האווירה הפסטורלית והשקט ששורר במושב נועם הסמוך לקריית גת לא מסגירים כהוא זה את המהומה המתחוללת במשרדה של הרבנית רונית ברש, שקבעה שם את מקום מגוריה ועבודתה. בתוך חלל מרכזי, שלוש עובדות של ברש עונות ללא הרף לטלפון שלא מפסיק לצלצל, תוך כדי משיבות למאות מיילים ועסוקות בתיאום האירוע הבא או הנסיעה הבאה לאומן עם הרבנית. ברש עצמה נעה ביניהן לבין החדר בו יושבת, רגועה יחסית לרחש מסביב, ערנית ומלאת אנרגיה למרות שחזרה לפנות בוקר מאומן. "נחתנו בארבע לפנות בבוקר, תמיד כשאני חוזרת הביתה הקטנים מתעוררים ונכנסים איתי למיטה. כשאני חוזרת מאומן, הכול משתבש בבוקר, בקושי מספיקים להלביש את הילדים, הם מאחרים לבית הספר ומגיעים עם כפתורים פתוחים. אני כותבת מכתב התנצלות למורים וחוזרת לישון עוד קצת. סך הכול אני ישנה מעט מאוד, בין ארבע לחמש שעות בלילה".
כבר למעלה מעשר שנים שברש (39) מוציאה טיולים מאורגנים לאומן. פעמיים בחודש היא פוקדת את הטרמינל בנתב"ג, שם היא פוגשת נשים מרחבי הארץ, בגילאים ושלבי חיים שונים, רובן חילוניות. כל אחת באה להתפלל על האבידה שלה ועל הדרך גם לקבל ברכות מהרבנית ולהתחזק קצת. ברש עצמה הגיעה לאומן בפעם הראשונה עם ג'ינס, תלתלים מוזהבים וקעקועים, על סף גירושין מבעלה וניסיון להבין מי זה הרבי נחמן הזה ששיבש את דעתו.
"בשנת 2001 חזרנו, אילון ואני, לארץ אחרי כמה שנים בהם חיינו במיאמי. אני הייתי אז בהיריון בחודש השביעי. אני באתי מבית מסורתי ובעלי הגיע מבית חילוני וכשהתאומות נולדו חיפשתי מקום רוחני, רציתי שתהיה קצת מסורת בבית. לא מעבר לזה. ביקשתי מאילון שילך לבית כנסת בשבת, קצת לשיעורים. רציתי שנשמור שבת וחגים וזהו. בלייט", צוחקת ברש, שלא תיארה לעצמה אז לאן יתגלגלו בסופו של דבר ואיך תהפוך בעצמה לאוהדת שרופה של רבי נחמן. "הוא זרם קצת יותר מדי ופתאום התחיל ללכת לשיעורי תורה וכל פעם היה מודיע לי כל מיני הוראות חדשות. בהתחלה לא קיבלתי את ההלכות כמוהו. הייתה בי התנגדות ובזמן שהוא הלך לשיעורי תורה אני הלכתי לבלות במועדונים.
"תוך כדי התהליך הוא החל להתקרב לחסידות של ברסלב. למשל, בלידה של ליאם הבת השלישית הוא השאיר אותי בניתוח קיסרי וטס להתפלל באומן. זה היה ממש בסמוך לראש השנה. באותו שלב, חשבתי שרבי נחמן חי ושנוסעים אליו כדי לקבל ברכה. הייתי בורה. אז אחרי שהחלמתי מהלידה רציתי לנסוע לנחמן ולהוכיח אותו. טסתי אחרי הלידה עם ג'ינס וכפכפים לדבר עם הרבי על בעלי היקר".
בשלב הזה השניים שתהום נפערה ביניהם היו כבר על סף פירוק הנישואים. ברש פתחה תיק ברבנות אך כוונותיה להתגרש לא צלחו, כי בכל פעם שנקבע מועד לדיון צץ תירוץ אחר שבשבילו נאלצו שוב לדחות ("יום הולדת של הבנות, יום הולדת של אילון, יום הולדת שלי. מי רוצה להתגרש ביום הולדת שלו? דחינו את זה שלוש פעמים עד שהודיעו לנו שכשנהיה רציניים נבוא").
בפרק הזמן הזה הם חגגו יחד את החגים ובסוכות אילון הזמין חברים ויחד הם קיפצו ושרו בסוכה - "אשרינו שזכינו שיש לנו רבי כזה". בין החברים היה גם רב שהתארח שם וכשיצא מהסוכה ופנה החוצה ביקש לשוחח עם הרבנית. "עמדתי מולו בגופייה. שאלתי: 'איך אתה מדבר איתי?', הוא אמר: 'אני לא רואה גוף, אני רואה נשמה'. משהו זז בתוכי באותו הרגע. הרגשתי שכזאת אני רוצה להיות", היא נזכרת.
ימים ספורים אחרי החג ברש כאמור נסעה לראות מי זה רבי נחמן שלקח ממנה את בעלה. היא לקחה איתה שתי חברות והודיעה למשפחה שהיא נוסעת לביקור קצר בציון וממשיכה לסיבוב שופינג בקייב. "מצאתי את עצמי בסיוט. ישנתי על מיטת סוכנות עם צבי מפוחלץ מעל הראש, את הרבנית שנסעתי איתה לא יכולתי לשמוע, לא יכולתי לשמוע את העולם הדתי כבר, לא התחברתי לכלום עד שהגעתי לקבר של רבי נחמן", היא נאנחת והחיוך שוב עולה על פניה. "שם הייתי חמישה ימים, לא זזתי. התחברתי לעצמי בצורה שאי אפשר להסביר. הרגשתי חיבוק חם ואוהב. יום שלם רק בהיתי, קראתי תיקון הכללי בלופים למרות שלא ידעתי מה זה אומר, ודיברתי איתו, סיפרתי לרבי נחמן את כל מה שישב לי על הלב. ישבתי שם בכיסא שעד היום אני חוזרת ויושבת עליו בכל פעם שאני מגיעה, ואם מישהו תופס לי את המקום אני אומרת לו שאני אגיד אותו לרב והוא מיד מפנה לי את המקום".
הרבנית ברש מדברת בשטף מתובל בהרבה הומור כשהיא נזכרת בתקופה הזו. "חזרתי לארץ שונה. רציתי להדביק את כולם באור שחוויתי. אחרי חודש וחצי כבר חזרתי לאומן, בהתחלה עם בני משפחה וחברים, עדיין בג'ינס וחולצת טי. כך היה עד שפגשתי צאצאית של רבנו, הרבנית צירה מורגנשטרן. אילון התקשר ורמז לה שתחזיר אותי בתשובה והיא אמרה לו: 'אני לא מחזירה בתשובה. אני רק מחבקת ואוהבת', ובאמת כך היה".
ברש שהחלה לאט לאט לשמור תורה ומצוות מצאה את עצמה בלא מעט דילמות שחווה כל בעלת תשובה, בראש ובראשונה קונפליקט כיסוי הראש: כיצד תכסה את התלתלים היפים? איך יגיבו מסביבה?
"יום אחד הלכתי לאסוף את הבת שלי וביקשתי מהקב"ה שיגיד לי מה לעשות. רוי, הבת שלי הייתה בת שש, היא נכנסה לאוטו ושאלתי אותה: 'מה תחשבי אם אימא תשים כיסוי ראש?' היא ענתה: 'רבי עקיבא בן גרים היה צריך להוכיח לקב"ה שהוא רוצה להיות יהודי. את נולדת יהודייה את חייבת לשים כיסוי ראש'. תשובה טובה מזאת אי אפשר לקבל. התקשרתי לרבנית צירה ואמרתי לה שאני, רוי, הבת שלי והיא נוסעות יחד לאומן. לקחתי איתי מטפחות ובנדנות וניסיתי לקשור, אבל לא רציתי לוותר על התלתלים אז נתתי להם ליפול מלמטה. נראיתי כמו הישרדות בקריבּיים. מזעזע. לא הסתדרתי עם המטפחת. התפללתי אצל רבי נחמן והרגשתי שאני לא מסוגלת לקבל כיסוי ראש. באיזשהו שלב יצאתי מהציון ופגשתי אישה - קופי דומה לי, עם סיפור בדיוק כמו שלי ואז אמרתי לה: 'אם היה לי כיסוי ראש כמו שלך ודאי הייתי שמה'. השעה הייתה 22 בלילה. הכול סגור. ואז היא אומרת לי: 'בואי איתי!'. היא תפסה בידי ורצנו לצריף של "נ-נח", חנות קטנה עם מזכרות. הצריף הזה מאוד צר וקטן ובדיוק הבחור שמוכר שם כיבה את האור. היא עצרה אותו ואמרה שהיא חייבת כיסוי ראש כזה, והצביעה על הכיסוי שעל ראשה. הוא אמר: 'אין לי. לקחת את האחרון'. היא החליטה שלא יכול להיות והפכה את הארגז שהיה שם עד שמצאה מטפחת כמו שלי. מסכן הבחור, לא הבין מה נפל עליו, הוא בכלל רצה ללכת הביתה. הבחורה קשרה לי את המטפחת כמו שקשרה לעצמה וחזרתי כך לציון. הרבנית חייכה אליי ואמרה לי 'עכשיו!'. בירכתי שהחיינו ושתינו בכינו יחד. הבת שלי חיבקה אותי ואמרה לי 'אימא! את מלכה! את בת של מלך!'".
איך הגיבו בארץ?
"באותה תקופה לימדתי בתיכון חדש לאמנות, תיכון חילוני. כשנכנסתי לבית ספר זה היה בזמן הפסקת עשר. כולם היו בחוץ. רציתי להיעלם. כל כך חששתי. ביקשתי מריבונו של עולם שכמו שנתן לי כוח אצל הצדיק שייתן לי כוח פה. הורדתי את הראש למטה שאף אחד לא יראה אותי. ואז אמרתי לעצמי: את בת של מלך, את צריכה להתגאות. אז מה אם זה בית ספר חילוני? תעשי קידוש ד'. נכנסתי פנימה עם ראש מורם, כל הכיתה נעמדה ושרקו לי, מחאו לי כפיים".
מחוץ לקונצנזוס
11 שנה חלפו מאז מחיאות הכפיים וכיום הרבנית ברש ממלאת לא רק כיתות, אלא אולמות שלמים במחיאות כפיים של אלפי נשים שמגיעות לערבי התעוררות במחיצתה. בהתחלה הופיעה במקומות קטנים ולאט לאט המעגל התרחב לאולמות ענק עם אלפי נשים שבאות להקשיב לדבריה. מי שבעברה ארגנה מסיבות טבע מארגנת היום מסיבות "המצווה האחרונה", לזיכוי הרבות. ברש נעמדת על הבמה מספרת להן את סיפור התשובה האישי שלה, מחזקת אותן, מתפללת עבורן, שרה איתן ותוקעת להן בשופר הכסוף המנצנץ שנוסע איתה ממקום למקום.
למה את חושבת שנשים רבות באות לשמוע אותך?
"בנות רואות את עצמן בי, אני מספרת להן הכול. גם בנסיעות לאומן אני מספרת על העבר שלי. בנסיעות האלה יש הרבה בנות חילוניות. הן מקשיבות לי בגלל שבאתי מהמקום שלהן. אני לא מכירה רבנים שיכולים לדבר על סמים באופן פתוח, לדבר עם אנשים שהגיעו לכל מיני מקומות. אני באה מהשפה שלהן, אין דיסטנס בינינו, אני אוסרת עליהן לקרוא לי רבנית. מה ההבדל בינינו? אני סך הכול למדתי. אני לא רוצה לבוא ממקום גבוה. אני מחבבת עליהן את המצווה, אני מסבירה להן מה המשמעות של השבת, למה שמים כיסוי ראש, אני מסבירה להן שכיסוי ראש זה כמו כתר, את בת של מלך ויש מחויבות לתואר. אני מלמדת אותן לאהוב את השם. אני לא רבנית מהקונצנזנוס".
ברש אכן לא רבנית מהקונצנזוס. למרות שהיא בעולם החרדי, היא מביעה דעותיה ללא חשש, חושפת את סיפור חייה על פרטיו ויודעת שתספוג התנגדויות. בשנה האחרונה הפכה לשם שגור בכל בית עם עליית סדרת הדוקו־ריאלטי "שש אמהות" ששודרה מדי יום חמישי בזכיינית רשת. בפרק השני בסדרה מצולמת סצנה בה הרבנית שבה מנסיעה באומן ואילון מקבל את פניה ומספר לה באוטו כיצד בִּתם עשתה בעיות בבית ספר ונעלו אותה באחת הקומות. הבת מצידה לא נשארה חייבת והתקשרה למשטרה. כשהגיעו שוטרים למקום המנהל וצוות המורים התרעמו והילדה הושעתה. אילון מצדו מנסה להסביר לאשתו מדוע צריך למצוא את הדרך לפייס את ההנהלה כדי שבתו תוחזר, אבל היא מיד מתייצבת לצד בִּתה, רואה את העוול שנגרם לה ולא מוכנה לשתוק או לבקש סליחה. כך לאט לאט הצופה נחשף לאישיותה החזקה של הרבנית ברש, שלא מוכנה להתכופף בשביל אף מסגרת, כולל זו שהיא כביכול משתייכת אליה.
בתוכנית את מאוד חשופה. כל החיים שלך מתועדים שם. למה החלטת לעשות את זה?
"כשדיברתי עם המפיקה והיא הסבירה לי על הסדרה והצילומים, השאלה הראשונה ששאלתי היא: 'אם אני אוכל להחזיר דרך התוכנית עוד אנשים בתשובה'".
זאת הסיבה שהסכמת להשתתף?
"בגדול כן, אני באה להראות שלא משנה איזו דרך עברת, תמיד תוכלי לתקן את הדרך שלך, הנה רק תראו אותי".
בלי סודות
הדרך שהיא עצמה עברה הייתה מלאת כאב ומהמורות. ברש נולדה בקריית גת, במשפחה חמה ואוהבת, בכורה מבין חמישה אחים. לדבריה היא הייתה תמיד 'האמיצה' של הבית ולאט לאט הפכה ("השתדרגתי") מהאמיצה לכבשה השחורה. "אני לעומת שאר אחי לא למדתי בבית ספר דתי, אחריי כנראה ההורים למדו מטעויות ואחיי למדו בבתי ספר דתיים. סך הכול הייתי ילדה טובה עד כיתה ט' שבו קרה האונס", ברש נעצרת. מבקשת שהכתבה לא תתמקד באונס, ובכל זאת חשוב לה לספר כדי לעודד נשים אחרות ששנים חיות בסוד להוציא את סיפורן החוצה. ברש הייתה בסך הכול בת 14 כשזה קרה. היא פגשה בחור בן 17, "נדלקה" עליו ונסעה לפגוש אותו בבאר שבע שם התגורר. להוריה שיקרה וסיפרה שהיא נוסעת לחברה. הוא חיכה לה בתחנה והם טיילו להם ברחובות עד שהגיעו לאחד מבתי הספר בעיר, ושם נאנסה. היא שבה הביתה באוטובוס, כאובה, מדממת ומרגישה מזוהמת מבפנים. כשנכנסה בפתח הבית אביה כעס שנעלמה לכל כך הרבה שעות ושיקרה להם, אך אימה הרגישה וצעקה: "אנסו אותה!".
חלפו כמה חודשים והחלו הבחילות. ברש הקיאה בבר מצווה של אחיה. לילה אחד, מספר חודשים לאחר מכן, היו לה כאבי בטן איומים ובבוקר למחרת התפנתה עם אביה לבית חולים, שם גילו את מה שהיא כבר הרגישה - שהיא בהיריון. במשך שבועיים היא שהתה שם, אביה על מזרן לצידה. לחברות סיפרו שהיא מאושפזת בהדסה בגלל דלקת במעיים, אבל השמועות על כך שנאנסה ובהיריון פרשו להן כנפיים.
כעבור שבועיים החליטו שירותי הרווחה להעביר את ברש ל"אמירים", מעון בו חוסות נערות הרות. כשהגיעה לשם איימה להתאבד והרגישה שעולמה חרב עליה: קודם האונס, אחר כך ההיריון וכעת נותקה מהוריה וחיה בבידוד. למזלה, היה שם צוות שעטף אותה באהבה וסייע לה בתהליך, כולל הכנה לאימוץ. ברש שלא רצתה להיפרד מהילד, אבל הבינה שכנראה תיאלץ, אמרה שלא תעשה זאת בלי להתלונן קודם במשטרה. וכך נסעה לבאר שבע, עברה חקירה מלאה בשאלות פולשניות ונפתח תיק שבסופו של דבר נסגר מחוסר עניין לציבור.
בחודש אדר 1991 היא הובהלה לחדר לידה בשערי צדק עם צירים, שם ילדה את בנה, תינוק בהיר עם שערות בלונדיניות ועיניים תכולות. במשך מספר ימים אחזה בידו ובכתה. היא לא רצתה להיפרד ממנו. העובדת הסוציאלית לחצה ואחר כך גם הוריה. הם אמרו לה שכשיגדל יפתח את תיק האימוץ ויגלה מי היא. אז היא כתבה לו על פתק שהיא ילדה בת 14, שלא מסרה אותו לאימוץ מבחירה, שלא נטשה אותו, שהיא מקווה שיצליח להבין מאיזה מקום פעלה, שיסלח לה ויבוא לראות אותה וחתמה: "אוהבת, אימא". מאז חלפו 25 שנה והיא עדיין חולמת על הרגע שייכנס הביתה ויגיד לה: "אימא, זה אני".
בתוכנית את מגלה את הסוד הזה שבמשך שנים לא סיפרת אותו. מה גרם לך לחשוף אותו?
"אני נגד סודות, סוד מבחינתי מגיע בקונוטציה לא טובה, והדבר הזה לקח אותי למקומות לא טובים ואני רוצה לדבר על הכול. גם בתוכנית החלטתי לגעת בהכי אישי ואינטימי ועובדה, חשפתי לעיני כל עם ישראל אונס, לידה בגיל 14 ומסירת ילד לאימוץ, ופה אני באה לחפש את מה שמסרתי".
עם מי ראית את הפרק?
"ראיתי אותו אצל שכנה עם בעלי ועם הבנות הגדולות רוי ונווה בנות ה־15, למחרת בבית ספר אמרו לאחת הבנות שמענו שיש לך אח. גם ליאם ביקשה לראות את אחיה הגדול".
איך הגיבה המשפחה כששמעו על ההחלטה להשתתף בתוכנית?
"שאלתי והיו חילוקי דעות לגבי ההשתתפות. אני הצגתי להן שמדובר בתוכנית די משעממת שהולכת לדבר על אמהות, אחרי שעלה הפרומו הראשון הראיתי להם אותו, ונחמן (שש) שאל אם עכשיו הוא יהיה מפורסם, עניתי לו שזה השיטה שלנו למצוא לו שידוך, כי זו הבדיחה של הבית. הוא הנסיך של הבית, הבן היחיד (החמישי במספר), הוא בכלל רוצה להתחתן עם אימא".
את חושבת שבסוף תיפגשי עם הבן שמסרת לאימוץ?
"אני עשיתי הכול למצפון שלי, השארתי אופציה פתוחה לפניו, אם ירצה אז בשמחה, וגם אם לא זה בסדר. אני מתפללת שיש לו חיים טובים".
"מלמדת אותן לאהוב את השם", ברש עם ביתה ליהיא אדל
צילום:
באדיבות מגזין נשים
חלום אמריקאי
הזיכרונות הקשים שברש סוחבת לא הסתיימו עם לידת בנה. אחרי שנפרדה ממנו ב"שערי צדק" ברש חזרה לקריית גת, אך השיבה הביתה לא הייתה קלה והיא נאלצה לעבור מסכת ייסורים נוספת. "מחודש חמישי ועד הלידה נעדרתי מהבית ומבית הספר, הייתי במעון לנערות הרות באזור ירושלים. כשחזרתי הביתה, חזרתי לאצבעות מאשימות של הסביבה. וזה היה הכי קשה שיש. גם ככה נשארתי עם פצע מטורף, גם עברתי אונס, גם מסרתי ילד לאימוץ, זו התמודדות יומיומית ואת לא יכולה לספר איפה היית, אבל תמיד יש שמועות ודיבורים וגם עליי היו. הייתה לי רק חברה שידעה על הסיפור ממני, המשפחה ידעה והאחים של ההורים. חזרתי לקושי חברתי מטורף, עשו לי לינץ' חברתי שלא יכולתי להכיל את זה, ולכן לא הגעתי לבית ספר. ברחתי לחוף הים ולאיפה שקיבלו אותי. הפכתי מילדה טובה לנערת שוליים", נזכרת ברש והדמעות נקוות בעיניה. "ברחתי מהבית, מהחברים, מהלימודים, ברחתי למקומות שלא הכירו אותי; אבל ברגע שהסיפור נחשף כי תמיד צץ מישהו מקריית גת, הייתי בורחת הלאה. עברתי לבית ספר חדש ושם הייתי עד שנחשף הסיפור והמשכתי הלאה, גם לצבא שאותו סיימתי במלואו הסיפור רדף אותי. לחזור לקריית גת אחרי הצבא לא היה אופציה. קריית גת לא הכילה אותי, ועברתי לבאר שבע, שם השלמתי בגרות והתחלתי להפיק מסיבות טבע. אחרי שנתיים בבאר שבע הסיפור הגיע גם לשם והרגשתי שאני חייבת לעבור לארץ אחרת. רחוק מפה".
ברש טסה לארצות הברית ושם פגשה את בעלה לעתיד אילון ברש, "דבר ראשון סיפרתי לו את מה שעברתי, והוא נשאר". אחרי שנה וחצי השניים התחתנו בחתונה בארץ וחזרו לחיות במיאמי. סופסוף ברש הרגישה במקום בטוח ואנונימי. עם וילה יפה, כסף בכיס ומספר מכוניות - החיים נראו יפים. "למדתי שם בקולג' ותוך כדי נכנסתי להיריון עם התאומות רוי ונווה. השיקול שהיה הוא ללדת ולקבל אזרחות, או לחזור לארץ הקודש ולגדל בה את ילדיי. בחרתי לחזור לארץ למרות שהחיים שם היו נוחים יותר מבחינה החומרית".
יש שיגידו שזה מספיק.
"לי לא. היה לי קשה לי רוחנית שם כי הכול נורא גשמי, אם עצוב קונים מכונית גדולה יותר, החברה מאוד ארעית, משתנה כל הזמן, השפה לא שלך והילדים בגן משחקים שם קשורים ברצועות להורים כמו כלבים, כי יש פחד שבסוף ימצאו אותם על קרטון חלב. ויתרתי על הכול. חזרנו לארץ כשהייתי בחודש שביעי, בעלי חזר ישר ללידה".
מאחר שאילון הוא חיפאי במקור ורונית מקריית גת, היא הציעה פשרה - לעבור לגור במושב נועם בדרום. "בעלי לא היה בארץ עשר שנים ואני אמרתי לו שמושב נועם הוא באמצע, בין חיפה לקריית גת. הבאתי אותו למקום בלילה והוא לא ראה כלום, רק עצים, אמר לי שזה נראה ממש טוב. בבוקר התברר לו כי המושב קרוב מאוד לקריית גת, וחיפה מאוד רחוקה. אבל בסופו של דבר שנינו משוגעים על המקום, זה המקום הכי חם ואוהב".
אם היו אומרים לך שכך יהיה מסלול חייך היית מאמינה?
"בחיים לא. שנים כעסתי על הקב"ה ושאלתי אותו למה היית צריך להעביר אותי: אונס, לידה, חרם חברתי, סמים. אני נגעתי בהכול; אבל היום אני מסתכלת על זה בצורה שונה. לא הייתי יכולה לתת לבנות כלים אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי, אני זו דוגמה אישית לכל אחת מהן".