הריאיון עם יעל (שם בדוי) היה אחד הראיונות העצובים שעשיתי אֵי פעם. הבכי שלה לכל אורכו ליווה אותי עוד ימים ארוכים. אישה מקסימה, רגישה, חזקה, שמתנפצת לרסיסים כשהיא מדברת על הבדידות שחשה לאחר שאביה נישא בשנית זמן קצר לאחר מות אימה. היא בתחילת שנות ה־30, נשואה ואימא לשלושה ילדים, עוסקת במקצוע טיפולי שכמו בחר בה בעקבות ילדותה הכואבת. לכאורה הכול טוב, אבל הפצע כל כך עמוק, שגם היום, כשכבר יש לה קן משלה, מקום בעולם ומשפחה אוהבת, הוא עדיין רחוק מלהגליד.
"הייתי בת שמונה כשאימא נפטרה מסרטן", היא פותחת. "בעצם כל חיי אני זוכרת אותה חולה. היא הרתה וילדה אותי באחת מתקופות המחלה ולא הצליחה ללדת ילדים נוספים. אני זוכרת שנים מעטות מאוד שאימא הייתה בריאה והלכה לעבודה. בגיל 33, אחרי שנים ארוכות של סבל היא נפטרה". את אביה מתארת יעל כאב וכבעל מסור. "הוא טיפל באימא במסירות נפש והיה גם מאוד רגיש אליי. הוא היה אבא מסור, והמשיך להיות כזה גם אחרי שאימא מתה".
שברי הזיכרונות שבהם דחפה את כיסא הגלגלים של אימא או שליוותה אותה לבית החולים נראים לה היום הזויים, סיטואציות לא נורמטיביות לילדה שהייתה. אבל הדמעות פורצות רק כשהיא מדברת על הפרידה מאימה ועל ההבנה שהיא נותרה ללא אם בעולם. כשהיא מתארת את השינוי הקיצוני שעבר הקשר העמוק שהיה לה עם אביה, הדמעות הופכות לבכי גדול. "אחרי פחות משנה פתאום אבא הביא אישה הביתה. הייתי ילדה שקטה. כמעט לא דיברתי, אבל בתוכי הזדעזעתי. אימא נפטרה במיטה שלה והִנה פתאום אישה ישנה באותה מיטה? איך זה יכול להיות? העובדה שהם ישנים יחד עוד לפני הנישואים זעזעה אותי מאוד. ראיתי גם את גילויי החיבה בינה ובין אבא וגם זה זעזע אותי. זה היה לי מהר מדי". מעט לאחר תום שנת האבל, התחתן אביה ותשעה חודשים לאחר מכן נולד לו ולאשתו החדשה בן.
באיזה מקום את היית עם כל ההתרחשויות האלה?
"זה היה לי מאוד קשה. אף פעם לא קראתי לה אימא ולזכותה ייאמר שהיא גם לא ציפתה ממני. היא אמרה שאימא יש רק אחת, אבל הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי מספיק. התקופה שהיינו רק שלושתנו מחוקה לי". יחד עם זאת, הולדת אחיה עשתה לה טוב. "מצד אחד, מאוד שמחתי, כי פתאום הפכתי לאחות; מצד שני, אני חושבת שאז הבנתי מה זה אימא שאוהבת את הילד שלה. ההשוואה אל אחי לימדה אותי שאין לי מה לחפש אהבה במקום שבו לא אמצא אותה לעולם". כיוון שבעת שנישאו, אשתו החדשה של האב כבר לא הייתה צעירה, היא נכנסה להריונות צפופים ותוך שנים ספורות המשפחה התרחבה מאוד. "זה הוביל אותי לסוג של השלמה. קיבלתי את המצב עד שהייתי בת 14 בערך".
מה קרה אז?
"בשלב הזה צצו כל העלבון והכעס. כל השנים הרגשתי שאני מפריעה להם לבנות את הקן שלהם, שאין לי שם מקום באמת ופתאום כל הרגשות היו ברורים לי. ברחתי לאולפנה הכי רחוקה מהבית. אשתו הייתה מאוד קשה אליי ומה שהכי כאב זה שאבא ראה את המריבות שלנו ושתק. הוא מעולם לא גונן עליי מולה", היא נחנקת מדמעות. "הרגשתי שעם מותה של אימא, כל מה שהיה ביניהם נמחק".
יכולת להבין את הצורך של אבא שלך להתחתן שוב?
"בוודאי. זה גם הֵקֵל עליי", היא מתייפחת. "לפני שהוא נישא לה, היה בבית שקט של מוות. רק אבא ואני נשארנו וזה לא היה קל. כשפתאום הפכנו למשפחה ונוספו לי אחים, הבית התמלא בחיים והיה בזה הרבה טוב, אבל מה שהיה כל כך כואב זה שבבת אחת נמחקה האהבה שלו לאימא שלי. זה פשוט קרה מהר מדי. עוד לא הספקתי לעבד את האבל וכבר הייתה אישה חדשה בבית. אף פעם לא הצלחתי לעבד את האובדן, כי הייתי צריכה להתמודד עם זה שלא אוהבים אותי".
מהר מאוד גם הבית שהכירה שינה את פניו. "היא החליפה את כל הריהוט וזרקה את העציצים והווילונות שאימא אהבה כל כך. זה גמר אותי. לא רק איבדתי את אימא שלי, איבדתי את הבית שלי. אימא שלי לא נעלמה מהחיים שלי. העלימו לי אותה: בחפצים שלה, בבית שבו גידלה אותי, במאכלים".
את היום עוסקת במקצוע טיפולי, איזה מסר היית רוצה להעביר דרך הסיפור שלך?
"תגלו רגישות לילדים שלכם. הרגשתי שאבא סגר אצלו את דלת תקופת חייו עם אימא והותיר אותי לבד. מאז כל חיי אני עסוקה בלדלות פירורי אהבה. אני רוצה להעביר מסר לאבות: תנו מקום לאבל. גם אם יש פה אישה חדשה, תנו מקום לאֵם ילדכם, כי ילד שגדל כשלא מכירים בשורשיו הוא חסר שורשים ועמוד שִׁדרה. אני תמיד אומרת לבעלי: 'אם אני מתה, אז אוי ואבוי אם אתה לא דואג קודם להם, תכבד אותם! תכבד את אימא שלהם!".
רוצים לקרוא עוד כתבות מעניינות? למנוי למגזין "נשים" ב-9.90 ש"ח לחצו כאן
למה כל כך מהר?
ההתמודדות של אפרת (השם המלא שמור במערכת) היא אחרת, אולי מפני שלא הייתה שם בבדידות מוחלטת. שני אחים מעליה ושני אחים מתחתיה מאפשרים לה לחוש שהיא לא לגמרי לבדה במסע החיים. אבל גם היום, בגיל 37, היא אינה מצליחה להבין מה גרם לאבא שלה למהר ולהתחתן בשנית רק שלושה חודשים לאחר מות אימה. "אימא שלי הייתה חולה במשך חמש שנים", היא נזכרת. "לכאורה המוות שלה לא היה פתאומי, אבל בגלל שהיו באמצע כל כך הרבה תקופות טובות, זה תפס אותי לא מוכנה. נשארנו חמישה ילדים, הגדול בן 20 והקטן בן עשר, יחד עם אבא שהיה לאורך השנים מקסים ובעל אוהב".
בדיעבד, היא לא מצליחה להיזכר מתי זה היה שאבא שלה הודיע להם שיש לו בת זוג חדשה. "פחות משלושה חודשים לאחר מכן הוא כבר היה נשוי. אנחנו עוד היינו אחוזי תדהמה ומוכים מהמוות של אימא ומהחלל הגדול שהותירה, ואבא כבר הסתובב בבית עם עיניים נוצצות", היא אומרת בחיוך ציני. "הוא היה אז בשנות ה־40 והכניס אלינו הביתה אישה בשנות ה־30, צעירה ממנו ביותר מעשור עם שלושה ילדים קטנים ורעשניים, שבדיעבד אני יודעת שגם להם היו התמודדויות משלהם וגם להם לא היה קל. אבל אז, כשהייתי בת 15 בסך הכול, לא היו לי כוחות להתמודד עם הרעש שעשו בבית".
איך הגבתם כל הילדים לחתונה של אבא?
"אחי הגדול, שהיה אז בן 20, ממש התעמת איתו. הוא לא הבין איך בקושי קברנו את אימא והוא כבר מצא לו אהבה חדשה. אחותי בת ה־18 מאוד לא אהבה את הרעיון, אבל לא התווכחה יותר מדי. שניהם כבר ממילא היו מחוץ לבית ומרגע שנכנסה אשתו החדשה והילדים שלה הם פשוט הגיעו לעיתים רחוקות. הטענה הייתה שהם עסוקים. בשנים האחרונות אנחנו מדברים על זה יותר והם מספרים שהסיטואציה הייתה להם מאוד קשה. אני הייתי אז בת 15. ילדה טובה כזאת, מרַצה. פשוט קיבלתי את המציאות הזאת בדממה וניסיתי להיות כמה שפחות בחיכוך. בדיעבד, אני חושבת שהמהירות שבה עבר מאישה אחת לאחרת הותירה בנו צלקת אדירה. מסביב כולם בירכו במזל טוב ואנחנו עוד היינו כל כך שבורים. הפער בין הברכות לתחושות הפנימיות שלנו היה בלתי נסבל".
איך אבא שלכם הסביר את המעבר הזה?
"הוא הסביר שזה לא שהוא אוהב פחות את אימא וזה לא שהוא לרגע שוכח אותה, אבל אנחנו צריכים בית ומשפחה וזה מה שאימא הייתה רוצה שיעשה".
כיום, כשאת עצמך אישה נשואה ואימא לילדים, את יכולה להבין אותו טוב יותר?
"להפך. היום אני מבינה אותו עוד פחות. לפעמים בלב אני שואלת אותו: 'מה היה דחוף לך כל כך? לא ראית כמה אנחנו שבורים ואומללים? למה לא היית שם יותר בשבילנו?'. הרי עוד היינו זקוקים לחיבוק ולהכלה שלו, והתחושה הייתה שהידיים שלו כבר לא מספיק פנויות לחבק אותנו, שיש שם אישה שהוא כבר מת לחבק אותה. שניהם ניסו להסתיר את המבטים המאוהבים שלהם מאיתנו, אבל זה לא עבד. בעיניים של ילדה בת 15 לא יכולתי להחמיץ את המבטים האלה. זה שרט לי את הנשמה. לא הבנתי איך כל כך מהר הוא מסתכל על אישה אחרת במבטים אוהבים".
שבריריות החיים
אובדן הורה ובמיוחד אובדן אֵם, נחשב בעולם הטיפול לאירוע קשה, מטלטל, מורכב ומכאיב במיוחד. "לאבד אימא זאת תחושה שנשמטת לך הקרקע מתחת לרגליים", אומרת ליאת כהן. "אימא היא הדמות שמהווה ביטחון ועוגן עבור ילד והאובדן שלה נחווה כאיום קיומי". כהן, עורכת דין שאיבדה את אימה בגיל 23, כשכבר הייתה נשואה ובהיריון ראשון, תיעלה את האובדן למקום טיפולי. היא ייסדה וכיום מנהלת את קבוצת הפייסבוק "אִמהות ללא אִמהות". במקביל לעבודתה כעורכת דין היא גם מנחת קבוצות אִמהות, תרפיסטית, דולה ומלווה אמהות בגישת BOT. כמו נשים אחרות שהתראיינו לכתבה, כולן אמהות ללא אֵם, היא מודעת לפער הגדול בין ברכות ה"מזל טוב" לאב שנישא, לבין המקום הפגיע שבו עשויים להיות ילדיו בדיוק באותה עת. "עיבוד האֵבֶל צריך מקום וזמן. אם לא ניתן לו מקום הוא יתפרץ בצורה אחרת. צריך לזכור שילד בגיל צעיר שאיבד את אִמו לא תמיד יידע לבטא את האבל במונחים של איום קיומי, אבל אנשים בוגרים שמדברים על האובדן בילדותם ימשיגו אותו כך. באין מילים, האבל עשוי לבוא לידי ביטוי בכל מיני מישורים: אכילה מוגברת של אוכל מתוק ומנחם, התדרדרות בלימודים או חיפוש אהבה במקומות אחרים". האבל עשוי לבוא לידי ביטוי גם בשתיקה. "ילד זקוק לדמות אחראית שתתווך לו את העולם וכשהדמות הזאת נעדרת, והוא אינו מקבל מקום שבו הוא יכול לעבד את החוויה שהוא חווה, להרגיש אותה, לעיתים הוא עשוי להפוך לילד שותק. כי איפה הוא יניח את החוויה שהוא עובר? הרי גם אבא באבל, והמשפחה כולה מנסה להתארגן סביב המשבר ופעמים רבות הילד נבלע בתוך המערבולת הזאת. ילד לא יבוא ויאמר: 'אני צריך טיפול' או 'אני צריך לדבר עם אבא'. לכן הרבה פעמים ברירת המחדל שלו היא לשתוק, או להתנתק. אני שומעת הרבה סיפורים של מות אם כשהילד היה בגיל שש־שבע. לכאורה לא הייתה שם דרמה, כי הילד המשיך לתפקד כרגיל. אבל הגוף זוכר, ובשלב מסוים זה מתפרץ החוצה. אצל נשים ההתפרצות הזאת מתרחשת פעמים רבות כשהבת הופכת להיות אימא בעצמה".
מה את שומעת מנשים בשלבים האלה?
"אני שומעת פעמים רבות על תחושת בגידה, תחושה שאבא הפנה להן את הגב ואכזבה גדולה מאוד. לפעמים זה גורם לבת שהתבגרה לאבד אמון במערכות יחסים ויש לכך השפעה על הזוגיות שלה. שאלות כמו האם בעלי יוכל לעשות זאת לילדים שלנו? האם אני יכולה לתת בו אמון עד הסוף? אולי גם אותי הוא ישכח כל כך מהר? פעמים רבות יהיו שם ברקע, כי עבור נשים יתומות האופציה שימותו בגיל צעיר אינה מופרכת. הן מכירות בשבריריות החיים ויש נשים שמכינות צוואה בגיל צעיר יחסית, כי מי יודע מה יזמן המחר?"
איך את מסבירה את הפער בין המקום שבו נמצא האב לבין המקום שנמצאים בו הילדים?
"מנקודת המבט של האב, פעמים רבות יש רצון להמשיך את השגרה למען הילדים. לפעמים כי קשה לו לאחר שחי שנים ארוכות לצד אישה סיעודית וגם הוא עבר חוויה קשה. לפעמים הוא נישא שנית רק מתוך דאגה לילדים. לעיתים זה באמת מהר מדי, כי הילדים לא הצליחו עדיין לעבד את חוויית האבל והאובדן וכבר יש אישה חדשה. אבל יש גם מקרים אחרים, שבהם דווקא האישה החדשה מאפשרת לילד לחזור להיות בתפקיד הילדי ולשחרר אותו מהתפקיד ההורי שלקח על עצמו. כי יש משפחות שבהן האב לא מצליח לשרוד את התפקוד היומיומי כאימא וכאבא ביחד והוא במקום מאוד הישרדותי, ובתוך כל הכאוס הזה לילדים לא תמיד יש יכולת להתאבל. אני מכירה מקרים שבהם האבא התחתן והאישה החדשה לקחה חסות על הילדים ונתנה להם את האפשרות להתאבל והייתה דמות מיטיבה בבית. יש משפחות שבהן לאחר פטירת האם, האבא כל כך דועך, שהילדים רק מחכים שייכנס לזוגיות. זה מאוד מורכב ותלוי בהרבה מאוד משתנים".
בגילאים בוגרים זה קל יותר?
"גם בגילאים בוגרים אין כללים. נשים מספרות על החוויה החוזרת של הנטישה. אימא מתה וכשאבא מתחתן הן מרגישות שהן מאבדות גם אותו לטובת אישה אחרת. בתוך כל החוויה הזאת יש חלקים כועסים ופגיעים ותחושת בגידה. זה קורה לא רק לילדים. זה עשוי לקרות גם לילדים בוגרים. לאחר הפטירה של האם, ילדים מרגישים צורך להרגיש שוב הילדים של מישהו, להרגיש קטנים במערכת היחסים וכשהאב נישא שוב, המקום הזה נגזל שוב. יש נשים שמספרות שהרגישו שהן איבדו לא רק את אימא אלא גם את אבא".
לאבד את אבא
כזה הוא המקרה של אביטל (שם בדוי), שאביה הכיר אישה שלוש שנים לאחר מות אשתו ועברו עוד כמה שנים עד שנישא לה. "גם אחרי כמה שנים זה היה קשה מאוד. אני חושבת שהקושי לא היה בגלל שאבא התחתן, אלא בגלל האישה שהוא התחתן איתה". אימה של אביטל נפטרה כשאביטל הייתה בת 24, אחרי שנתיים מייסרות של מחלת סרטן והיא בת 55. אביה, שאהב אותה מאוד, שקע ביגון כבד. "בשנה הראשונה הוא אמר שאם יש סיבה שבגללה הוא חי זה רק בשביל הנכדים, ואחר כך זה היה בשביל הנכד שעמד לחגוג בר מצווה וכן הלאה. אנחנו, הילדים והנכדים שלו, היינו מרכז עולמו". שלוש שנים לאחר מות אשתו הוא פגש במקרה אישה והאהבה ניצתה ממבט ראשון. "היא הייתה מאוד שונה מאימא שלי, מאוד מתערבת וחטטנית. פתאום אבא לא היה פנוי אלינו ואל הנכדים. מצד אחד, השכל אמר שצריך לשחרר; אבל מצד שני, זה היה אבא שלנו ואנחנו הרגשנו שאנחנו מאבדים אותו".
בשלב מסוים כינס אביה של אביטל את ארבעת ילדיו ואמר להם שהוא רוצה להינשא לחברתו. "הוא אמר לנו שאם נתנגד, הוא לא יעשה זאת. הראש אמר שכיף לו איתה, הוא שמח ופעיל ומה יותר טוב מזה? אבל בָּרגש כולנו לא אהבנו אותה. היא גם הייתה לא דתייה וזה בכלל היה מוזר שאישה לא דתייה חיה איתו".
יכולת להבין אותו?
"אבא שלי היה שבור בלי אימא. הבנתי למה היא בחרה בו, כי הוא היה מבין ומתחשב והיא לעומת זאת לא הלכה לקראתו. ואני הרגשתי: 'מה נראה לך? איך את מתנהגת ככה לאבא שלי?'. הרגשתי שהיא גם לא באמת מקבלת אותנו ובעצם משדרת: 'שימו בצד את כל מה שהיה ועכשיו יש משהו חדש'. זה היה קשה, כי את מרגישה שלא סופרים אותך והקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים ואת לא יכולה להרשות לעצמך לאבד גם את אבא. זה מפחיד מאוד".
מה קרה לאחר שהם התחתנו?
"היא שינתה את הבית מקצה לקצה וזה היה בלתי נסבל מבחינתי. הרגשתי שהיא חיללה את הבית. זה היה הבית שנולדנו וגדלנו בו ואימא נפטרה בו ופתאום נכנסה מישהי זרה ומשנה הכל ותולה את התמונות שלה. אז לא אמרנו כלום, אבל זה כאב. ובאיזשהו שלב הרגשנו שזה גם לא מתאים לאבא, אבל הוא שתק וזה עוד יותר עצבן. היא מצאה את האדם הכי מדהים בעולם וניצלה אותו. ושוב הייתה דילמה אם להגיד או לא להגיד לו מה שחושבים. המחשבות האלו לכשעצמן חוסמות את הקשר".
מה היית מצפה מאב שהתאלמן?
"הייתי מצפה מגברים במצב כזה להרים ראש, למצוא את האישה הכי טובה ולהמשיך את החיים הכי טוב שאפשר. ברור לי שזה מה שצריך לעשות. אני חושבת שעיקר הקושי במקרה שלנו היה חוסר ההכלה שלה. פתאום לא ראינו אותו יותר והוא לא היה בקשר עם הנכדים שהוא כל כך אהב. אני חושבת שאם זאת הייתה אישה אחרת שהייתה מקבלת את הילדים והנכדים היה כיף לנו לראות אותו פורח. ניסיתי לעבוד על עצמי ולשדר שאם טוב לו טוב גם לנו, כי באמת רציתי שיהיה לו טוב. אבל כנראה שלא טעינו, כי בסופו של דבר, כשגם הוא לא יכול היה לשאת את ההשתלטות שלה על חייו, הם התגרשו".
ומה קרה אז?
"הוא שינה שוב את כל הריהוט וחזר להיות אבא וסבא שלנו. הם הוסיפו להיות בקשר, אבל זה כבר קשר אחר, שלא השתלט על כל חלקה טובה בחייו. לפני שהוא נפטר, הוא ביקש שנוסיף לדאוג לה ואני מודה שזה הדבר שהכי קשה לי לקיים בצוואה שלו".
נשים משובחות אחת אחת
הסיפור של יטבת פייראיזן־וייל הוא סיפור אופטימי, כזה שמאפשר לצד התקווה לתת מקום לכאב ומאפשר פריחה מחודשת מבלי לגדוע את העבר ואת האהבה.
"אמי נפטרה בחטף ולא היה לנו זמן להתכונן לפרידה ממנה", מספרת פייראיזן־וייל. "הסרטן היה מהיר ואלים במיוחד. פחות משבוע חלף מרגע הגילוי למותה. המוות שלה הותיר אותנו הלומים וכואבים, אבל גם מגויסים לחזק את המשפחתיות שלנו שהייתה כל כך חשובה לה וגם לעטוף את אבא באהבה. דאגנו שלא יהיה לבד, במיוחד לא בשבתות. אבל אני זוכרת שבכל מוצאי שבת כשנכנסנו בסופו של דבר לאוטו ונסענו חזרה הביתה, הלב שלי נחמץ. הרגשתי שלמרות העיטוף הנלהב והמסור שלנו בסופו של דבר אנחנו לא יכולים למלא את חלל בת הזוג".
למרות התובנה הזאת, שום דבר לא הכין אותה לשיחת הטלפון הכאילו אגבית עם אביה, שעדכן שהוא הכיר מישהי, שמדובר בקשר משמעותי ושהוא רוצה שגם ילדיו יכירו אותה.
איך הרגשת?
"הפגישה הראשונה עם אבא ועם בת הזוג שלו הייתה לי קשה. היא התנהלה בשני תדרים שונים. מה שנאמר כלפי חוץ ומה שגעש בתוכי. היה לי קשה עד בלתי נסבל לראות אישה אחרת ליד אבא שלי. המבט שלי התמקד על המחוות הקטנות, הג'סטות העדינות שנשזרו ביניהם. כשהוא נשא עבורה את התיק בדרך למכונית הרגשתי שהלב מחסיר פעימה. כשהוא הסתכל עליה במבט הזה, הראשוני, התכווצתי.
"ואז הייתה החתונה והחופה. וכולם אומרים 'תשמחי' ו'מזל טוב' ו'איזה יופי שאבא מתחתן'. אני באמת באמת שמחתי בשבילו, אבל הרגשתי שיש כאן עוד פרידה מסוג חדש, וחרדה איפה זה ממקם את הזיכרון של אימא שלי ואיפה אנחנו בתוך זה".
גם פייראיזן־וייל מתארת איך פתאום אותו אבא שהיה איתם במשך שנתיים נעלם מחייהם לתקופות ארוכות ואיך נוכחותו שהייתה כל כך דומיננטית בחיי הנכדים התפוגגה. "במשך תקופה מסוימת הרגשתי אובדן נוסף. ה'דקירות' נמצאות בפרטים הקטנים. בעובדה שהיא יושבת על הכיסא של אימא שלי בשולחן השבת, או לראות את האודם והקרמים שלה ליד המראה באמבטיה. הייתי לא קלה", מודה פייראיזן־וייל , "זאת אומרת, לא הייתי מגעילה, הקפדתי להיות מנומסת ומכבדת, אבל לא הייתי מסוגלת לפתוח את הלב. בראש - הבנתי את הטוב, אבל הלב נשאר הרחק מאחור".
איפה קרה השינוי?
"מסתבר שלאבא שלי, ברוך ה', יש טעם טוב במיוחד ולב גדול ומיוחד, והתברר שהוא הוא ידע לבחור את הנשים שלו בקפידה – משובחות אחת אחת. היא חיכתה בסבלנות, וגם ניסתה בדרכים שונות ויצירתיות, לא פולשניות אלא מאוד כנות, מכילות, מפרגנות ומפנקות למצוא מסילות ללב שלי ושלנו. למרות שיש לה חמישה בנים משלה עצמה ולאבא שלי עוד ארבעה ילדים, היא לא ויתרה".
בכתבה מתארות נשים איך הרגישו שהאישה החדשה מחקה ביד גסה את כל מה שהיה לפני בואה. מה עבד אצלכם אחרת?
"הרגשתי שהיא הבינה את המקום הכואב ולא מחקה את הזכר של אמי אלא שאלה עליה ואִפשרה לנו להמשיך ולחיות גם את הגעגוע. אני לא זוכרת מה היה הרגע שבו ירד לי האסימון, מה חולל את המפנה של ההבנה. אני מניחה שזה קשור לזה שראיתי שלאבא שלי טוב באמת; שהוא שמח וחי ומאושר וזה הדבר החשוב ביותר, וגם ההכרה שהיא לא באה להחליף אף אחת ובוודאי לא את אימא שלי; שהיא אשתו של אבא שלי ולא זאת שתפסה את המקום של אימא שלי. הרגשתי שאני משנה את המבט ובוחרת להסתכל עליה בפני עצמה, כאדם וכאישה. לחדד את המבט על הצדדים החיוביים שלה – וברוך ה' הם רבים".
דבר נוסף עזר לפייראיזן־וייל להביט אחרת על האישה החדשה של אבא. "הבחירה הלא מובנת מאליה כלל, להתייחס אל הילדים שלי ושל כל האחים שלי כנכדים שלה לכל דבר. למרות שיש לה הרבה נכדים משל עצמה, היא מפנקת אותם ומתעניינת בהם ונותנת להם תחושה מדהימה. כשהילדים שלי נמצאים אצלם בשבת, וזה כבר דבר לא מובן מאליו בפני עצמו, אני יודעת שבמודע היא מזמינה אותם להתפנק איתם במיטה, או לוקחת אותם לטיול ארוך בפארק ומפנקת בממתקים ומקשיבה לסיפורים ושרה שירים. לפני כל חג היא קונה בגד חגיגי לכל הנכדים ומתקשרת ומתעניינת ומחבקת. אני מרגישה שהיא רוצה להעניק להם תחושת סבתא משמעותית". התחושה שנפלה בחלקה זכות עם נישואיו של אביה, לא מבטלת את הכאב, אבל מאפשרת לחיות לצדו. "אני מתגעגעת יומיום לאימא שלי, והיא חסרה לי בכל נשימה ונשימה; אבל מנגד זכיתי שאבי התחתן עם אישה חכמה, פעילה ובעלת לב רחב מספיק כדי להכיל שם גם את היתמות שלי וגם את הצמא של הילדים שלי לסבתא".
הכתבה פורסמה בגליון 221 של מגזין "נשים".
רוצים לקרוא עוד כתבות מעניינות? למנוי למגזין "נשים" ב-9.90 ש"ח לחצו כאן