אש זרה: היום שאחרי גל השריפות

חודש חלף מאז מה שכונה בהתחלה "גל השריפות" ובהמשך "אינתיפאדת האש", אותם הימים האינסופיים בהם הארץ כולה בערה והגשם עוד לא נצפה באופק. במשך חמישה ימים טיפלה הרשות הארצית לכבאות והצלה בלמעלה ב־1700 שריפות שבערו בשטח כולל של למעלה מ־41 קמ"ר. מאז, הלהבות שככו, העשן התפזר, הגשם הגיע והחיים המשיכו, אצל רובנו, כרגיל. אלא שאצל 560 משפחות שבתיהם נשרפו החיים עוד רחוקים מהשגרה המיוחלת.

את רשל כהן מנווה צוף אני מוצאת דווקא במצב רוח מעודד. "נכנסנו אתמול לבית השכור החדש. היישוב מצא לנו בית ריק מאוד קרוב לבית השרוף", היא מספרת לי בחיוך. רשל, עורכת דין בהכשרתה ("אני כמעט לא עוסקת בזה, מעדיפה לטפל בבית"), ובעלה דורון, יועץ פיננסי ומנהל תיקי השקעות במקצועו, עלו מאוסטרליה לפני 27 שנה, כל אחד בנפרד. הם הכירו בארץ והיה ברור לשניהם שילכו להתיישבות. וכך לפני 20 שנה הגיעו לנווה צוף, יישוב הממוקם בדרום מערב בנימין, סמוך ליער חלמיש. שם גידלו את חמשת ילדיהם; יעל - 20, איתן - 18, שלהבת - 15, עטרת־עדי 12 ואפרת - שמונה. הוריה של רשל תכננו גם הם לעלות מאוסטרליה לפני חמש שנים, אך אביה נפטר שלושה ימים לפני העלייה למטוס, ואימה הגיעה לבדה יחד עם ארונו של האב. כיום היא מתגוררת במודיעין.

כ"ה בחשוון היה ערב שישי נורמטיבי עבור משפחת כהן. אחרי שבישלו וניקו את הבית לכבוד שבת, הם התקלחו, התלבשו בלבוש חגיגי, הדליקו נרות שבת ואחרי התפילה צעדו לסעודה אצל חברים מהיישוב. "ראש המשפחה שם הוא מתנדב ראש צוות הכבאות ביישוב וכל השיחה נסבה סביב השריפות שכבר פרצו". באותם הרגעים שבהם ניהלו שיחה סביב שולחן שבת ובין לבין שרו שירים, הם לא שיערו בכלל שהאש המדוברת תכף תגיע אל סף ביתם. "חזרנו הביתה מהארוחה, ומפני שהבן שלי הוא לוחם אש מתנדב וידענו שמאחר שמדובר בהצתות יש סיכוי שהאש תגיע גם לכאן, ארזנו מזוודות קטנות ליתר ביטחון. היו שם לבנים, פיג'מות, אני לקחתי גיבוי של תמונות. היו תפילין, מסמכים חשובים, תעודות ורישיונות.

"בערך בעשר הלכנו למיטה ומאותו רגע איבדתי קשר עם הזמן. אני רק זוכרת שבסביבות עשר וחצי הייתי על סף שינה כשהבת שלי העירה אותי. מישהי דפקה בדלת ואמרה שיש שריפה קרוב, אבל עדיין לא פה".

בשלב הזה את כבר רואה אש או עשן?
"לא. אבל מיד הערתי את כל הבית, הלבשתי את הילדים מעילים מעל הפיג'מות כי היה לילה קר מאוד. לקחנו מעילים נוספים כי ידעתי שיהיו אנשים שלא יהיו להם מעילים. ניתקנו חשמל וגז ויצאנו מהבית. הלכנו לכיוון החברים שאכלנו אצלם ארוחת ערב קודם, כי הם גרים במרכז היישוב. כשהגענו כבר ראינו את האש מתקרבת. משום מה האזעקה ביישוב לא פעלה, וכל הדרך נקשנו על דלתות בתים של אנשים שיתעוררו וייצאו. הלכנו לכיוון רחבת בית הכנסת. משפחות גדולות עם תינוקות התקשו, ופשוט כל אחד מאיתנו לקח תינוק והתחלנו ללכת, להתרחק מהאש. הלכנו בשיירה, ובאותו רגע זאת הייתה תמונה נוראית שהזכירה לי פוגרומים באירופה".

אף אחד לא נתן לכם הנחיות מה לעשות?
"בהתחלה לא. פשוט פעלנו לפי אינטואיציות, מלוכדים. בעודנו צועדים בשיירה הגיע הוראה לפנות את היישוב לכיוון המצודה שנמצאת בקצה היישוב. כשיצאתי מהבית לא לקחתי את הרכב שלי, התחלנו להכניס ילדים לתוך רכבים שהיו".

כל הילדים היו איתך?
"לא. איתן הבן הכבאי הלך להילחם באש. כל הצעירים הלכו לעזור, גם אלה שלא הייתה להם הכשרה. הבן שלי סיפר מאוחר יותר שדבר ראשון ניתקו את הגז. התחילו לגרור בלוני גז מהבתים. בינתיים התחילו להגיע כוחות כיבוי והצלה ומתנדבים, והגיעה הוראה להתפנות לישוב עטרת. יש בעטרת ישיבה גדולה. התפצלנו. שלחתי את שתי בנותיי הקטנות לאמי במודיעין. אני לא רציתי להתרחק מבני ונשארתי בעטרת. אנשים הזמינו אותנו לבתיהם, אבל העדפתי להישאר בישיבה. חשבתי ששם אשמע מהר יותר מה קורה עם הבן שלי. הבת הגדולה שלי התחילה לעשות רשימות מי נמצא באיזה חדר. היא עזרה לאנשים למצוא אחד את השני. פשוט פתחו חמ"ל. כמה חבר'ה ישבו כל הלילה והתקשרו לוודא שכל אחד יודע איפה נמצאת משפחתו. עברנו לילה ללא שינה. בבוקר הלכנו לבית של חברים ביישוב שאירחו אצלם עוד שלוש משפחות, וכמו נס פח השמן הצליחו להרים ארוחה ל־30 איש".

מתי שמעתם מאיתן, הבן?
"באמצע הלילה בשישי, חבר שלו הכריח אותו להתקשר למרות השבת. הוא אמר לו 'תתקשר, כיבוד אב ואם'. הם לא נכנסו לשאלה ההלכתית אם כיבוד אב ואם דוחה שבת, אבל הוא צלצל והמשיך להילחם באש. דאגנו לו מאוד. ידענו שהאש יכולה לשנות כיוון בדקות. כל כמה זמן עשיתי סיורים ביישוב. היו שם רכבי ביטחון ורציתי לדעת אם יש נפגעים בנווה צוף. הייתי מוכרחה לדעת שהכול בסדר".

איתן היה הראשון שנכנס הביתה?
"כן. הוא נכנס בבוקר יחד עם לוחמת אש שגם היא חברה שלנו. היא ליוותה אותו והם בכו. הם ראו שהקומה התחתונה נראתה בסדר, אבל הקומה העליונה של חדרי הילדים וחדר השינה נשרפה עד אפר".
מה עכשיו? "מהנדס אחד טען שאין בעיה בקומה הראשונה, מהנדס שני הטיל ספק. בינתיים אני מחפשת מהנדס עצמאי שייתן לי עצה ונוכל להחליט אם לשפץ או להרוס את הבית".

הצלחתם להציל משהו?
"הצלחנו להציל חלק מהדברים. כשהגענו חזרה ליישוב היו פה מאות צעירים ומבוגרים שהגיעו לעזור. הם עזרו לי להכניס כל מה שאפשר למכולות לפני שיגיע הגשם. אין לנו גג, ונוספו גם נזקי מים לבית. עד עכשיו היינו אצל אימא שלי במודיעין. אימא שלי ואח שלי עשו בשבילנו הכול - מלכבס ועד לשמור על הילדים. הרכב שלי נשרף, ואח שלי עשה את כל התהליך בשמנו וקנינו רכב חדש. אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים שלחו לנו דברים".
מה הכי קשה לאבד?
"את תחושת הביטחון. הילדים עוד היו במיטות, והמיטות נשרפו לגמרי. הידיעה שיכלו להיות בשריפה היא נוראית, אבל קיבלנו כזה חיבוק שזה עושה את המשקל שלו. כנגד הפגיעה יש את האהבה והחיבוק של עם ישראל. כשהיינו אצל אימא במודיעין דפקה מישהי שאנחנו לא מכירים בדלת. היא הביאה לילדות ספרים חדשים של הארי פוטר כי שמעה שהן אוהבות את הסדרה, ואיבדו הכול בשריפה. נוער ומבוגרים מהיישוב, מיישובים סמוכים וגם מרחוק, באו לעבוד ולעזור. הגיעו טונות של בגדים שהם מיינו והכינו עבורנו ערימות במידות שלנו שנבוא לראות מה מתאים ומה לא. המון אנשים לא הלכו לעבודה ולא ללימודים אלא באו לסייע. זה ממש מחמם את הלב וצריך להודות על זה שאף אחד לא נִפגע".

קופסת שחמט ומפוחית

412 דירות ובתים בחיפה אינם ראויים למגורים יותר. יותר מ־1,200 (!) בני אדם איבדו קורת גג ובתוכם איתן וברכה שריאל, זוג פנסיונרים בשנות ה־70 לחייהם שביתם נשרף עד היסוד.

"אני כל היום מתרוצץ בין הרשויות", אומר לי איתן שריאל שיושב איתי לשיחה בין עשרות סידורים שממלאים את יומנו בתקופה האחרונה. שניהם עדיין עובדים. היא ד"ר לחינוך באמצעות הספרות וכיום מרכזת את נושא המורשת באוניברסיטת חיפה, הוא שמאי מקרקעין והיה חבר בוועדות ערער של מס רכוש ("עכשיו אני נמצא בצד השני של המתרס, לא אוהב את המילה קורבן, לא מרגיש קורבן, בואי נקרא לזה מהצד של הלקוח"). ברכה דתייה, איתן חילוני ומעדיף להגדיר את עצמו כיהודי, "זאת הגדרה מספקת. להגדיר את עצמך כדתי זאת הגדרה מצמצמת ולא הגדרה של עומק. חשוב להסתכל על הדת מבחינה יהודית ולא על היהדות מבחינה דתית", הוא אומר. "היום הבית שומר על כשרות. לא נוסעים בשבת, והילדים כולם דתיים. לבן הגדול הסמכה לרבנות למרות שהוא לא מימש את זה עדיין". משפחה חמה, ארבעה ילדים, שתי בנות, שני בנים, 20 נכדים. את ילדיהם הם גידלו בדירה צנועה ומטופחת ברחוב פרויד בעלייה לכרמל, דירתם השנייה מאז נישאו ושבה התגוררו למעלה מ־40 שנה. זו דירה שכיום לא נותר ממנה זכר.

תאר לי את היום הנורא הזה של השריפה.
"יצאתי מהבית בעשר בבוקר ועליתי על אוטובוס לפגישה בעיר, אשתי נשארה בבית. איך שאני יורד מהאוטובוס אני מבחין בצעיר כבן 20 רץ ונעלם לכיוון תחנת הדלק, לכיוון הגרנד קניון. בשלב זה כבר הייתי מודע לעובדה שיש שריפות, אבל עדיין לא העליתי בדעתי שזה הגיע אל ביתי. מיד צלצלתי למשטרה וסיפרתי להם על הבחור הנמלט. הייתה לי תחושה שאולי הוא מצית. המוקדנית שאלה אם יש לו ביד בקבוק ושקית ניילון. אמרתי לה 'אני רק יודע שהוא לובש סווטשירט לבן וג'ינס כחול'. המשכתי לעבודה. הייתה לי ישיבה ותוך כדי הישיבה היו לי כמה טלפונים ממספרים שאני לא מכיר. בערך בשעה 11 או 12 אשתי התקשרה ממספר לא מזוהה. יותר מאוחר היא סיפרה שהריחה ריח של עשן, התחילה לארוז מזוודה ופתאום היא רואה לשונות אש בתוך הבית. היא עזבה הכול וברחה מהבית בלי כלום. אפילו את הטלפון הנייד היא השאירה בבית. הידיעות על מוקדי השריפה כבר החלו להגיע, עזבתי את הישיבה והחלטתי לעלות בכרמלית לכיוון הבית. לא הצלחתי לתפוס את אשתי בטלפון הנייד. בשלב הזה צלצלתי גם לילדים. הבנתי מהם שהיא הצליחה להסתלק מהמקום. נוצר קטע זמן של שעתיים שלא שמענו ממנה. בדרך כלל אשתי היא הדאגנית המושבעת, חינוך פולני. הפעם אני פחדתי שאולי היא חזרה הביתה לקחת משהו. ניסיתי להגיע הביתה, אבל עצרו אותי ולא נתנו לי להתקדם. חזרתי כלעומת שבאתי, במחשבה ובתקווה שברכה תיצור קשר איתי או עם אחד הילדים".

לאן הלכת?
"כל הזמן קיוויתי שאראה אותה. הילדים לא מתגוררים לידנו אז הלכתי לזוג חברים שלנו ופשוט דפקתי על הדלת. האישה הייתה בבית, ואני חייב לומר שמה שהכי שימח אותי היה שמצאתי מקום לטעון את הנייד. בשלב הזה אני עדיין לא יודע איפה ברכה. אחר הצהריים היא כבר הצליחה ליצור קשר. הסתבר שהיא פגשה זוג חברים שלנו והם ירדו יחד למלון לאונרדו על חוף הים. ברגע שידעתי שהיא במקום בטוח, נרגעתי, והחלטתי ללכת לכיוון הבית לבדוק אם האש כבתה ואולי אפשר להציל משהו. ראיתי שעדיין יש קצת אש בדירה וחששתי שהיא תתפשט שוב. הכבאים היו עסוקים בלכבות שריפות גדולות. הפניתי את תשומת לִבּם לעובדה שעדיין יש גיצים, והם כיבו את האש".

הצלחת להציל משהו?
"שום דבר. כלום. הדירה שלנו נפגעה הכי קשה. יש אנשים שמשקיעים בכל מיני חפצים, אנחנו השקענו בספרים. הייתה לנו ספרייה ענקית, אנציקלופדיות, ספרים, מחזורים, סידורים - ספרים שאשתי אספה במשך שנים רבות. הכול בער".

מה הכי קשה לאבד?
"הכי קשה לאבד את הזיכרונות", עיניו של איתן מתמלאות דמעות. "אימא שלי הגיעה לארץ ב־1939. סבא וסבתא וסבתא רבתא שלי נספו במשרפות באושוויץ. כשאני חגגתי ברית מילה בארץ, סבא שלי היה בדרך למשרפות. לאימא היו שמונה אחים ואחיות וכולם ניצלו והגיעו בסופו של דבר לארץ. אימא שלי שמרה בתוך קופסונת את כל התמונות מאז ומשחק שחמט ששיחקה עם אבא שלה.

"זאת פעם שנייה שאני פליט מביתי. אני יליד נהריים בבקעת הירדן. ב־1948 רוב הנשים והילדים פונו מהמקום. אימא שלי ארזה שני ילדים, מזוודה קטנה ואותה קופסונת של זיכרונות. הכול נשרף עכשיו. לא נישאר זכר. הייתה שם גם כל ההתכתבות של המשפחה. מכתבים של אימא מנסיעה לארצות הברית באנייה ב־1962... כשהיא נפטרה ב־1991 אספתי הכול, הכנסתי כל מכתב לניילון פס לבן ותייקתי בקלסרים, כרונולוגית בשביל הילדים, הנכדים והנינים וכל מי שרוצה לדעת על המשפחה. כל זה נשרף. אבל הדבר שהכי נגע ללבי והיה לי הכי קשה לאבד...". איתן עוצר, הוא מתקשה להמשיך את הסיפור ומבקש דקה להירגע, אחר כך ממשיך בקול חנוק. "היה לי חבר טוב בשם מאיר מלמודי. היינו יחד בתיכון, בתנועת נוער ובאותו גרעין נח"ל. הוא רצה ללכת לצנחנים, אבל אני שכנעתי אותו לבוא איתי לנח"ל. אמרתי לו 'אתה בן יחיד, אתה רזה, יש לך משקפיים עבים, עזוב, בוא איתי לנח"ל מוצנח'. שנינו הגענו לאותו גדוד מילואים לקרב בגבעת התחמושת ב־67'. הוא נהרג. בסוף המלחמה אספתי את הציוד הצבאי לרענון, אספתי את החגורים ומצאתי שם את המפוחית שלו. זה הזיכרון היחיד שנשאר לי ממנו. רציתי להעביר את המפוחית למוזיאון בגבעת התחמושת, וחיכיתי להזדמנות. לא רציתי סתם למסור, רציתי שיזכרו אותו, שיהיה טקס מכובד. אבל זהו המפוחית נשרפה. לא מטריד אותי אם יזכרו אותי או לא, אבל רציתי שאותו יזכרו. קשה לי שאדם נעלם מהעולם ככה, אחרי מעשה נתינה מדרגה ראשונה".

איך ממשיכים הלאה מכאן?
"ברגע שראיתי את הדירה הבנתי שהכול איננו והחלטתי בגלל גילי הלא צעיר שצריך החלטה מהירה ונחרצת - אסור לנו ליפול לתוך רחמים עצמיים ודיכאון. חייבים מיד לפעול כדי לשרוד. מיד התחלתי בסדר פעולות. הגשתי תלונה במשטרה, הלכתי לסוכן הביטוח, למחרת כבר היה שמאי בדירה ובערב נסענו לקנות פיג'מה, תחתונים, גרביים, כי גם הבגדים שהיו עלינו היו עם ריח של עשן".

לאן הלכתם?
"הבנו שבזמנים קשים כדאי להיות עם קרובים. נסענו בהתחלה לבן שמתגורר בהושעיה, לקראת שבת נסענו לבת שלנו שמתגוררת במעלה גלבוע. כשחזרנו משם קיבלנו הודעה לבוא לדירה של מי שהיה מדריך של ברכה בבני עקיבא - אבי בוקסנבאום"

ברכה שלאורך כל הריאיון ישבה בצד ורק הקשיבה, סירבה לדבר בעצמה, החליטה לפתע שאת הקטע הנפלא הזה על אבי ועל נדיבותו היא מוכרחה לספר. "יש לו דירות להשכרה, והוא אמר לי 'ברכה אני לא צריך כסף, תבואי, זה בשבילך' וחשוב לי לציין את זה. לקראת השבת הם שלחו עציץ עם רקפות. הלב שלנו מוצף רגשות תודה מהנתינה הנהדרת מסביב. כשאני נכנסתי לבית וראיתי שהוא כולו אפר מקצה לקצה, האסוציאציה הראשונה הייתה אימא שלי ואחותה עם סמרטוטים עליהן במחנה עבודה בפולין; אבל אז עצרתי את המחשבות הנוראיות האלה ואמרתי לעצמי 'רגע, רגע, יש לי עורף, יש לי גב ומשענת. יש לי משפחה ויש לי מדינה'".

מה קורה עכשיו?
איתן: "סיפור מאוד קשה. אני יודע ממקורות מוסמכים שאין עדיין הוכחות שזה היה מעשה טרור, כחלון רוצה שגם אנשים שאין להם ביטוח פרטי יפוצו, ומה שקרה הוא שההכרזה הזאת לא מאפשרת לנו, שיש לנו ביטוח פרטי על הדירה, לקבל את גובה הפיצוי מחברת הביטוח שלנו. לדעתי הגישה היא לא נכונה. מה שהיה צריך לקרות הוא שחברות הביטוח יעבדו מול מס רכוש, ישלמו למבוטחים מכספם ויתחשבנו בסוף עם מס רכוש. אומרים שנפוצה בינתיים על תכולת הבית. מס רכוש משלם סכום מסוים על התכולה וחברות הביטוח ישלמו את ההפרש. אני מודה שאני מרגיש כמו כלי משחק בתוך לוח שחמט. היום נתנו לנו הצעה מגוחכת לבנות את הבית כמו שהיה. איך אפשר? מי ישקיע בזה? לבנות ב־2016 כמו שבנו ב־1962? בלי חניה, בלי מעלית, בלי תקן רעידות אדמה?".

מה קיבלתם בינתיים?
"קיבלנו את המקדמה של 5,000 שקל שהבטיח כחלון ואנחנו אמורים לקבל עוד 1,000 דולר דרך הסוכנות היהודית. הם כבר לקחו את מספרי החשבון כדי להכניס כסף על התכולה. לשמחתי אני לא לחוץ כספית ומקבל תמיכה נפשית מסביב. זה מאד עוזר, יש תחושה של התלכדות וחוזק. קיבלתי גם ייעוץ משפטי ממישהו שמתמחה בביטוח. הוא עזר לי להבין טוב יותר מי נגד מי, ואני מאוד מקווה שלא אצטרך להיקלע לתוך משפט כדי לממש את זכויותיי. צריך תמיד להסתכל קדימה עם הרבה סבלנות".

בית עץ כמו בשווייץ

בית העץ היפה של אביגיל בן נון (78) ובעלה יוסף בנווה צוף נשרף כולו. לא נשאר דבר, רק אפר. שניהם ניצולי שואה, מכירים היטב אובדן. אני משוחחת עם אביגיל כשהיא עדיין מתגוררת בביתו של בנה שמתגורר גם הוא ביישוב. העתיד לא ברור, ולמרות הכול גם היא שומרת על אופטימיות.

אביגיל הייתה רק בת 11 וחצי כשהגיעה לארץ מבלגיה עם הוריה ואחיה, אבל הספיקה לעבור הרבה במעט חייה. במשך כמה שנים היא ובני משפחתה ברחו, הסתתרו והתמודדו עם סכנות רבות שארבו להם בדרך עד שב־1941, תוך כדי המלחמה, הגיעו למחנה פליטים בשוויצריה ושהו שם במשך שנתיים מצילות חיים. "כל חיי תמיד הייתי גאה להיות יהודייה, והתמודדתי עם זה גם בגיל ארבע חמש", מספרת אביגיל. "לחמתי על היותי יהודייה. אני זוכרת שחליתי מאוד במחנה בשוויצריה. אבא שלי לקח אותי לבית החולים והשאיר אותי שם, כי הוא היה מוכרח לחזור לעבודה במחנה. הייתי בבידוד ואחרי שבוע העבירו אותי למחלקת ילדים בבית חולים של נזירות. כל אחד בתורו היה צריך להגיד את הברכה. ואז הגיע תורי והנזירה פנתה אליי שאגיד את הברכה. אמרתי: 'ברוך אתה השם אלוקינו המוציא לחם מהארץ' וקיבלתי סטירה מצלצלת. אמרתי לה: 'את אישה גדולה ואני ילדה קטנה. את יודעת שאני יהודייה, למה לא דילגת עליי?'".

אחרי המלחמה חזרו משפחתה של אביגיל לבלגיה וב־1949 עלו ארצה. "כשהגענו לארץ הלכנו לגור אצל דודים שלנו בתל אביב", היא נזכרת. "חיינו יחד 17 נפשות בדירת שני חדרים. אני הייתי כבר זקנה בגיל 12. עשיתי הכול לבד. בגיל 16 כבר חיפשתי עבודה כדי לעזור בבית. יחד עם זאת, לא ויתרתי על הלימודים וחיפשתי בית ספר ערב. בסופו של דבר מצאתי את גימנסיה בני עקיבא. היינו משפחה דתית ציונית והיה לי חשוב החינוך הדתי".

יוסף בן נון, לימים בעלה של אביגיל, היה בן 17 כשעלה לארץ לבדו מהונגריה. אביו ואחיו נספו בשואה, אמו ואחותו הקטנה הגיעו גם הן לארץ, אבל שנתיים אחריו. חודשיים אחרי שהכירה אביגיל את יוסף התחתנו, והם נשואים כבר 58 שנה, פלוס שלושה ילדים, 12 נכדים, ושבעה נינים. "אחרי החתונה אמרתי שאני רוצה עשרה ילדים", היא אומרת. "יש לי תפקיד בחיים. אני ניצולה. נולדה לי בת בשם עפרה, ואחר כך נולד הבן מיכאל על שם אבא של בעלי. שבע שנים אחר כך נולד הילד השלישי שאולי. אחרי הלידה של שאולי נכנסתי פתאום לחרדה, הציפו אותי זיכרונות על כל הנספים בשואה. החלטתי לצאת להתנדב, התנדבתי במגן דוד אדום, הייתי בתל השומר, ביד עזר לחולה. התנדבתי במקומות נוספים, אבל זה לא הספיק לי. החלטתי שאני רוצה להקים יישוב. לקח זמן עד שהגענו לנווה צוף. במשך שלוש שנים נסענו לגליל לנסות להקים שם יישוב. לפני שהגענו לנווה צוף זה נראה לי סוף העולם, אבל אז כשבאנו וראיתי את המצודה, את ההרים מסביב, הייתה לי תחושה של בראשית. חיכיתי שהילד יסיים בית ספר, וביום שהוא קיבל את התעודה אני כבר הייתי על טנדר. טלפנתי לבעלי ואמרתי לו 'להתראות בנווה צוף'", היא מספרת וצוחקת.

בנווה צוף אביגיל הרגישה לראשונה שמצאה בית. "איך שהגעתי התנדבתי למזכירות ולכל מיני ועדות. הרגשתי שהגעתי הביתה. גרתי בכמה ארצות ובהרבה ערים: בקובה, בשוויצריה, בבלגיה, בתל אביב וברמת גן, אבל רק בנווה צוף הרגשתי בבית. אני זוכרת שאימא שלי הגיע לראות איפה אני גרה ולא הבינה. היא אמרה לי 'אני יודעת שאת משוגעת, אבל מטורפת? בואי תחזרי הביתה'. אמרתי לה: 'זה הבית'".

והבית הזה נשרף?
"אני זוכרת שראיתי בית עץ כזה שוויצרי, ואמרתי לבעלי שבשבילי זו סגירת מעגל. אמרתו לו: 'מהחלון שלי במחנה הפליטים בשווייץ ראיתי בתים כאלה. אלה היו בתים של גויים, ואני זוכה עכשיו לבנות בית כזה בארץ ישראל'. סגרתי מעגל, והוא ניפתח מחדש בשריפה. אני מתחילה מהתחלה, הפעם מקרוון... ואני מחייכת, כי כנראה צריך לעבוד והקדוש ברוך הוא נותן כוח".

איפה תפסה אתכם השריפה?
"כל קבוצת המבוגרים ביישוב נסעו לסוף שבוע באוהלו, למסע של חמישי שישי שבת בעקבות הרב קוק. היינו מעל 20 איש, ביום שישי התחילו לרוץ טלפונים על השריפה. היה היתר להתקשר כדי שלא נשמע ממקורות לא אמינים על השריפה, וכדי שנדע שלא היו פגיעות בנפש. העירו אותי ואמרו לי: 'אביגיל הבתים שלנו נשרפו'. שמעתי את כל החדשות ושאין פגיעות בנפש וחזרתי לישון. בעלי מסתכל עליי ואומר לי: 'הבתים שלנו לא?'. אמרתי לו: 'הבתים שלנו כן'. לא היה כבר מה לעשות, הלכנו שנינו לישון. בשבת יצאנו למסעדה כדי להתחזק והרמנו כוסית שיהיה טוב. במסעדה שמעו שאנחנו מנווה צוף ונתנו לנו בקבוקי יין. ביום ראשון התחילה ההתמודדות, חזרנו ליישוב והילדים חיכו לנו שם".

מה את רואה?
"ראיתי 'גראונד זירו'. לא נשאר כלום למעט עגלה שרופה, צלחות שבורות... כלום. רק פרח שרד. הבטתי בכאב על עץ האזדרכת ששתלתי, והוא שרוף לגמרי. אבל כל אותו הזמן אני לא הצלחתי לבכות. אמרתי לעצמי - כבר היינו שם, בעלי ואני היינו בלי כלום ועכשיו אנחנו שוב בלי כלום, אבל עכשיו זה אחרת, כולם פה הילדים, הנכדים, אנחנו לא לבד".

מה היה הכי קשה לאבד?
"אני כל פעם נזכרת בחפצים נוספים ותמונות שהיו לי מההורים ואין לי כבר. היו לי תמונות מהאירוסין שלהם. הכול נשרף. אולי אצל בני הדודים נשאר משהו. הייתה תמונה אחת יקרה מאוד ללבי של אבא שלי, שהייתי מאוד קשורה אליו. בגיל 56 לבו נדם. זה היה אבל נוראי. הוא היה אדם מאוד דינמי, ואני הולכת כל השנים על פי הדרך שלו. התמונה הזאת כבר איננה, ומכתבים קטנים של אימא שלי אינם גם הם, יחד עם עבודתו של בעלי. בעלי חקר במשך 15 שנה את השואה בכלל ואת שואת יהודי הונגריה בפרט. הכול נשרף. הספרים שהוא רכש, ספרי לימוד, ספרי קודש וספרי אלקטרוניקה. ביגוד אפשר לקנות חדש, אבל כל הידע שלו שהיה מסודר לפי הרצאות נעלם".

בכל זאת אני שומעת אופטימיות.
"אני למדתי שהקדוש ברוך נותן כוח. לפני שבוע הייתי בבת מצווה וסיירנו במנהרות הכותל. פתאום פרצתי בבכי ורק אחר כך הבנתי שלא הזכרתי את אובדן הרכוש, רק ביקשתי כוח לשחרר. בכיתי ובכיתי 'רק תן לי כוח שאדע לשים כתף'. הרגשתי שאני שמה כתף על הנוער ביישוב. אין כאלה דברים. הם הרימו פרויקטים ענקיים תוך שבועיים: בנו מרכז לעשר משפחות, הכינו קרוונים למגורים, סללו את הכביש מחדש ועוד ועוד. איך אפשר לא להיות אופטימי עם כזאת קהילה תומכת? אני בת 78, החזירו אותנו אחורה, אז עכשיו אני שוב בת 40".

מה עכשיו?
"שבוע הבא נעבור כנראה לקרוון, בגדול 45 מ"ר. תמיד אני זאת שרצה ומסדרת, הפעם אני משחררת. אני נותנת לבעלי להתמודד עם הביורוקרטיה, מס רכוש, ביטוחים וכל זה. אני מקווה שייתנו לנו לבנות משהו דומה למה שהיה לנו. אני יושבת פה על הנדנדה בשמש בגינה של הבן שלי עם הרים מסביב, ואני אומרת: 'איזו ארץ יפה יש לנו. שייתנו לנו לחיות בה'".