זה קרה כשהיא הייתה בת חמש או אולי קצת לפני. בכל מוצאי שבת, בבית הכנסת של הקיבוץ, הוא היה ניגש אליה ונוגע בה. היא לא זוכרת בדיוק מה. היא רק יודעת שזה היה אסור, שהוא עשה משהו שאסור היה לו לעשות. היא הייתה בת חמש והוא אדם מבוגר שהיא בטחה בו.
"מאז", היא אומרת. "סגרתי את הגוף ואת הלב. התנהלתי כלפי חוץ, אבל בפנים מאוד סבלתי. לא שיתפתי אף אחד. הפכתי להיות בת-בן כזאת. חוויתי דחייה של אנשים מולי ודחיתי בעצמי אנשים מעליי. בגיל ההתבגרות הרגשתי שכולי מסֵכה והתחלתי להתפרק לאיטי".
הזיכרון האנושי לעולם אינו מתריע מתי יתקוף. זה יכול להיות צליל, ריח, מגע, כל דבר שהוא. אצלה זה קרה בגלל שפתון "לובּלו". כאשר הייתה בת 18 וחצי אחותה הגישה לה אחד, והזיכרונות הגיעו בבום אחד, מחריש אוזניים. "הלכתי לטיפול שנמשך הרבה שנים ולמרות הכול הצלחתי לבנות משפחה. אחרי שנולדו הבנות התחילו ליפול ההגנות", היא נזכרת. לאִמה סיפרה רק בגיל 19. "אני לא חושבת שההורים שלי מבינים עד היום לעומק כמה הרס זה זרע ועדיין זורע בחיים שלי. זה ימשיך להיות חלק מהחיים שלי ואני חייבת לנהל את זה בצורה הכי טובה. חלק מזה זה באמת להבין שנפגעתי ושזה יהיה חלק ממני".
כיום יש לה קריירה משגשגת, ילדים שמחים ויש לה גם בנות. "אני מאוד קשובה, עושה איתן משחקי סימולציה, מחפשת סימנים. בדיעבד, אימא שלי יכלה להבין שזה היה מישהו שלכאורה מאוד אהב אותי והלך איתי לכל מקום. היום אני יודעת, כאימא, שאי אפשר באמת לדעת הכול. זה חלק מהבחירה שלי לחיות בעיר. בקיבוץ יש אשליה של ביטחון. אומרים שהסטטיסטיקה מראה שזה קורה בתוך המשפחה. הקיבוץ זה כמו משפחה, הרי זה מה שסיפרו לנו".
הסטטיסטיקה, כך מתברר, לא משקרת. 30 ומשהו שנה אחרי, היא עדיין מתמודדת עם הכאב שסוחבת מילדותה, וכך בדרך לא דרך הגיעה לפרויקט "יוגה-שיחה" של אפרת הברון ויעל יצחק-עידן בשכונת הקטמונים בירושלים. 14 מפגשים בסך הכול, מחלקם הגדול נעדרה. עם הזמן הבינה שההיעדרויות מספרות את סיפור ההתמודדות האישית שלה.
ייחודן של קבוצות היוגה-שיחה הוא בשילוב בין מבט על הגוף ועל הנפש גם יחד. הקבוצות מיועדות לנשים שעברו פגיעה מינית במהלך חייהן, בילדותן או בבגרותן. העבודה מתרחשת באופן קבוצתי כשהשיעור מחולק לזמן תרגול והתבוננות וזמן שיחה. "אנו מייחדות כל כמה מפגשים לנושאים שעולים בעבודה עם נפגעות", מסבירות יעל ואפרת. "כל איבר בגוף אוצר בתוכו זיכרונות ונושאים שקשורים לתפקוד היומיומי העכשווי בחיים, למשל: ידיים, רגליים, בטן, רחם, סרעפת. היוגה מאפשרת לנשים להתקרב לגופן, להכירו, להתיידד איתו ולהפוך אותו ככל האפשר למקום בטוח, לבית. בשיחה הקבוצתית שבעקבות היוגה אנחנו יוצרות מסגרת לעיבוד מילולי של המפגש עם הגוף, של חוויות רגשיות שעולות בזמן אימון היוגה המשותף או במשך השבוע בין הפגישות".
רשום בגוף
"רק בגיל 30 פלוס, כשהבנות שלי הגיעו לגיל שבו אני נפגעתי, התחלתי להיות מוצפת מחדש. תחושה פיזית גדולה שממנה צף הכול. הגוף לא יכול להדחיק", מספרת ג'. "עד אז הבנתי שאני 'אישה בורחת מבשורה' ולא ידעתי מאיזו בשורה. כל השנים טיפלתי בזה, אבל עבודת העומק שלי קרתה רק כשהצלחתי לעבור דרך החוויה של הגוף. מה שנרשם בגוף, המילים לא יצליחו להוציא החוצה, ובגוף שלי יש טראומה עמוקה שצרובה בתוכי". בקבוצת יוגה-שיחה היא ישבה עם נשים והתבוננה פנימה וסביבה. "יש לי חיים חזקים, משמעותיים, מצליחים, בניתי אותם ופתאום הבנתי שהדבר הזה נמצא ומנהל את חיי מהמקום הכי עמוק. זה מפריע לי לנהל יחסים אינטימיים עם חברים, בזוגיות, עם בני המשפחה שלי. יש משהו מאוד עמוק שנפגע. ראיתי כמה רוע יש בעולם. כעסתי. למה הבחורות המקסימות האלה צריכות לשלם את מחיר הרוע? לא יכול להיות שכל כך הרבה גברים פוגעים מסתובבים חופשי וכל כך הרבה נשים טובות ומקסימות מסתובבות חצי מתות. ים של כאב. מי שיראה אותי לא יאמין שזה מה שאני עוברת ביומיום.
"בכל פעם שעשיתי יוגה הרגשתי שיש צינור חלול בתוכי, מלמעלה עד למטה. במפגשים האחרונים הרגשתי שלמה, בריאה, נורמלית. פעם ראשונה שהרגשתי שיש לי זכות קיום בזכות עצמי. כל החיים חייתי בתחושה שהתמודדתי עם זה, אבל אף פעם לא עברתי את זה באמת. כדי להשתקם מפגיעה צריך לעבור דרך הגוף. אני מרגישה שהקורס הזה הוא בשורה עמוקה לכל נפגעי ונפגעות התקיפה המינית באשר הן. כמה שלא תדבר על זה, זה לא יספיק. בגלל שזה רושם בגוף. במסגרת של שעה ורבע אני יכולה להעלות את כל הרעל, הגועל והפחד הענק וליהנות מהגוף שלי".
על פי דוח משרד הרווחה, בשנה החולפת חלה עלייה של 6.5 אחוזים במספר המתלוננות על תקיפה מינית. רק 13 אחוז מכלל הפונות למרכזי הסיוע הגישו תלונה במשטרה וכתוצאה מכך מספר כתבי האישום, על אף שעלה ביחס לשנה הקודמת, נשאר נמוך.
על פי דוח איגוד מרכזי הסיוע, בשנת 2014 הגיעו 40 אלף פניות למרכזי הסיוע, 8,938 מתוכן חדשות. כרבע מהפניות הן בגין פגיעה מינית בתוך המשפחה. בנוסף, נרשם גידול של חמישה אחוזים במספר תיקי עברות המין שנפתחו במשטרה. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מגלה כי בחודשים ינואר-אוקטובר 2015 נפתחו במשטרת ישראל 3,727 תיקים בגין תלונות על עבירות מין בנשים, זאת כאשר בכל שנת 2014 נפתחו בסך הכול 4,096 תיקים בגין אותן התלונות.
אחת מכל שלוש נשים בעולם המערבי (ובתוך כך גם ישראל) נאנסת במהלך חייה, ואחת משש נשים עוברת גילוי עריות. לאחרונה אף מדברים על אחת מחמש נשים שעוברת גילוי עריות. תקיפה מינית ואונס אינן תופעות שמייחדות רק את המין הנשי. גם גברים נפגעים. עד גיל 12 הסטטיסטיקה לפגיעה בגברים זהה לפגיעה בנשים.
פרויקט יוגה-שיחה נולד מתוך מפגשים קבוצתיים ואישיים של אפרת ויעל במסגרות שונות ולאורך שנים, עם נשים שעברו פגיעה מינית. "מתוך מפגשים אלה הבנו כי מכיוון שפגיעה מינית התרחשה גם בגוף, ולא רק בנפש, ונזקיה באים לידי ביטוי גם באופן גופני, ראוי שהגוף עצמו יהיה חלק מתהליך ההחלמה", הן מסבירות. "נשים שעברו פגיעה מינית מצויות ביחסים מורכבים עם גופן. לעתים כתגובה לפגיעה מתרחשת התרחקות מהגוף, התעלמות ממנו, רצון שלא לראותו ולא להרגישו; לעיתים התגובה היא פוגענית כלפי הגוף. לכן, הרגשנו שהדיבור על הגוף חשוב, אך אינו מספיק ויש חשיבות עצומה לנוכחות הגוף הקונקרטי בתהליך הריפוי".
יוצרות סולידריות נשית
יעל יצחק-עידן, נשואה לשבתאי ואם לשני בנים, מנהלת שותפה של "מרכז נווה שאנן ליוגה" בירושלים, מלמדת יוגה משנת 1988. אחרי שהתחילה קריירה כאשת אקדמיה בתחום הפילוסופיה והשלימה עבודת דוקטורט על התודעה בהגותם של הרמב"ם ושפינוזה, בחרה ביוגה. את קבוצות יוגה-שיחה היא מנחה מזה שבע שנים, בהתחלה במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים וכעת דרך עמותת בית לכל ילד בישראל. לתחום של פגיעה מינית הגיעה בהתחלה דרך מרכז הסיוע לנפגעות אונס בירושלים כמתנדבת, ובהמשך מילאה בו תפקידים שונים בשכר. שותפתה אפרת הברון, נשואה לצבי ואם לשלושה, היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית. בדרך כלל היא מטפלת במסגרת הקליניקה הפרטית בנפגעות ובנפגעים, אבל לא רק, והיא גם מנחה מטפלים. אפרת גם מרצה בתוכנית לתואר שני בביבליותרפיה במכללת דוד ילין ומנחה מזה שבע שנים קבוצות יוגה-שיחה. "לאורך שנות ההתפתחות המקצועית שלי כל הזמן עסקתי בסיוע ובטיפול בנפגעות ובנפגעים", היא מספרת. "את הדוקטורט כתבתי על טיפול ביבליותרפי בנפגעות גילוי עריות. קבוצות היוגה-שיחה הפכו בשנים האחרונות לדבר משמעותי מאוד בהתפתחות המקצועית שלי ובעיקר בהבנה שלי בנוגע למה שנדרש לשם התמודדות עם פגיעה מינית".
הקבוצה הראשונה מנתה שבע נשים, והרכבה היה דומה לקבוצות כמו שהן היום: נשים דתיות, חרדיות וחילוניות בין גיל 20-60; אמהות ורווקות; חלקן עם ילדים וחלקן בלי; נשות קריירה ונשים שעובדות בניהול משק ביתן; נשים שמגיעות משכבות סוציו-אקונומיות מגוונות. "כלומר, האִפיון המרכזי של הקבוצה היה הגיוון שלה. המכנה המשותף להן היה פגיעה מינית, בדרך כלל בילדות - לעיתים בתוך המשפחה ולעיתים מחוצה לה. קבוצה זו פעלה במשך שלושה חודשים וחצי. לאורך כמה קבוצות דומות שִׁכללנו את המודל והרגשנו שהוא עובד היטב, אבל גם שעבודה גופנית דורשת הרבה מאוד זמן. לכן הקבוצות כרגע הן ארוכות יותר". כיום קבוצות יוגה-שיחה נפגשות פעם בשבוע במשך כשעתיים וחצי, לאורך כשנה אקדמית, כדי לאפשר תהליך שלם ומתון.
בכל זאת מדובר בתקופה מוגבלת. איך בונים אמון עם הנשים בקבוצה?
"המסגרת היא הדבר שמאפשר בניית אמון בראש ובראשונה: כבכל טיפול קבוצתי, במפגשים הראשונים מגובש 'חוזה' בין המשתתפות לבין עצמן ובינינו כמנחות לבינן, שמטרתו להגדיר את גבולות הקבוצה, חוקיה והכללים שיעזרו לשמור על כל משתתפת. בנוסף, למרות שהקבוצה מתקיימת כחלק ממערכת השיעורים הרגילה במרכז נווה שאנן ליוגה בירושלים, אנו מקפידות מאוד על שמירת פרטיות המשתתפות ולשיעורי הקבוצה הסגורים לא יצטרפו מתאמנות אחרות. אנחנו מדגישות עם הקבוצה ביחד את הסודיות והפרטיות המתחייבת מכל אישה שמצטרפת, וכולן שמחות לשתף פעולה.
"כמו כן, יש כללים בסיסיים מאוד שאנו 'מכריזות' עליהן בקבוצה, ולא נסוגות מהם אף פעם: בהקשר הגופני, במהלך שיעור היוגה כל המשתתפות יודעות שמותר להן לא להשתתף אם הן לא רוצות. אנחנו לעולם לא נתקן אישה במגע במהלך השיעור, אלא אם הביעה הסכמתה לכך באופן מפורש באותו מפגש – גם אם בעבר הרשתה לתקן אותה – ייתכן שהיום זה לא מתאים לה. נושא הסמכות – של הפוגע, של המורה ליוגה, של המנחה השנייה, מדובר כעניין מרכזי בקבוצה, ועצם העלאתו משרה ביטחון. מעבר לכך, ככל שמתקדמת הקבוצה ונשים יושבות במחיצת נשים אחרות, ובמחיצתנו, נבנית אינטימיות שמאפשרת גם תמיכה, סולידריות נשית ורעות. אמון הוא גם סיבה וגם פועל יוצא של תהליך זה".
התשלום לקבוצה מודולרי ומסובסד בהתאם ליכולתה הכלכלית של המשתתפת. "אנו עושות מאמץ אדיר שההשתתפות לא תותנה ביכולת כלכלית ואנו מזמינות כל אישה לפנות אלינו בלי לקחת בחשבון שיקולים כלכליים. בדיוק מסיבה זו, עמותת 'בית לכל ילד בישראל' והמנכ"לית שלה גב' אביגיל דיוק עובדות קשה מאוד על מנת לגייס כספים לקבוצות הבאות – משימה לא פשוטה", מציינת יעל.
מדובר בפיתוח מודל ייחודי. "בעשור האחרון, הרעיון צובר תאוצה על רקע הלגיטימיות ההולכת ועולה של ההבנה שיש קשר בין גוף לנפש והכניסה של תרבויות מזרחיות לתרבות המערבית", אומרת אפרת. "הגלגל היה שם קודם, אבל הרגשנו שתינו שאנחנו חייבות לעשות את זה. גילינו שיש במרכז סיוע בתל אביב קבוצת יוגה, אבל שהיא פועלת אחרת, וביוגה טראומה סנטר בבוסטון של ד"ר ואן דר קולק שטוען כי יוגה הינה דרך יעילה להתמודדות עם פוסט טראומה, פועלות קבוצות שנים ארוכות".
עוגת שכבות
ויג'נאנה יוגה מורכבת ממדיטציה, נשימות ותנוחות יוגה. בקבוצה הזו, אחרי שעה ורבע של תרגול מגיעה השיחה, האורכת שעה ורבע. המון דברים עולים שם. "זה יכול להיות משהו שלא קשור בכלל לשיעור יוגה. אם למשל באת עם עצבים מהדרך, היה לך שבוע קשה או שהיה יום הולדת לפוגע. זו קבוצת תמיכה רגילה עם אוריינטציה למה קורה לנפש במפגש עם הגוף".
מהי הצלחה מבחינתכן?
אפרת: "עבורי, הצלחה היא אם אישה עובדת יותר קרוב לגוף שלה. נשים שעברו פגיעה מינית מכירות את הגוף שלהן היטב, הן פשוט לא אוהבות אותו. המודעות היא תמיד מה לא, דרך השלילי. המון דברים הם הצלחה בעיניי".
יעל: "ראינו בקבוצות שלנו פריצות דרך מאוד משמעותיות. החל מזיכרונות שעולים בעקבות עבודה עם הגוף, וכשהם עולים, אפשר לטפל בהם ויש סינרגיה מדהימה בין הקבוצה למרחב הטיפולי. אנחנו מעדיפות שכולן יהיו בטיפול תוך כדי. זה מאוד מציף, מעלה המון דברים, הן יוצאות מפה וצריך לתפקד בחיים. זה המקום של לעבד את התחושות. זו רשת הגנה כי נשים מספרות זו לזו, ואפשרות טובה מאוד להתפתחות ולקפיצות דרך. זאת האמונה שלי".
ואיפה ההתמודדות שלכן עם כל העומס הרגשי הזה?
אפרת: "זה מה שאני עושה בקליניקה. חצי ממנה זה טיפול בנפגעי ונפגעות פגיעה מינית. פגיעה מינית היא דבר נורא ואיום, קטסטרופה, אבל זה דבר שיש ממנו תקומה. אנחנו עובדות עם התקווה, עם החלק שמסתכל קדימה. גם יעל וגם אני מסתובבות בעולם כמי שיודעות יותר מדי, כמו ששוטרי תנועה מודעים לתאונות דרכים, שוטרים רגילים מודעים לעבריינות קשה ויודעים שכל רגע יכול לקרות משהו. כאן זה מעשה אדם. יש לזה שם. טראומה משנית. השאלה מי יטפל במטפל היא שאלה חוזרת. הילדים שלי הם ילדים של אימא שעובדת עם אנשים שעברו פגיעה מינית. הבן שלי, בן השש, אומר 'אימא שלי עוזרת לאנשים להרגיש בלב שלהם יותר טוב'. הגדולים אומרים: 'היא פסיכותרפיסטית'. אני לא מפחדת לשאול אותם שאלות".
יעל: "אצלי זה מאוד דומה. ארבע שנים ישבתי על קו החירום של המרכז לסיוע, ואז אמרתי: 'די. אני צריכה הפסקה'. אני מחנכת את הבנים שלי כדי לגדל גברים ראויים בחברה שבה הרבה גברים הם בעייתיים. אני מרגישה בעלת אחריות על חינוך של בנים, שיכבדו מרחב של פרטיות, שלא יפגעו, שיקשיבו לפרטנרית כשיגיע הרגע. מהסיפורים ששמעתי, אני יודעת שהרב המפורסם, השכן המקסים והמשכיל, יכול להיות האיש הזה, שפוגע. למרות זאת, אני אדם אופטימי ביסודי וחושבת שאפשר לעבור פגיעה מינית, לצמוח ממנה ולהפוך לאדם שלם, עוצמתי, מצליח ושמח בחלקו. לפגוש את העולם באפן פחות מאיים. גם זאת הצלחה".
נדמה שהאבולוציה חזקה מזה. נשים מתחתנות, מקיימות מערכות יחסים, יולדות. נדמה שחייהן בסדר וחלקן מצליחניות גדולות.
יעל: "כולנו הולכים ברחוב, אבל יש ללכת עם גוף מחובר ויש ללכת עם גוף מפורק. התפקודים הפונקציונליים נשמרים, אבל האיכות היא דבר הרה גורל. זה ההבדל בין חיים למוות בעיניי. את יכולה לחיות, אבל להיות נורא בסבל. הקבוצה הזאת היא קבוצת בריאות, של נשים שלא רוצות להיות רק בשלב של ללכת לטיפול. בשלב הראשון פותחים את הפצע ונמצאים בקושי. הוא מאוד חשוב. אחר כך יש את השלב שמנסה להבין איך לחיות עם ההשלכות של זה. לצד הסיפורים מסמרי השיער על אבא שפגע ואימא ששלחה את הילדות לישון איתו בצהריים וידעה שהוא הולך לפגוע, את רואה את הכוחות, ההיאספות וההתפתחות. אותי באופן אישי זה ממלא אושר".
"פתאום הבנתי שיש לי ידיים", אמרה אחת המשתתפות בתום תרגול תנוחות יוגה. אחרת החלה לחבק את ילדיה, לאחר שסיפרה שהיא לא מסוגלת לחבק אותם, בפרט את בִּתה, מהרגע שבו הגיעה לגיל שבו היא עצמה הותקפה. המגע היה קשה, עורר זיכרונות איומים. עוד משתתפת נהגה להיכנס ללחץ בכל פעם שהלכה עם כל המשפחה אל רופא השיניים. החרדה איומה, כשגבר גוהר מעלייך, היא סיפרה לחברות הקבוצה. ובפעם הבאה שביקרה אצל רופא השיניים היא תרגלה את הנשימות שלמדה בשיעורים וכך התגברה על הפחד. אצל רוב המשתתפות, השימוש במילה "שורדת" תדיר. באחת השיחות, ניסו לעמוד על השאלה באיזה גודל הפגיעה מבחינת העוגה? מה גודל הפרוסה? אחת אמרה: "אצלי זו עוגת שכבות. זו אחת השכבות". "בסוף הגענו לדימוי המדהים שזה הופך להיות עוגה בחושה, כלומר חלק מהכול".
רשימת ההמתנה ארוכה, אבל הרשימה נסגרת על תשע נשים לכל היותר. "אנחנו מתכוונות להכשיר מורות ומנחות ליוגה, אבל חסר כסף", מסבירה יעל. לטובת פתיחת שתי הקבוצות הקודמות, גייסו כסף בפרויקט הדסטארט. "המטרה היא שהקבוצות יהיו של שנה, עם עוד מנחות. ראוי שהפרויקט הזה יגדל, שייצא מחוץ לירושלים".
דף חלק
השבוע ג' התחילה ללמוד צילום. כל אחד מהמשתתפים בקורס התבקש להביא תמונה המאפיינת אותו. ג' בחרה להביא דף ריק. "אני מרגישה נקייה ומטוהרת. לראשונה בחיים. תמיד החוויה שלי מאוד מקוטעת ואין קשר בין החלקים השונים, פגיעה מינית גורמת לחוויית חיים מקוטעת. היא מחלקת ומפרידה אותך, עושה חתכים, הופכת את כל כולך מבותרת. סופסוף יש איחוי ויש תיאום פנימי. אני אחת, בלב, בגוף ובמחשבות".