גם השנה, כשכל עם ישראל יסב לשולחן הסדר, יתרוצצו תהילה פרידמן (41) וחוי ארנפלד (36) בין שולחנות האורחים במלון ששכרו, וידאגו שלכל אורחיהן יהיה נעים וטוב ככל שניתן. את הסדר יוביל אליעזר רוזנפלד ששיכל את בניו יצחקי ומלאכי, ויחד איתו ועם אשתו שרה יישבו שם משפחות רבות שאיבדו בשנים האחרונות אב, אם, אחים וילדים.
כבר 14 שנה מארגנת פרידמן, במסגרת ארגון "נאוה" (ארגון נפגעי איבה ומשפחות השכול) שאותו ייסדה, סעודת ליל סדר למשפחות רבות שדווקא החג הזה יותר מחגים אחרים, מעצים עבורן את תחושת החיסרון והאובדן. בשאר ימות השנה עסוקות שתיהן בדברים אחרים: פרידמן מנהלת את ארגון "תעסוקתי" שמסייע בכל הקשור לתעסוקה למגוון אוכלוסיות, ואילו ארנפלד בעלת עסק להנגשת השכלה אקדמית למגזר החרדי ופתיחת כיתות נפרדות באוניברסיטאות. את ליל הסדר המיוחד הזה, שהוא מפעל שלם של אהבה וחסד, הן מארגנות בהתנדבות.
כמה חודשים לפני החג הן יוצאות למסע שבסופו כל משפחה שכולה, שאינה מסוגלת לעבור את הלילה הזה בביתה ומבקשת מקום להתארח, להרפות, לתת לסדר להתנהל על ידי אחרים ולהיות עם אחרים שחשים כמותה - יכולה למצוא מעט מנוחה והרבה אהבה בפרויקט המופלא הזה.
עד שזה קורה, עסוקות פרידמן וארנפלד בגיוס תרומות, ארגון ולוגיסטיקה של האירוח רב המשתתפים בחג ובעיקר בעבודה מול המשפחות השכולות שזו להן השנה הראשונה או השנייה שבה הן נאלצות להתמודד עם הכיסא הריק של יקירן בליל הסדר. "אנחנו דואגות להכול", אומרת ארנפלד. "אם יש אלמנה צעירה שצריכה עזרה עם הילדים, אנחנו נצמיד לה מתנדבת שמוכנה להיות שם בשבילה. אם מישהו צריך מזון מיוחד - אנחנו נדבר עם המלון שידאגו לכך. אנחנו שם כדי שהכול יהיה הכי נוח ומחבק. זה המקום שאנחנו שם בשביל עם ישראל". כבר שנים ששתיהן לא קראו את ההגדה בליל הסדר, או הסבו בנחת ליד השולחן. התמורה היא סיפוק עצום. "החלום שלי הוא להתנדב יום בשבוע", מגלה ארנפלד. "עד שזה יקרה אני משקיעה את כל כולי בהכנות לליל הסדר ובלילה עצמו".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחצו כאן
עם ישראל לא מאכזב
ההתחלה הייתה בראשית שנות ה־2000, בימי האינתיפאדה השנייה. גל פיגועים רצחניים השתולל ברחבי הארץ ופרידמן לא יכלה לשאת את הישיבה בחיבוק ידיים. כל פיגוע החזיר אותה לפיגוע בקו 405 ביולי 1989. היא הייתה אז ילדה בת 13 שטיילה עם קבוצת ילדים שהדריכה בקייטנה סמוך לביתה בטלז־סטון (קריית יערים), כששמעה קול פיצוץ אדיר. כשרצה לראות מה קרה, ראתה את האוטובוס המרוטש שהתדרדר לתהום, שמעה את גניחות הפצועים ובהמשך גם ראתה את גופות ההרוגים שהועלו באלונקות במעלה המדרון. תחושת חוסר האונים שליוותה אותה באותו פיגוע חזרה שוב ושוב עם כל פיגוע שהתרחש. הפעם הרגישה שאינה יכולה יותר לעמוד חסרת אונים בחיבוק ידיים והחליטה לעשות מעשה. כיוון שהייתה אז בעלת עסק למשלוח עוגות דקורטיביות מוזמנות מיהודי התפוצות, היא פנתה ללקוחות שלה והציעה לארגן יחד איתן חבילות שי לפצועים בבתי החולים. רגע לפני שיצאה עם מאתיים החבילות שהכינה, הדביקה על כל אחת מהן מדבקה עם מספר הטלפון שלה, והזמינה את מי שצריך סיוע לפנות אליה. כך, בלי שהתכוננה לכך מראש, הפכה למפעל של חסד. מאה בקשות לעזרה היא קיבלה, בעיקר מפצועי גפיים שהיו זקוקים לסיוע ועזרי הנגשה. פרידמן פתחה "דפי זהב" והחלה לחבר בין פצועים לאנשים טובים שמוכנים לסייע. "הנכונות של אנשים ובעלי עסקים לעזור הייתה מדהימה. עם ישראל לא אכזב". במקביל היא קיבלה עוד ועוד בקשות לסיוע. "אחרי שנה של עבודה אינטנסיבית, עשינו ישיבת צוות של כל המתנדבים, והבנו שאין ברירה אלא לפתוח עמותה. בהתחלה סירבתי, כי לא רציתי להאמין שהפיגועים יימשכו כל כך הרבה זמן. בהמשך הבנתי שאין לנו ברירה".
וכך קם ארגון נאוה, על שם סבתה, נאוה שאן ז"ל, ניצולת שואה, שהייתה שחקנית בטרזיינשטט ובארץ הייתה ממייסדות תיאטרון חיפה. בהמשך, נמצאו גם ראשי התיבות שקלעו לקהל היעד של העמותה: נפגעי איבה ומשפחות השכול. דרכי הסיוע היו רבות: ימי כיף, שבתות, סעודות משותפות, קבוצות תמיכה, וכמובן ביקורים בבתי חולים ובבתים. עם זאת, הפיגוע במלון "פארק" בעיצומו של ליל הסדר בשנת תשס"ב, שבו נרצחו 30 בני אדם, היווה נקודת מפנה בפעילות העמותה. "בפיגוע ההוא הרוצחים בעצם ניסו לפגוע בלב של עם ישראל. הרגשתי שדווקא משום כך צריך לעשות מעשה של קירוב לבבות ועזרה לזולת, כי רק מהמקום הזה אנחנו יכולים לנצח". כשנה לאחר אותו הפיגוע, פגשה את דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, שאמר לה שהדבר הכי משמעותי שתוכל לעשות למען הפצועים ומשפחות השכול יהיה לערוך למענם ליל סדר. וכך היה.
למה דווקא החג הזה?
"דב הסביר שליל הסדר הוא אירוע שכולם חוגגים יחד סביב שולחן וההיעדר של מי שהסב יחד לאותו שולחן בעבר ועכשיו איננו, הופך לבלתי נסבל. בעקבות הפגישה, קיבלתי החלטה לארגן ליל סדר. הלכתי למלון עץ הזית וסיפרתי להם על הרעיון והם נרתמו לעזור. שלחתי מיילים ללקוחות בחו"ל שנרתמו לסייע כלכלית. היו שם סיפורים מדהימים: ילדה שתרמה כסף במקום בת מצווה, נערה שמכרה עוגות ואספה סכום של 10,000 דולר ועוד סיפורים מרגשים. ההתגייסות הייתה מדהימה".
בהיריון רביעי מתקדם היא ארגנה את ליל הסדר הראשון. "אני זוכרת איך האורחים הגיעו פצועים וחבולים. ילדה בלי עין, נער עם רגל תותבת, הורים ששכלו את בנם בקרב בג'נין. האווירה הייתה מאוד קשה".
בערב, כשנכנסו לחדר האוכל כל האורחים, פתאום הִכּתה בה ההבנה שלמרות שהכינה הכול יפה כל כך, לפרט אחד שכחה לדאוג: "לא דאגתי למישהו שיערוך את הסדר. אמרתי לאנשים שעל הפרט הזה לא חשבתי ונעשה את זה ביחד. ואז ניגש אליי יצחק בוסידן, שבנו עמית נהרג בג'נין, ואמר לי: 'אני לא יכול לראות אותך ככה'. הוא פנה לאנשים ואמר: 'אתה איבדת רגל, את איבדת עין, אתה פצוע, אני איבדתי ילד בקרב ואת איבדת בת בפיגוע ופה אנחנו כולנו, ועם ישראל חי. בואו נחזיק ידיים ואחד את השני'. ואז התחילה השירה הכי מרגשת ששמעתי אי פעם. אנשים שרו 'עם ישראל חי' ויחד עם השירה נפתחו הלבבות וכך נכנסנו לליל הסדר. זה היה מאוד מרגש. מסביב עוד המשיכו הפיגועים, ולמרות הקשיים והכאב, אנשים שרו. שם הבנתי את החשיבות של החיבור בין המשפחות השכולות. כי למשפחות שכולות אין מענה חברתי אמיתי".
מה ההסבר שלך לבדידות שחשות המשפחות השכולות?
"לאנשים קשה לעבור את הכביש ולשאול מישהו שקם משבעה 'מה איתך?'. קשה לנו, כחברה, לראות אנשים כבויים לאורך זמן. יש לנו צורך לראות אנשים שמחים. קשה לאנשים לראות אימא שמנגבת דמעות של כאב בחתונה ולא שמחה עם כולם. אנשים שכולים צריכים לעמוד בציפיות החברתיות האלה ורבים מהם מספרים על תחושת בדידות גדולה. המפגש בין המשפחות השכולות מאפשר לאנשים להיות כפי שהם: לפעמים שמחים ולפעמים עצובים וכואבים ולהרגיש שזה יתקבל בסדר. אני חושבת שזה הדבר הגדול ביותר שהצלחנו לעשות".
יהיה מי שידאג
מאז ועד לשנה הנוכחית מתקיים הסדר מדי שנה והוא נושא את השם "פרויקט הכיסא הריק". 3,200 איש השתתפו בו עד כה. שנה לאחר ליל הסדר הראשון, בשנת 2005, הצטרפה לפרויקט מי שמלווה אותו עד היום באנרגיות בלתי נדלות, חוי ארנפלד. ארנפלד גדלה במשפחה חרדית ועברה את כל המסלול החרדי ליטאי, כולל סמינר הוראה לבנות ונישואים לאברך בגיל צעיר. הם היו זוג צעיר חרדי על מסלול שהותווה מראש, עד שבחרו לעשות מהפך בחייהם. "היינו אברך ומורה, וכמו רוב החרדים לא הכרנו אנשים מחוץ לעולם החרדי. בשנת 2001 נסענו לשליחות ברוסיה ושם הזדמן לנו לפגוש שליחים מהציונות הדתית ובזה אחר זה התנפצו המיתוסים שלנו על המגזר, על החיבור שלו לתורה ומצוות ועל הקשר שבין אדם לחברו. הבנו ששם מקומנו". כשחזרו לארץ, לאחר שעבדה שנה אחת כמורה, החליטה שהגיע הזמן לפרוש כנפיים. במודעת 'דרושים' שראתה במקרה באתר האינטרנט ALLJOBS נכתב שדרושה רכזת פרויקטים בטלז־סטון. החיבור בין היישוב החרדי לאתר החילוני נראה לה מסקרן והיא הלכה לריאיון. "כך הכרתי את תהילה ואת העמותה המדהימה שהקימה. תהילה מאוד ביישנית ואני, כמעט הפוכה ממנה - מרגישה מאוד נוח בכל מקום - כך שהחיבור בינינו היה מידי ומשלים. נכנסתי לארגן את ליל הסדר, ונשארתי לרכז את כל שאר הפרויקטים בעמותה. אלו היו שנים גדושות פעילות: סדנאות, שבתות, פעילויות, ביקורים בבתי חולים ובבתים ותמיכה בצרכים השונים".
ההתחלה של העמותה נראתה מבטיחה, אך כשהתחיל המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ב־2008, נפסק זרם התרומות. "בהיעדר תקציב, נאלצנו להפסיק את מרבית הפעילויות בעמותה. החלטנו להתרכז בדבר המשמעותי ביותר: עריכת ליל סדר משותף למשפחות השכולות".
עשיתן כל כך הרבה, למה בחרתן להתרכז דווקא בפרויקט הזה?
"בסופו של דבר אני יודעת להפנות כיום משפחות שזקוקות לסיוע לעמותות אחרות", מסבירה פרידמן את הבחירה. "לליל הסדר אין מענה וזה חג שמאוד קשה בו למשפחות שכולות. הפער בין הציפייה לחוות את ליל הסדר בשמחה ובתחושת חירות, ובין התחושות הפנימיות הוא מאוד קשה. ישנה גם ציפייה של ילדי המשפחה שיהיה כבר בסדר ושאימא תפסיק לבכות. בסדר אצלנו אפשר ולגיטימי לבכות, אפשר להוריד את המסכות ולהיות מי שאתה. אנחנו אומרות למשפחות: 'איך שמרגיש לכם נכון - ככה תבואו. תניחו את הקושי ותנו לנו לנהל את העניינים'. ואנחנו מרגישות שאנשים באים בתחושה שיש מי שיאפשר להם להניח את הראש. יש מי שידאג לשמוח ולשיר, מבלי שהם יצטרכו להוביל ואנשים שעברו דברים דומים מניחים יד זה על זה ויש עזרה הדדית. ומי שרוצה יכול לשמוח ומי שלא - לא חייב".
"המשפחות השכולות שבוחרות להגיע אלינו, עושות זאת כי אינן מסוגלות לשאת את החלל. מבחינתן, בלתי נסבל ובלתי אפשרי לשבת ליד הכיסא הריק של בן המשפחה ששכלו", מוסיפה ארנפלד. "מספיק שבן משפחה אחד פורץ בבכי או פורש לחדר כי אינו יכול לשאת יותר את הכאב, וכל הסדר נהרס".
שתיהן מספרות שהמקרים ששוברים את לִבּן יותר מכול, הם אותם מקרים כשהן מגיעות לנחם משפחה שהן כבר מכירות מהעמותה והן מגיעות לביתה שוב לניחום אבלים נוסף. "לפני מספר שבועות", מספרת פרידמן ונאנחת. "נהרג בחור בן 26. הכרנו את המשפחה, כי האח של האימא נרצח בפיגוע. כשהתיישבתי ליד האימא שלו, היא הניחה עליי את הראש ואמרה לי: 'אני יודעת שלפחות בפסח יהיה לי איפה להיות'. הרי כולנו יודעים כבר חודשים מראש איפה נהיה בליל הסדר. החשש 'מה יהיה בלילה הזה?' מנקר בלִבּן של המשפחות כל הזמן הזה".
כולם יושבים יחד
השנה, כאמור, ילוו את המשפחות בלילה הזה שרה ואליעזר רוזנפלד, שגם ינהל את הסדר. "כשהגעתי אליהם לניחום אבלים", מספרת פרידמן. "אליעזר אמר לי: 'לא רציתי לראות אותך שוב בנסיבות כאלה'. עם כל הכאב הם אספו את עצמם ויוצאים לשליחות, כי לאליעזר ושרה יש כוחות מיוחדים לאסוף את השברים ולעזור לאחרים ליצור שלם מלב שבור".
במוצאי החג ימלאו 15 שנה למוות של בנם, יצחקי ז"ל. משפחת רוזנפלד נוהגת לערוך מדי שנה 'טיש' לעילוי נשמתו. הפעם בחרו לעשות את הטיש הזה יחד עם המשפחות שבאו לחוג יחד את הסדר.
ארנפלד מספרת שרוב המשפחות שבוחרות להגיע עושות זאת רק בחלוף שנה מאז האובדן. "בשנה הראשונה חלק גדול מהמשפחות לומדות את עצמן מחדש", מסבירה ארנפלד. "כולם מסביב עדיין עוטפים ומכילים. הבעיה מתחילה בדרך כלל בשנה השנייה, או כשבין האובדן לליל הסדר עברו חודשים ארוכים והסביבה כבר פחות עוטפת ומכילה".
אתם מארחים את בני כל המגזרים וליל הסדר הוא הרי לא רק ארוחה, ויש שונות בין מנהגי עדות שונות או אנשים ממגזרים שונים. איך עושים שכולם ירגישו שזה ליל הסדר שלהם?
"אנחנו שמים דגש על השירים שמוכרים לכולם, ומעבר לזה, זה ליל סדר לא שגרתי", אומרת פרידמן. "אנחנו ממחיזים חלקים מההגדה שכולם יכולים להשתתף בהם, נותנים לכל שולחן תפקיד של חיה שהוא צריך לייצג ולשחק, ועם כל האנרגיה הזאת, בסוף כולם מתחברים".
"וכשעומדים עשרות ילדים ושרים 'מה נשתנה' כולנו מתרגשים איתם", מוסיפה ארנפלד. "למרות המסע הכבד של ההורים, ילדים הם ילדים והם זקוקים לשמחה הזאת. ולכן הילדים הם מרכז העניינים, והם עוברים בין השולחנות כששרים 'בצאת ישראל ממצרים' ומחלקים לכולם אגוזים. כל עם ישראל יושב ביחד וזאת עוצמה מטורפת. בארוחת הצהריים שאחרי ליל הסדר בשנה שעברה הסתכלתי על כולם וחשבתי כמה זה מדהים: דתיים, חילונים, חרדים, ברסלבים, ישראלים ועולים - כולם יושבים יחד ויש להם מכנה משותף עמוק שמחבר".
כמה שנים לאחר האובדן ממשיכות להגיע המשפחות?
"זה מאוד משתנה", אומרת ארנפלד. "בשנה שעברה למשל, הייתה איתנו משפחתו של אברהם חסנו שנרצח בפיגוע דריסה. המשפחה הגדולה שלו הרגישה שאינה יכולה להיות בבית, כי כל שנה הוא ניהל את הסדר והיה מאוד דומיננטי וחסרונו היה בולט בערב הזה יותר מתמיד. הם היו איתנו והיה להם טוב. השנה הם כבר חוגגים בבית, אבל הם היו זקוקים לשנת המעבר הזאת. בשנה שעברה היה לנו זוג שנפטרה להם תינוקת בפתאומיות. הם באו להיות איתנו והשנה הם חוגגים עם המשפחה. אבל יש לנו גם משפחות שאיתנו כל שנה. בעיקר משפחות של אלמנות שאין להן אלטרנטיבה מלבדנו, כי אין להן מי שינהל את הסדר. בני משפחת מזרחי, שאבי המשפחה, נצ"מ ברוך מזרחי ז"ל נרצח בערב ליל הסדר לפני שלוש שנים, גם הם מגיעים, והילדים אומרים קדיש בערב החג. זאת בהחלט משימה מרגשת ומאתגרת ואנחנו שם כדי לוות אותם".
מאבק שזר לא מכיר
השנה ישתתפו בסדר כ־160 איש מתוך כ־50 משפחות שאיבדו את יקירם בשנים האחרונות. ביניהם גם יעל ויסמן שבעלה ינאי ז"ל נרצח בפיגוע ב'רמי לוי' בשער בנימין, יחד עם בתה התינוקת, משפחתה של הלל אריאל ז"ל שנרצחה בשנתה בביתה בקריית ארבע, ומשפחות נוספות שאיבדו הורה או ילד, לפעמים גם שניים, בני זוג ואחים. "גם אנשים שיש להם משפחות מורחבות גדולות יעדיפו פעמים רבות להיות איתנו, כי לפעמים דווקא ליד המשפחה יותר קשה", מסבירה ארנפלד. "הרי מסביב כל כך טרחו ועמלו ולא תמיד נעים להחצין את היגון ליד המארחים ולא תמיד נעים לבכות, כי הבכי עלול להרוס את הסדר שכל כך טרחו למענו. ומצד שני, גם עם היכולת לשמוח קשה להתמודד, כי התחושה היא שמסביב כולם תוהים על פשר השמחה הזאת. ואצלנו, כולם מתקבלים בכל מצב. כל תגובה מתקבלת וישנה תמיכה רבה".
כשאני אומרת להן שהעבודה שלהן מדהימה ומעלה את הרף של העשייה למען כלל ישראל, ארנפלד דוחה את המחמאה. "אנחנו רק עומדים ומחבקים", היא משיבה. "הסיפורים הם של המשפחות שבוחרות כל יום לקום מהמיטה. זה לא מובן מאליו. זה מאבק שמי שלא מכיר לא יוכל להבין. אבל חשוב לי לציין שיש גם סיפורים אופטימיים של משפחות שהצליחו להשתקם וחוזרות אלינו כמשפחות תומכות ותורמות. אנחנו כל הזמן בריקוד הזה: מצד אחד אובדן ושכול וכאב נוראי, ומצד שני: התחושה העמוקה שעם ישראל חי ואנחנו מצווים להמשיך לחיות".
מאיפה המימון לליל סדר כזה?
"בכל שנה מנקר הספק מחדש", נאנחת ארנפלד. "ובכל שנה מחדש אנחנו מתפללות שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו ושנצליח לעמוד ביעד, כדי שנוכל לעמוד במשימה גם בשנה הבאה. יחד עם זאת, אנחנו בטוחים שגם השנה הקדוש ברוך הוא יהיה איתנו. בשנה שעברה היו חסרים לנו כמה אלפים טובים וממש כשהגענו לבית המלון קיבלנו הודעה שהסכום שולם. זה היה נס מדהים. אבל אני מוכרחה לומר שבסופו של דבר האחריות נופלת על תהילה שרושמת את הצ'ק על כל הסכום בחיל וברעדה, כשעוד אינה יודעת אם יהיה לו מימון".
זו להן השנה השנייה שהן נעזרות בפלטפורמה של גיוס המונים. לתמיכה של עם ישראל בפרויקט ישנה משמעות רבה יותר מתמיכה כספית. "זו אמירה של העם שהוא מחבק וזוכר את המשפחות השכולות", אומרת ארנפלד. "המשפחות שלנו עוקבות בדריכות וצפייה בפרויקט ומתרגשות מהחיבוק".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחצו כאן
***********
המעוניינים לתרום מוזמנים להיכנס ל"פרויקט הכיסא הריק" באתר גיוס ההמונים "מימונה"