיד. במסגרת תפקידה, היא אחראית על ארבעה מתוך 11 המרחבים הפזורים במדינה ומנהלת את כל הקשור במשאבי האנוש: גיוס וקליטת עובדים, ענייני שכר ומענה לכל צורך של העובדים במד"א.
הקונפליקט בין הרצון לתרום ולהשתלב בחברה הישראלית ובין הרתיעה של החברה החרדית משירות צבאי עשוי להיפתר באלגנטיות במסגרת של שירות לאומי או אזרחי. האם מדובר בסנונית המבשרת תופעה רחבה יותר? ימים יגידו.
התגייסתי כדי להרגיש שייך
הנוסחה הקלאסית גורסת כי אם תקחו בחור חרדי ותצמידו אליו את המילה "גיוס", תקבלו השמצות, גידופים וגם בדיחות בסגנון "צריך טרמפ? אני מגיע ללשכת הגיוס". ובכן, אתם מוזמנים להשחיז את הסכינים בפעם אחרת ולפנות אל מחוזות הומור משעשעים יותר, כיוון שיש כמה מצטייני נשיא בולטים במיוחד שיוכיחו לכם שגם ללא מדים בצבע זית אפשר לתרום למדינה, ולעשות זאת בהצלחה מרובה.
אביגדור דרקסלר, בחור חרדי בן 28 מירושלים, נסע מדי יום במסגרת עבודתו ברכבת הקלה בירושלים, בתוואי שעובר בין תחנת הגבעה הצרפתית למרכז העיר. הדרך הזאת, הרצופה בתחנות שונות שהיו מוקד לפיגועים, גרמה לו לרצות לסייע במאמץ הביטחוני בעיר: "תמיד רציתי להיות חלק מצבא ההגנה לישראל. מאז ומעולם קינאתי בחיילים הקרביים. בתקופת אינתיפאדת הסכינים, שהייתה תקופה קשה, הייתי נוסע בכל בוקר ברכבת והייתי רואה את החיילים בני ה-21 עומדים עם נשקים ולא יודעים מאיפה הם הולכים לחטוף. אמרתי לעצמי: 'למה אני לא חלק ממשהו שמגן על תושבים?'". בעוד רבים מבני הציבור החרדי עשויים לחשוב כמו אביגדור אך עדיין לבחור שלא להתגייס, הוא תרגם את המחשבה למעשה והצטרף לשירות האזרחי כחובש וכנהג במגן דוד אדום. זאת רגע לפני שהגיוס לא היה מתאפשר, כיוון שהוא נשק לגיל 28. העובדה שדרקסלר מנהל אורח חיים חרדי לא הייתה כלל שיקול בבחירה שלו: "המשפחה שלי היא משפחה שחיה על נתינה. לא הייתה שום התנגדות. להפך, הייתה תמיכה מאוד גדולה".
במסגרת השירות האזרחי שלו, הוא ומתנדבים נוספים נזעקים לקריאות המצוקה השונות בעיר ומעניקים טיפול ראשוני בשטח לכל מי שזקוק לכך. "במשמרות אנחנו רק גברים חרדים, ובכל אזור מוצב צוות מהשירות האזרחי המיועד לקצר את זמן ההגעה לשכונות השונות". לצד הקושי שבעבודה בעיר מתוחה כמו ירושלים, דרקסלר מספר גם על הסיפוק שבהתנדבות: "עזבתי עבודה נוחה יותר עם תשלום גבוה יותר, אבל היה לי חשוב להתנדב ולתרום. התגייסתי כדי להרגיש שייך וגם כי ידעתי שהשירות במד"א הוא נתינה בלי סוף. כשאני חוזר הביתה ואני יודע שהיום עשיתי לאנשים טוב, זה נותן לי סיפוק. יוצא לנו לשמח אנשים במצבים מאוד קשים שלהם, ולכן הכי חשוב זה לראות את האדם ולא את החולה ולתת לו הרגשה טובה".
כשנשאל מדוע הוא חושב כי דווקא הוא קיבל את אות מצטיין הנשיא הוא עונה: "אני לא יודע, יש איתי עוד 50 איש בשירות וכולם עושים אותה עבודה. כולם אנשים שבאו לעשות שירות ולתת מעצמם. אני יכול לחלוק את האות איתם לגמרי".
השירות הלאומי גרם לי להבין את הכוח שיש בי
ומירושלים הגדולה לדימונה הקטנה והרחוקה. תמר אזולאי ידעה תמיד שהיא רוצה להתנדב עם אנשים בעלי מוגבלויות, והיא אכן עשתה זאת עוד בתיכון, עת התנדבה בעמותת קו לחיים. עוד דבר שהיה ברור לאזולאי הוא שאת שנות השירות הלאומי שלה היא רוצה לקיים באזור הדרום - וכך הגיעה לדימונה. בשנה הראשונה, התברגה אזולאי בגרעין משימתי בעיר והייתה אחראית לריכוז ולארגון של פעילויות שונות לרווחת תושבי העיר והגרעין שבה. לקראת השנה השנייה, החלה אזולאי לחשוב שוב על רצונה לממש את הפוטנציאל שיש בה בכל הנוגע לקידום ילדים עם צרכים מיוחדים. בדימונה לא הייתה מסגרת שבה יכלה אזולאי להשתתף, חוץ מבתי ספר וגני ילדים השייכים לחינוך המיוחד, והיא כמעט שוויתרה.
רגע לפני שהעיר דימונה נפרדה מאזולאי בצער, היא והצוות שלה חשבו על רעיון מהפכני: אם אין מסגרת – נקים אחת כזו. או במילותיה של אזולאי: "אם רציתי להשתלב בעמותה בשנת השירות השנייה שלי, מדוע שלא אפתח אחת כזו בדימונה?". הצורך הגדול שהיה במסגרת לילדים עם צרכים מיוחדים לשעות אחר הצהריים הוביל את תמר לחשוב כיצד מסגרת כזו יכולה להתאפשר. "עשינו עבודה מאוד קשה לפני, שכללה הרבה טלפונים ובדיקות לגבי המקום המיועד ולגבי העמותה שתרצה להרחיב את הסניפים שלה גם לדימונה". היום, אזולאי מנהלת ביד רמה תכנית המעסיקה ילדי חינוך מיוחד בעלי מגוון רחב של מוגבלויות, המהווה עבורם חממה ביתית בשעות אחר הצהריים, בשבתות ובמפגשים יזומים יחידניים.
כשנשאלה אזולאי מי עוזר לה בארגונים השונים, ענתה: "הצטרפה אליי בת שירות נוספת. מבחינתי, בזכותה זה קיים. גם אם יש לך חלום גדול שאתה חולם עליו ומנסה להגשים אותו, אתה חייב שיהיה איתך שותף לדרך". מבחינת אזולאי, השירות הלאומי הוא המקום שבו יכלה להגשים את חלומותיה הגדולים ביותר, דרך ההתנדבות שכה בערה בה: "השירות הלאומי שם לי מראה של מה שאני מסוגלת לעשות. לא ידעתי את זה עד שלא ניסיתי לעשות את זה. זה נתן לי להבין את הכוח שיש לי".
כאמור, אלו הם רק שלושה מבין 56 המצטיינים שמקבלים השבוע את אות מצטיין הנשיא, ומבין 17 אלף המתנדבים בשירות הלאומי והאזרחי ברחבי הארץ. לכל אחד מהם סיפור חיים מרתק, המוכיח שגם אם הדיו טרם יבש על אחרונת בחינות הבגרות שלהם – הם עדיין יכולים לתרום תרומה משמעותית, מקורית ובדרך המיוחדת שלהם.