צץ לו רעיון
תחיה: "כולנו למדנו בכפר פינס באותה כיתה וכבר בכיתה י"א חשבנו לעשות ביחד את שביל ישראל אחרי הלימודים".
הודיה: "האמת שזה התחיל מיעל, תחיה וחני. אני בכלל לא הייתי בכיוון, עד שהן התחילו לדבר על זה והסכמתי לזרום איתן. היום אני מאושרת שהחלטתי להצטרף. זו אחת החוויות הכי משמעותיות שחוויתי".
חני: "החלטנו כולנו שאחרי שנסיים שירות לאומי ניקח שנת חופש ובמהלכה נעשה את השביל. וזה באמת מה שעשינו".
הכינותי מראש
תחיה: "לפני שיוצאים צריך כמובן להתעניין ולתכנן הכול. אצלנו חני הייתה אחראית על המחקר".
חני: "ועדיין, כמה שאת מתכננת וקוראת ומדברת עם אנשים שעשו את זה, כשאת מגיעה לשטח את לא באמת יודעת מה בדיוק לעשות ואיך זה יהיה. צריך לתכנן כמובן, אבל זה אחרת לגמרי כשמגיעים ומתחילים את השביל".
יעל: "אני דאגתי למפות ולספרים. צריך גם לדאוג להטמנת מים במדבר. זה מישהו, שצריך לשלם לו לא מעט, שדואג להחביא לנו מים במקומות שבהם אנחנו אמורות לישון כדי שיהיו לנו מים ליום המחרת. עם זה היה לנו לפעמים קצת סרט, כי צריך קודם למצוא מישהו שעושה את זה, ואחרי שסוגרים איתו צריך כל הזמן להיות איתו בקשר, וכשמגיעים לאתר צריך להתחיל לחפש את המים כמו 'חפש את המטמון'".
הודיה: "פעם אחת לא מצאנו את המים! אבל הבחור שקבענו איתו מראש לקח אחריות ובא להביא לנו מים וגם פינק אותנו בקולה על עוגמת הנפש".
תחיה: "ואי, היא הייתה שווה הקולה הזאת".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
קח מקל, קח תרמיל
חני: "כמו שאמרתי, כמה שמתכננים, בשטח הכול נראה אחרת".
הודיה: "אני זוכרת שהתחלתי את המסע הזה די פעורה כי לא באמת ידעתי למה אני נכנסת. אבל היה בזה משהו מאוד מרגש, בהתחלה".
תחיה: "יש מלא אנרגיות בהתחלה. הכול מגניב ומרגש. במהלך הטיול לומדים הרבה על עצמך מבחינה פיזית. אם את הולכת מהר ורוצה להספיק, או דווקא אוהבת לזרום עם הנוף. אם את מצליחה לסחוב או צריכה לעצור יותר וכאלה".
יעל: "גם ללילות צריך להתרגל – למצוא מקום נוח, לוודא שכל האוכל סגור כדי שלא יגיעו בעלי חיים, למצוא חניון שאפשר להקים בו אוהל".
חני: "צריך כל הזמן לעקוב במפה, לחפש את הסימון. כבר חלמנו על כתום-כחול-לבן בלילות".
הודיה: "וגם לזכור שמתקלחים בהפרשים של שבוע...".
חני: "זה בסדר, כולן מסריחות כבר. מתרגלים בסוף, לא עשינו מזה כזה עניין. אני בעיקר דאגתי לשיער של יעל".
יעל: "נראה לי שהוא שרד".
אנשים טובים באמצע הדרך
חני: "אחד הדברים המרכזיים בשביל ישראל הוא שפוגשים כל הזמן שביליסטים שמטיילים, ולא משנה באיזו עונה, באיזה תאריך ובאיזה מקום. פגשנו המון אנשים וטיילנו עם המון אנשים. עם רובם אנחנו עדיין בקשר ונפגשות מדי פעם".
הודיה: "במהלך הטיול חברנו להרבה קבוצות. טיילנו עם חילונים, עם חיילים, אפילו ראינו תיירים מחו"ל שהגיעו לעשות טרקים".
יעל: "כן, כמו הגרמני ההוא עם כל הדגלים על התיק".
הודיה: "הוא לא היה ברזילאי?".
תחיה: "זה לא רק השביליסטים, זה גם מלאכי השביל שפותחים את ביתם למטיילים".
חני: "נכון! כמו משפחת בלוי שאירחו אותנו בשבת כשהיינו בספיר. חב"דניקים עם 11 ילדים פותחים את הבית לאיזה 50 חבר'ה שמגיעים לשבת, והכול בשמחה, בחיוך ובשפע. הם מדהימים".
יעל: "ממש מדהימים. בכלל, כל מלאכי השביל שהתארחנו אצלם מדהימים. הם נותנים לך ארוחה חמה, אפשר לעשות אצלם כביסה, לנוח על מיטה נורמלית".
הודיה: "להתקלח!".
חני: "זה גם אנשים סתם באמצע הדרך שמציעים איזה קולה קרה או טרמפ".
תחיה: "ארץ ישראל היפה. לא רק בקלישאה. באמת".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
להרגיש את ארץ ישראל דרך הרגליים
חני: "רצינו לעשות את שביל ישראל לא רק בגלל האתגר והטיול, אלא דווקא בגלל שזו ארץ ישראל. האדמה שלנו, הבית שלנו".
יעל: "כולנו גם יצאנו אחר כך לטיולים בחו"ל. חני הייתה בהודו ובגאורגיה, אני גם הייתי במזרח, הודיה גם תכף נוסעת. אבל עדיין, אין כמו לטייל בארץ שלך".
חני: "החוויה של לטייל בחו"ל אחרי שעשית את שביל ישראל שונה. זה מדהים והכול, ואולי רואים שם נופים מרהיבים יותר ומבנים מרשימים יותר, אבל פה היה גם משהו מרגש, כי זו הארץ שלך".
תחיה: "שביל ישראל הוא ממש להרגיש את האדמה שלך. כל אתר מעורר בך משהו כי את יודעת שזה חלק מהעבר שלך".
חני: "מה שמעניין הוא שיש המון בנים שמטיילים, גם חילונים וגם דתיים, ודווקא הבנות שמטיילות הן בעיקר דתיות. אולי זה נובע ממשהו בחינוך הדתי שמקשר בין האדם לאדמה ובין יהודים לארץ ישראל".
המקל והגזר
יעל: "שלושה חודשים אינטנסיביים של אחת עם השנייה מציפים כמובן כל מיני ויכוחים ומריבות. לפעמים זה על שטויות שנובעות מעייפות או עצבנות, כמו למה קנית דווקא את הלחם הזה ולא הזה, ולפעמים אלה דברים יותר מהותיים כמו באיזו דרך צריך ללכת עכשיו, אבל בסופו של דבר, למדנו דווקא להסתדר יותר טוב זו עם זו".
תחיה: "אני זוכרת שרבנו בעיקר על מים. זה תמיד היה אישיו כי תמיד פחדנו להישאר בלי. אבל גם זה היה רק בהתחלה ואחר כך כבר למדנו איך להתנהל עם המים".
הודיה: "לפעמים היינו מתעצבנות כי שתיים היו מתקדמות מהר ומישהי פתאום הייתה מגלה שהיא מאחור, כי לכל אחת היה הקצב שלה".
חני: "נכון. מיטל, למשל, אהבה להתקדם, היא ספורטיבית כזו, ובהתחלה היינו מתעצבנות עליה. אבל גם עם זה למדנו להסתדר. כל אחת התאימה את הקצב שלה לשנייה, וגם היו פעמים שפשוט לא התרגזנו על זה עוד כי הבנו שזה לא מה שמשנה".
הודיה: "אני חושבת שהחיים ביחד ארבע שנים בפנימייה די הכינו אותנו לחיים משותפים במסע. כבר הכרנו את הקריזות זו של זו ולכן אולי דווקא היה קל לנו יותר בקטע הזה מאשר לקבוצות אחרות. זה נכון שהסביבה שונה והתנאים שונים, אבל עדיין, בבסיס, ההיכרות בינינו הייתה מלכתחילה יותר עמוקה".
חני: "השתדלנו לשמור תמיד על כנות ופתיחות ולדבר זו עם זו על דברים שמציקים לנו. אין מצב גם לשמור בבטן כי בסוף, באינטנסיביות הזאת, הכול מתפוצץ. אז זה גם עזר לנו להבין יותר זו את זו".
הודיה: "נראה לי שהיום, אחרי הטיול, אנחנו אפילו קרובות יותר משהיינו".
רגע קשה
יעל: "בלילה השלישי לטיול לא היה לנו איפה לישון כי מלאך השביל שבנינו עליו היה מלא. אז הגענו לאיזה חניון לילה, והיינו רק אנחנו ועוד שלושה בנים. הם היו בלי אוהל אז נתנו להם אוהל אחד ונדחסנו חמש בנות לאוהל".
חני: "כן, ובאמצע הלילה הייתה סופת חול מטורפת. הכול התמלא לנו בחול, ופתאום התחיל לרדת גשם שהפך את הכול לבוץ וגי'פה. היה זוועה".
הודיה: "ואז קמנו בבוקר ולא מצאתי את התיק שלי. נלחצתי נורא כי בטיול הזה התיק הוא הכול בשבילך – הוא הבית שלך והחיים שלך. חיפשנו ומצאנו אותו זרוק וקרוע. כנראה איזה שועל היה צמא וניסה לשתות לי מהשלוקר".
יעל: "בסוף חני הצליחה איכשהו לתפור את התיק".
הודיה: "מזל! וזה עדיין היה מבאס".
רגע מרגש
הודיה: "לטפס ואז לראות ברגע אחד את הכנרת מופיעה מולך. יש בזה משהו עוצמתי. וגם להגיע לסוף".
חני: "אחרי השבוע הראשון, כשהגענו לאחד ממלאכי השביל ונכנסתי להתקלח, פתאום ראיתי כמה אני מאובקת ושחורה וקלטתי שאני ממש בתוך זה. זה היה מרגש עבורי".
יעל: "להבין שהצלחתי לעמוד באתגר הזה".
תחיה: "היו המון רגעים מיוחדים ומרגשים. אני התרגשתי מהנופים ומהאנשים".
מה למדתי על עצמי
יעל: "כולם חשבו שנישבר באמצע אבל הצלחנו להתמיד עד הסוף. אני חושבת שכולנו למדנו על עצמנו שכשאנחנו קובעות מטרה ונשארות ממוקדות במטרה, אנחנו משיגות אותה".
הודיה: "למדתי שאני מצליחה לעמוד באתגרים גם אם אחרים לא מאמינים שאצליח".
חני: "אין דבר העומד בפני הרצון".
תחיה: "זו כבר הקלישאה השנייה בכתבה".
חני: "אבל אין מה לעשות, זה נכון. כשאתה מאוד רוצה משהו, אבל ממש ממש רוצה, כנראה שתצליח להשיג אותו בסוף".
תחיה: "אני למדתי שהכול פתיר ולכל דבר יש תשובה".
"להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת"
תחיה: "זה משפט הסיכום שלנו. זו שורה משיר של נתן אלתרמן ששמענו מאחד השביליסטים, וזה פשוט לגמרי מסכם את התחושה שלנו אחרי השביל".
יעל: "ממש. ככה מרגישים בסוף המסלול".
חני: "תחיה אפילו הדפיסה את המשפט הזה על האלבום שלה מהתמונות של השביל".
הודיה: "יש תחושה של ריקנות שצצה בסיום השביל. זה מאוד מספק מצד אחד, אבל מצד שני זה פתאום נגמר לך. אני זוכרת שהגענו לנקודת הסיום והיינו בהלם. כאילו, אוקיי, באמת סיימנו את זה? אז מה עושים עכשיו?".
יעל: "והיום האחרון גם היה יום סבבה כזה, לא משהו מאוד קשה או מסלול מטורף שכבר חיכית לסיים אותו, אז כשהגענו זה היה קצת מוזר".
חני: "אני כבר חושבת על הפעם הבאה".
תחיה: "טוב, תני לנשום. עכשיו לומדים".
הודיה: "ואני תכף בהודו אז...".
יעל: "אבל שורה תחתונה – אני ממליצה על זה לכולן. מעבר לאתגר, לנופים היפים, לחוויות – יש בזה משהו מאוד עוצמתי והזדמנות ללמידה פנימית. משהו שמעצב את האישיות".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
מילון שביל ישראל
• שביל ישראל – נתיב ההליכה הארוך ביותר בישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת. אורכו כ-1,040 קילומטר. סימון שביל ישראל – סימון בצבעים כחול, כתום ולבן, המסמן אתת תוואי השביל שעליו יש לצעוד.
• שביליסטים – מטיילים שעושים את שביל ישראל. בדרך כלל הכוונה למטיילים שעושים ברצף את כל השביל, אבל ההגדרה כוללת גם אנשים שמטיילים במקטעים.
• מלאכי שביל – אנשים שגרים על השביל או בקרבת מקום, ומציעים אירוח למטיילים שכולל לינה, ארוחה, כביסה וכו'. בדרך כלל מתארחים אצלם בסופי שבוע.
• מטמין מים – אדם שמציע שירותי הטמנת מים, בעיקר במקטעים של המדבר. המים מוטמנים על פי תיאום מראש, בחניון שבו מתכוונים המטיילים לישון, כדי שיהיה להם מים ליום המחרת. כמות המים מתואמת מראש מולל מטמין המים.
טיפים לשביליסטית המתחילה
• תכנון מוקדם – להיכנס לפורומים רלוונטיים באינטרנט, לאתר אנשים שכבר עשו את השביל ולבקש מהם טיפים, לבדוק איפה אפשר ומומלץ לחנות ללינת לילה.
• ציוד מתאים – לקנות מפות סימון שבילים וללמוד להתמצא בהן לפני. מומלץ מאוד להשקיע בציוד טיולים מקצועי ואיכותי. זו השקעה כספית לא קטנה אבל משתלמת. אין מבאס יותר מאוהל שנקרע יומיים אחרי תחילת המסע. תשקיעו בשלוקרים, בתיק טיולים חזק, במקלות הליכה ובשקיות אטומות למים שישמרו על הארנק והנייד – ממש כמו הכנה לטרק. כדאי גם להביא הרבה מגבונים לחים.
• מלאכי השביל – להוציא מהאינטרנט רשימה של מלאכי שביל שיוכלו לארח אתכם בדרך.
• מים – לתאם מראש הטמנת מים עם מטמין מים. כדאי לקבל המלצות מאנשים שעשו את השביל.
• אופניים – אם אתם מתכננות טיול אופניים או רכיבה על סוסים באחד המקטעים, כדאי לארגן זאת מראש אבל לא חובה, אפשר גם להחליט במקום. אנחנו עשינו חלק מהשביל על אופניים במישור החוף ליד קיסריה.
• לצלם, לצלם, לצלם – אצלנו חני עשתה קורס צילום לפני הקורס, והשקיעה במצלמה איכותית, כך שיש לנו תמונות מעולות. אם מישהי גם ככה מעוניינת לעבור קורס צילום, מומלץ לארגן את זה לפני המסע. אבל גם אם לא, ואתם מצלמות רק בניידים, זה סבבה, רק אל תשכחו להדפיס את זה לאלבום כדי שהתמונות לא סתם יישכחו בתיקיה במחשב.
• טלפון נייד – כדאי להצטייד בסוללה ניידת אף שיש להביא בחשבון שברוב המקומות אין איפה להטעין את הנייד, וסביר להניח שרוב השבוע תהיו בלתי זמינות. בהקשר הזה – מומלץ לכבות ניידים במהלך היום ולהשאיר את הסוללה למקרי חירום. כמובן, מומלץ גם לעדכן את החברים והמשפחה שזה המצב ושלא ייכנסו ללחץ.