אין הרבה דברים קשים יותר מלפתוח את הפלאפון כשהשבת יוצאת ולגלות דברים רעים. מבול של הודעות וחדשות וחוסר האונים שלופת כמו סכין כשמבינים שכבר שעות משפחה בוכה ובוכה ואנחנו לא ידענו.
והתסכול, שכמה המחבלים אוהבים פיגועים בערבי שבת. הכבישים ריקים ואין על מי לזרוק אבנים, ההגנות קצת יורדות, כל המשפחה ביחד, ילדים מסתובבים בחוץ. משפחות שאף אחד לא יזכור אחר כך כי הן לא נשמעות טוב כשהן גרות מאחורי הקו הירוק. כי ברגע שהן גרות שם, אז חלק מהפיגוע תמיד יהיה באשמתם.
והמחבלים, אחרי ערבי השבת הם הכי אוהבים שיש "סיבה", שהיא מעבר ללרצוח יהודים. פעם זה הר הבית, וגופות שלא משחררים, או סגר על איזה כפר ואישורים שנלקחים כי יהודים שנרצחים סתם אולי לא ישמע טוב לעולם וכמה הם אוהבים שמרחמים עליהם. מחבלים מסכנים שחייבים לרצוח ואין שום דרך אחרת. שנולדו לתוך מציאות שגורמת להם ללכת בדרך מסויימת כי לבחור להיות בן אנוש שמוחה בדרך לא אלימה זה גדול עליהם.
ואיך הם אוהבים משפחות.
לרצוח אותם ביחד אם אפשר. לקרוע משפחה לא פעם אחת אלא עדיף פעמיים או שלוש, ואם חמש אז בכלל. עדיף שלא ישארו אבא או אמא או שהנכדים ילכו לפני הסבים. להשאיר נפש תוהה שתבכה אחר כך על הקברים אבל כמה שיותר יותר טוב. משחטה של יהודים, שפריצים של דם.
והכי הם אוהבים שאחרי, כולם צריכים ללכת עם מפתחות של בתים נעולים ויש כוננות בכל הישובים כי כולם חזרו לפחד אחרי שנרגעו מהפיגוע הקודם. ושוב כל לילה עוברים חלון חלון לוודא שאין שום פירצה ומדביקים לוח הוראות מהרבש"צ בממ"ד ומזכירים לכולם שלפני הכל חייבים לנעול את הדלת, כי "מחבל מסומם לא ינסה להיכנס". משפטים שכל בוגר של ישוב יודע לדקלם בעל פה מימי האינתיפאדה הקודמת. ושוב סרטים אדומים ותקשורת שעוזבת אחרי שכולם שוכחים, ואוהל מנחמים ומשפחות שכולות ישנות שמסתובבות בין האנשים - אנחנו מהפיגוע הזה והזה, מביעים תמיכה ואהבה ואכפתיות ונהרות של כאב. ויהיו ערוצים שיתנו עוד יומיים לאבל ואז עוד אחד לשלושים ומעדכנים אחר כך אם יש איזו שמחה אבל גם הם בסוף נעלמים.
המחבלים המרצחים האלה הכי אוהבים להיכנס לבתים בערבי שבת ואז עד ששבת יוצאת וכולם שומעים יש חדשות אחרות וכבר לא תמיד זוכרים שיש משפחה שזהו, הכל נגמר בשבילה. שנשארה רק שבת שלעולם תשאיר אחריה רק אבל וכאוס ויגון ועצב שלא יגמר.