רק שנזכה לירושלים
הרבנית מרים שושנה, 84, עוסקת במתן צדקה וחסד. אלמנה, אימא לארבעה, סבתא ל־15 נכדים, שבעה נינים, משכונת רוממה בירושלים.
הוריה של מרים שושנה יצאו ממרוקו כשהיא הייתה בסך הכול נערה בת 14, עם תשעה ילדים. לקח להם שנתיים להגיע לישראל. בהתחלה הם הגיעו לאלג'יריה, משם עברו לצרפת ולבסוף התמקמו בירושלים. בגיל 16 היא התחתנה עם רבי מאיר שושנה. "התחתנו בבית ומיד התחלנו לעסוק בכל מה שקשור לחסד", היא מספרת. "בעלי ז"ל ידע מה זה עוני. הוא נולד בחברון, אנשים שם מאוד סבלו, והוא החליט לעשות רק חסד. גם אבא שלי היה תורם לנזקקים. ככה חונכתי בבית. כיום אני תומכת באופן קבוע ביותר ממאה משפחות בירושלים".
וזה מחזק את תחושת השייכות שלך לעיר?
"בהחלט. ירושלים זה דבר קדוש מאוד בשבילי. תמיד חלמנו על ירושלים. אני עוד זוכרת את אבא שלי אומר 'רק שנזכה לירושלים'. הגעתי לירושלים ב־1950 וחוויתי בה כמעט את כל המלחמות. היה לי בן דוד שהלך למלחמת יום כיפור בעודו חולה ונהרג בה. גם כל הילדים שלי היו בצבא. את שחרור הכותל אני זוכרת במיוחד כאירוע מאוד שמח. זה גם סימל מבחינתי את העובדה שכולם צריכים לתת למדינה - ואצלי זה התבטא בנתינה לתושבי ירושלים".
פעילות החסד של מרים שושנה ומשפחתה החלה בתקופת הצנע. "לא היה אז כלום. יום אחד בעלי השיג שק מלא אורז, שמרנו אותו, נאספו בו תולעים - ואמרנו שבפעם הבאה נתחיל לחלק אוכל לאנשים במקום לשמור אותו - וזה מה שעשינו. בעלי היה קונה שק מלא אורז והיינו מחלקים אותו. עם הזמן זה הלך והתפתח, ומאז ועד היום אני עוסקת בחלוקת מזון, כסף, תלושים ובגדים לנזקקים. אני גם מחתנת בגינה שבביתי כלות ממשפחות עניות ודואגת להן לכל צורכיהן - מאוכל ועד אביזרים לחתונה. עכשיו גם נתנו לי אולם בבית הכנסת של הרב שרקי, שבו אני יכולה לחתן את הזוגות. אני מבשלת אצלי בבית ולוקחת את האוכל לחתונה.
"את הכסף לתרומות הילדים שלי נותנים, את המצרכים והבגדים מביאים לי כל מיני אנשים - וגם אני בעצמי קונה מזון ומחלקת אותו. כמו כן, בעלי ואני תמיד אהבנו להכניס אורחים וגם היום אני ממשיכה את המנהג הזה. כל הזמן אני מארחת אצלי אנשים מירושלים. יש לי סיפוק רב כשאני מצליחה לעזור לתושבי ירושלים. זו העיר שלי וחשוב לי שלתושבים שלה יהיה טוב. מאוד כואב לי כשאני רואה נזקקים, ואני כל הזמן מקווה שרק יהיה טוב. בשנת תשע"ג אף זכיתי בתואר יקירת העיר ירושלים וזה היה מאוד מרגש".
מה הכי משמח אותך בעשייה המגוונת הזאת?
"החתונות שאני עורכת לזוגות. יש לי נכד תקליטן ונכד צלם - ואני נעזרת בהם באירועים האלה. יש הרבה סיפורים מרגשים בחתונות האלה. בני הזוג מתקשרים אחר כך להגיד תודה, שולחים מכתבים וכו'. היו לי גם לא מעט מקרים שבהם חיתנתי שני דורות: את האִמהות ואחר כך את הילדים שלהן. אני, באופן אישי, לא מבקשת שום דבר מאף אחד ולכן גם אין לי אכזבות. אני גם לא כועסת על אף אחד ומבינה כל דבר וכל סיפור נוגע ללב שמגיע אליי. אני מאחלת לכולם רק בריאות - לי, לילדים, למשפחה ולכל תושבי ירושלים. מעבר לזה, אין לי בקשות".
ירושלים היא המוזה שלי
מינדי וייזל, 70, אמנית רב תחומית. נשואה, אמא לשלוש בנות, סבתא לשישה נכדים, משכונת קטמון בירושלים.
חייה של מינדי וייזל לא היו שגרתיים, בלשון המעטה. אחרי הרבה טלטלות ומסעות בעולם היא מצאה את ביתה בירושלים לפני חמש שנים, בגיל 65. וייזל נולדה ב־1947 במחנה העקורים שהוקם ליד ברגן בלזן לזוג הורים ניצולי שואה. כשהייתה בת ארבע משפחתה עברה לניו יורק וכבר בגיל מאוד צעיר היא פיתחה חיבה יתרה לאמנות. "בשנת 1966 הגעתי בפעם הראשונה לביקור בישראל ומאז כל שנה הקפדתי להגיע ארצה ולבקר בירושלים. לפני חמש שנים עשיתי עלייה והיה לי ברור שאגור בירושלים. בשבילי, ישראל היא ירושלים.
"כשהייתי מגיעה לביקורים, הייתי נפעמת מהשקט בימי שישי, רגע לפני כניסת השבת. האווירה והרוגע האלה לא קיימים בשום מקום אחר בעולם. בארצות הברית הרגשתי כמו בת בודדה לניצולי שואה. כאן אני נמצאת עם אנשים כמוני. כאן יש לי משמעות לחיים. בשבילי, ירושלים זה קרקע מוצקה, אוכל כשר טוב, מגוון רחב של אנשים ורוחניות. כחובבת סרטים מושבעת אני נהנית להגיע לסינמטק ולצפות בנוף הקסום והמהפנט שמקיף אותו. אני גם אוהבת להסתובב בשוק מחנה יהודה, לטייל בסמטאות ולבקר בבתי הכנסת הרבים שפזורים באזור הזה, שמפגיש אנשים מכל מיני סוגים קבוצות ומגזרים - ומחיה את הנפש".
וייזל מציירת ויוצרת בזכוכית. לפני כחודש נפתחה תערוכת יחיד ראשונה שלה בבירה, "הרהורי פליאה" שמה, המוצגת בגלריית רוזנבך. דרך היצירות שבתערוכה היא מבטאת את השמחה, את האהבה ואת ההתחדשות שגילתה מאז שהתיישבה בירושלים. השמחה והתנועה הן מוטיבים חוזרים בעבודתה - תמיד קדימה, אף פעם לא אחורה.
"ירושלים נהייתה מוזה בשבילי", היא אומרת. "היא נותנת לי את הכוח הפיזי והרוחני ליצור - וזה מתבטא בכל העבודות שלי. המאפיין של כל יצירותיי הוא האופטימיות והחיפוש אחר הטוב והיפה. כמו כן, את ההשראה אני מקבלת גם מהחיים לצד הורים ניצולי שואה, ושנים שגם הייתי מאזינה ללאונרד כהן שנתן לי השראה. המאפיין של כל יצירותיי הוא האופטימיות וחיפוש אחר הטוב והיפה, והן מעטרות מוזיאונים מכובדים רבים ברחבי העולם, כגון המוזיאון הלאומי לאמנות אמריקאית (National Museum of American Art), המוזיאון לאמנות בבולטימור (Baltimore Museum of Art) ומוסדות כמו יד ושם ומוזיאון ארץ ישראל".
את חווית חיים לא קלים ובכל זאת השמחה נוכחת ביצירה שלך.
"כשאני מסתכלת על פרחים בירושלים, ובישראל בכלל, אני מבינה שפעם היה כאן רק מדבר - וזה גורם לי אושר. אין עוד עיר בעולם שצמחה כמו ירושלים. כאחת שנולדה מתוך החורבן, כל ההתחדשות הזאת משמחת אותי מאוד. אבי הלך שישה ימים יחף בצעדת המוות, אז אני יכולה להגיד שאני עייפה? שהחיים קשים? כששמים את הדברים בפרופורציה, שום דבר לא יכול לאכזב. אני עדיין מאמינה שהשלום יגיע ושתהיה הצלחה לדורות הקיימים והבאים".
כעיר שחוברה לה יחדיו
ד"ר מיכל פכלר, 58, המנהלת האקדמית של מכון רוטנברג, פסיכולוגית קלינית מומחית ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. נשואה, אימא לשישה, סבתא לתשעה, משכונת בקעה בירושלים.
ד"ר מיכל פכלר נולדה בבית החולים שערי צדק בירושלים, שבו אִמה למדה סיעוד. אביה, פרופ' מרדכי רוטנברג, אקדמאי, והמשפחה הצטרפה אליו לגיחות ארוכות בניו יורק ובקליפורניה - שם, לדבריה, התחדדה מאוד הזהות היהודית שלה. "הייתי היהודייה היחידה בסביבתי", היא מספרת. "וחוויתי חמש שנים עם החוויה של אנטי וייטנאם, היפּים וכדומה".
בשנת 1970 היא חזרה לארץ והשתלבה בבית ספר פלך, שהיה אז בית ספר חרדי ניסיוני. "הרב שלום רוזנבליט ואשתו פנינה לימדו אותי את נפלאות העומק של היהדות. התגייסתי כמורה חיילת, והיה בי כל הזמן האתגר של ללמד את היהדות בצורה חמה. בתקופה זו גם החל הרומן שלי עם הפסיכולוגיה. עבדתי עם המועדונית המשפחתית הראשונה בארץ, שבה שהו ילדים בסיכון. מיד כשסיימתי את שירותי הצבאי, התחלתי את לימודיי האקדמיים, שם מצאתי את החיבור האהוב עליי בין הפסיכולוגיה ועולם הרוח".
ומהו מקור החיבור החזק שלך לירושלים?
"המילים 'אם אשכחך ירושלים' מאוד חשובות לי, כי זה בעצם אומר שאף פעם לא נשכח אותה ושהזיכרון שלה יהיה לעד. בדיוק כך אני מרגישה כלפי העיר וכלפי אחי, בעז ישראל, שנהרג מאש כוחותינו בגיל 18 באינתיפאדה הראשונה, ביריחו. גם אבי, כיום בן 85, הוא איש ירושלים. הוא הגיע לעיר בגיל שמונה, השתתף בקרבות על ירושלים במלחמת העצמאות וקוראים לו 'הילד שהציל את ירושלים'. לאחר מכן הוא השתתף בסלילת דרך בורמה, ואת כל חייו הקדיש לפעילות רוחנית בירושלים.
"כאמור, אני מאוד קשורה לעיר. אני אשת ירושלים, גדלתי על 'פלאפל מעוז' ועל 'ספורט הבירה', שם היינו קונים תלבושת לבית הספר. אני מאוד קשורה להר ציון, לרובע. אני זוכרת שכשלמדתי בבית הספר פלך, הייתי הולכת כל בוקר מהבית דרך שכונת ימין משה ורואה את הכבשים והעדרים שבדרך, ובאמת בלי לפחד. זה היה דבר מאוד משמעותי, שהשתנה בירושלים של היום. כמו כן, בהפסקה היינו הולכים לקבר דוד המלך, והיינו רואים אנשים מכל הדתות. זאת הייתה תחושה של מאוד ביחד, שנשברה אחרי הפיגוע במעלות.
"זיכרון משמעותי נוסף שלי הוא ממלחמת יום כיפור, שאותה חווינו בצורה מאוד קשה. כל המורים של בית הספר היו מגויסים, והמנהל היה צריך ללמד את כל המקצועות. הייתי אז בכיתה י"א, והייתה תחושה שפתאום בבת אחת קפצנו לבגרות. המחנך שלנו, אהוב לבנו, פרופ' חננאל מאק, נפצע מאוד קשה במלחמה, והיינו נוסעות לבקר אותו בבית החולים.
"תקופה מאוד בולטת נוספת מבחינתי הייתה מלחמת המפרץ. בעלי היה אז בצבא, ואני הייתי לבד בבית עם ארבעה ילדים קטנים. הדבר המדהים היה שכשהודיעו שהסתיימה המלחמה, אני וחמותי יצאנו לשוק מחנה יהודה. מבחינתנו המקום הזה מאפיין את ההגדרה של 'עם ישראל חי', ואנחנו יצאנו לשם בגאווה ושמחה לקנות דברים למשלוח מנות. זכורה לי גם תקופת הפיגועים, שבה היה מתח מאוד גדול והייתה גם המחשבה איך ממשיכים את החיים, כשממש ליד הבית שלנו היו פיגועים נוראיים".
בשנת 2006 הקימה ד"ר פכלר יחד עם הוריה את מכון רוטנברג על שם אחיה, בעז ישראל רוטנברג ז"ל. מטרת המכון היא לקדם הפצה של מודל לפסיכולוגיה יהודית, ככלי בעל עוצמה וכתפיסה קהילתית חינוכית כוללת של החברה. "אבי פיתח את 'מודל הצמצום' שמקדם תפיסה פסיכולוגית וסוציולוגית ייחודית ומהווה ביטוי של התפיסה התלמודית לפיה כל ישראל ערבים זה לזה. הרעיון הוא צמצום כדבר מעצים", היא מסבירה. "אדם מצטמצם כלפי השני ממקום של כוח ולא מתוך חולשה - וזה מביא לחיבורים ולדיאלוג בין חלקים שונים בחברה. למשל, בין זקנים וצעירים, בין מבוגרים שלומדים כאן ובין סטודנטים צעירים, בין חילונים וחרדים, וגם בין הרוח לחומר. להקמת המכון היו שותפים אבי, מרדכי, העומד כיום בראש המכון, אמי נעמי, בעלי מאיר, ועכשיו גם הילדים מצטרפים לפעילות המכון. מטרת המכון היא לקדם הפצה של מודל לפסיכולוגיה יהודית, ככלי תרפויטי בעל עוצמה.
"אבי אחראי על הצד הפילוסופי של המכון ולי אפשר לקרוא 'מתרגמת יישום בשטח'. כפסיכולוגית, אני מתווכת למטופלים שלי ולתלמידים שלנו בין הרעיונות הקבליים הגבוהים ליישום שלהם בשטח. אני מסבירה איך להצטמצם בזוגיות, איך להתנהל בין הורה וילד, איך לפנות לאלה שהוצאו מהחברה ועוד. יש, לדוגמה, פרויקט בירושלים של נערות מבתים הרוסים שנמצאות בשירות לאומי. אני מדריכה את המטפלות שלהן. דרך הצמצום, דרך זה שהנערות נותנות מעצמן, הן בעצם משתקמות".
את האופטימיות בחייה היא שואבת מהעשייה למען החברה וגם, כמובן, מהמשפחה. הילדים שלה עוסקים במשפטים, בטיפול וברפואה. "הם נותנים לחברה, ברוח הבית שלנו, עם המון כבוד וקשר קרוב לדור הקודם".
ומה בכל זאת מדאיג אותך בחיים?
"יש לנו במכון רוטנברג ממש אוצר שיכול להשפיע על כל החברה, אבל ההכרה בנו מאוד איטית וכך גם הביסוס הכלכלי. טרם זכינו לקבל תמיכה ממשרד החינוך כדי שנוכל לתרום עוד ועוד לחברה. אני מתפללת שהרעיונות שלנו - של הדיאלוג, של הכבוד ההדדי ושל האמונה באדם ובניצוץ שקיים בכל אחד מאיתנו - יחלחלו לנפשו של כל אדם, הן במסגרת משפחתו והן במסגרות האחרות שבהן הוא נמצא בחייו".
לדור בחדרי הלב
אפרת חלמיש, 45, מארחת ב"חן המקום - טעם החיים בעיר דוד", יועצת חינוכית ומדריכת כלות ונשים. נשואה, אימא לעשרה, סבתא לחמישה, משכונת עיר דוד בירושלים.
אפרת חלמיש נולדה בשוודיה כשהוריה היו שם בשליחות חינוכית - וגדלה שם עד גיל חמש. "כשחזרנו ארצה", היא מספרת. "הגענו להרצליה, לאזור חילוני לחלוטין. הייתי בת זקונים, כל האחים הגדולים שלי גרו בירושלים והייתה לי אהבה מיוחדת לעיר הזאת. אני זוכרת שעוד בתור ילדה, כשהיינו מגיעים לירושלים, הלב שלי היה מתרחב. מבחינתי, ירושלים תמיד הייתה אחד משבעת פלאי תבל וחלמתי שכשאתחתן, אגור בירושלים. הייתי חניכה בבני עקיבא ושם גם פגשתי את בעלי. התחתנו צעירים והתחלנו את חיינו בירושלים, בקריית משה. התחלתי ללמוד ייעוץ חינוכי ותנ"ך, ואחרי שנה, כשכבר חבקנו בת, פנו אלינו - בהתחלה במחתרת, בסודיות - ושאלו אותנו אם נהיה מוכנים לבוא לעיר דוד לשבוע־שבועיים מילואים.
"זה היה בסוף 1991, ימי האינתיפאדה הראשונה, ויהודים לא נכנסו לשם. זו הייתה סביבה עוינת, בתים בלי חלונות, בלי דלתות, בלי חשמל, בלי שירותים, תנאים מאוד קשים. הגענו לשבוע־שבועיים, אבל זה התארך לחודש־חודשיים, שוב התארך - וזהו, ומאז אנחנו פה".
עכשיו שאת גרה בה כבר שנים, מהי ירושלים עבורך?
"ירושלים היא בעצם השליחות המרכזית שלנו, זה הלב. אני מרגישה שאני זוכה להיות עמוק־עמוק בכל חדרי הלב, מרגישים פה ממש שכנים לשכינה. כל פסוק שאני קוראת, כל הפטרה שאני לומדת, יש להם כאן משמעות אחרת. הם כאילו פורחים באוויר. אנחנו זוכים כל יום לראות איך נבואות מתגשמות פה, ממש קמות לתחייה, ואיך הקדוש ברוך הוא מחזיר את שכינתו לציון. אני מרגישה פה ממש את שרשרת הדורות, את אברהם אבינו, את הנביאים.
"אנחנו גרים במקום מאוד מיוחד: אנחנו במרכז העיר, אבל אנחנו כפר עם תרנגולים, חמורים והרבה טבע. אנחנו באמצע אתר תיירותי - וגם מאבטחים הם חלק מהנוף שלנו. אין לנו כאן מכולת, אין מרפאה, אין בית ספר. גם מבחינה טופוגרפית המקום קשה. לא ניתן להסתובב כאן עם עגלת תינוק, אלא רק עם מנשא, כי הכול בשיפוע וכל הזמן מטפסים. אין פה אוטובוס, מונית לא מגיעה עד הבית ואנחנו בעצם בתוך כפר ערבי - אבל כל הדברים האלה הם גם האתגרים שלנו, וברוך השם, הקושי הביטחוני הוא לא המרכזי. בסך הכל רגוע פה. כשבאנו לעיר דוד היינו 21 נפשות, והיום, ברוך השם, יש פה קרוב למאה משפחות ומאות ילדים".
חלמיש מארחת בביתה קבוצות מכל גוני הקשת הישראלית וגם תיירים. היא מספרת להם על אורח החיים המיוחד במקום ועל ההתמודדויות היומיומיות שלה בעירו של דוד המלך. "התחלתי לארח מהיום שאני כאן, רק שבשנים הראשונות אף אחד לא הגיע לכאן", היא מספרת. "לאט לאט החלו להגיע אנשים ולפני עשר שנים הפכתי את זה לעסק ממוסד - אבל זה לא עסק שהוא ביזנס, משהו שאני מסתמכת עליו כלכלית. ממש לא. אני מאוד אוהבת לארח ולהעביר לאנשים את האהבה שלי לירושלים. חשוב לי שלא יראו במקום רק אתר היסטורי של דוד המלך מלפני 3,000 שנה, אלא שיראו איך דוד המלך חי פה היום. המקום הזה עושה משהו לאנשים. הם יוצאים מפה בוכים, עם דמעות - וזה נותן להם כוח".
מה הכי משמח אותך בעיר?
"השמחות כאן הן יומיומיות והחיים פה מאוד מרגשים, אבל יחד עם זאת יש לי אכזבה וכאב מכך שאין לנו אפשרות לבנות בעיר דוד בכלל, ואילו השכנים הערבים מסביב בונים בלי סוף. אני מקווה שבסופו של דבר נזכה לראות את חזרת השכינה לציון במלואה. שנזכה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו בכל ההוויה היומיומית שלנו ושנזכה לארח אצלנו הרבה אנשים שירגישו מפה את החיבור המיוחד שלהם לירושלים".
מתוך גיליון 224 של מגזין "נשים".