"אני הפחדים שלכם, החרדית, המזרחית, לא פוטוגנית, אישה. אני החצר האחורית שלכם, 200 ק"מ מתל אביב......מנשקת המזוזות......זאת שגנבה לכם את המדינה"
במילים הללו נפתח המונולוג של דינה דיין, בעלת תשובה ממצפה רמון שבזכות סרטון פייסבוק ויראלי שזכה ליותר מחצי מיליון צפיות תוך יומיים, הפכה להיות הדבר המרענן ביותר בביצת הפוליטיקה הישראלית. היא ישירה, חדה, בועטת בבטן הרכה של החברה הישראלית ומדברת על דברים שהרוב מעדיף לטייח. הפגישה שלנו מתקיימת תוך כדי שהיא מתרוצצת לקראת הפריימריז של מפלגת "העבודה" – המפלגה שעל ראשותה החליטה להתמודד מול שמונה שמות מוכרים כמו יצחק (בוז'י) הרצוג, אראל מרגלית, עמיר פרץ, עמירם לוין, אבי גבאי, עמר בר־לב, הוד קרובי ואבנר בן־זקן.
היום אנחנו כבר יודעים איך זה נגמר. דיין פרשה שבוע לפני הפריימריז והחליטה לתמוך בבוז'י, גבאי ופרץ עלו לסיבוב נוסף וגבאי ניצח. אבל בכל זאת רצינו להביא אליכם את הקסם שפגשנו, את האישה המיוחדת הזו שמאמינה שגם לנשים דתיות יש מקום בשיח הפוליטי וכוח לשנות ולעשות. קצת חריגה בנוף המוכר של גברים פריווילגיים.
"חבורת גברים שעפים על עצמם", כפי שהיא מכנה אותם בסרטון שלה. "הכול שִׁכפּול על שִׁכפּול על שִׁכפּול". הסרטון של דיין שמתייחס להתנכרות מפלגת העבודה לערכים החברתיים שייצגה בעבר, הפך אותה לדמות שנויה במחלוקת. מצד אחד, אומץ הלב שלה כאישה חרדית שחיה בתוך קהילה שברובה מצביעה לימין, להפציע כך ולנסות להוביל שינוי חברתי־כלכלי - הובילו לתגובות אוהדות וחיבוק חם, מימין ומשמאל, מדתיים וחילונים. מצד שני, גם הביקורת לא איחרה לבוא. מתנגדיה טענו שאין לה מצע פוליטי־מדיני ברור ושגם אין לה הניסיון הנדרש כדי להנהיג מפלגה. באופן מפתיע, אלה הנוטים לזלזל הם דווקא 'חבריה' מהשמאל: "אני מקבלת כתף קרה מהשמאל. הם לא יודעים איך לאכול אותי", היא אומרת, אך ממהרת להבהיר שלמרות התגובות הקשות למדה לפתח עור של פיל. "אני לא מספיקה לענות לכל המגיבים", היא אומרת. "אבל אני נהנית מהסערה סביבי. זה בסדר גמור. אני נבנית לזה כבר הרבה שנים. ידעתי שיש לי מה להגיד, חיכיתי להזדמנות לומר זאת והסרטון עשה את העבודה".
למה בחרת דווקא בשמאל ולא בימין – במקום שאליו נוח יותר לקטלג אותך?
"מה יש לי לחפש בימין? בפועל, 40 שנה הימין בשלטון וממדינה שכמעט לא היו בה עניים, מדינה שהייתה מדינת רווחה, תראי לְמה הפכנו. אני מניחה שהקוראות שלכן זוכרות כמה קצבת ילדים הן קיבלו פעם. פעם הייתה במדינה רשת ביטחון לאנשים – שידעו שיש להם קורת גג ומזון. השיטה של הימין היא לחזק את החזקים. אומרים לנו שזו תפישה קפיטליסטית גלובאלית שתגרום לכך שהעושר יחלחל כלפי מטה, אבל זה לא עובד. היום חיים בישראל שני מיליון עניים, אחד מכל ארבעה, וזו הסטארט אפ ניישן שלנו, המדינה החזקה שלנו: עוני מחפיר ואחוז קטן של עשירים שמקבלים פריווילגיות שאי אפשר לתאר. אנחנו משלמים מִסים מטורפים ולא מקבלים תמורה כמו במדינות מתוקנות אחרות: בחינוך, בבריאות וברווחה. חיים בהישרדות, מפחדים על העתיד של הילדים, מטומטמים. אבל אין אלטרנטיבה. למי תצביעי? למנותקים האלה מהשמאל המנוכר? בשמאל יש תפישות כלכליות לטובת החלשים, אבל הם נטשו אותן. גם כל האיומים הביטחוניים שמדברים עליהם: איראן, הערבים – שום דבר משמעותי לא קורה כאן כבר שנים. הכול ציניות מגעילה של פוליטיקאים אכזריים, כולם כאלה – מימין ומשמאל".
ובכל זאת, בסרטון שלך בחרת להציג את הוריו של אלאור אזריה, שהפך לסמל של הימין...
כאן דינה עוצרת לרגע את שטף הדיבור ומסבירה בעדינות: "שיהיה ברור – אני כלל לא מסכימה עם המעשה שהוא עשה – הוא עמד שם והלך וירה למחבל בראש – זה מעשה כבד מאוד. אבל אני יודעת איך הוא גדל, איזו הסללה יש במשפחות כמו שלו, ואז בחור כמוהו מתגייס לחי"ר או לגולני ששם יש לא מעט מזרחיים מעיירות פיתוח שממשיכים לקבל שם הסללה אגרסיבית מאוד. השמאל מנותק לחלוטין מהסיפור הזה, שם מחקו את משפחת אזריה ואמרו שהוא מפלצת, וזה כאשר אצלנו במצפה רמון קוראים לו 'הילד שלנו'. ואני אומרת: אם לנער היורה היו קוראים יונתן שפירא והוא היה גר בצפון תל אביב, השיח סביבו היה אחר. אבל אז עונים לי: 'הילד יונתן שפירא לא היה עושה דבר כזה בכלל'. התגובה הזו היא הגזענות האמיתית! יש שיח קשה מאוד סביב הסיפור הזה. השמאלנים כעסו עליי בגלל התמונה של משפחת אזריה. אמרו לי שרצו להצביע עבורי, אבל בגלל התמונה הזו לא יצביעו. לשמאל אין רגש יהודי כלפי מה שקורה ליהודים, אין חמלה. במקום זה יש שמחה לאיד. עקרו יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובעמונה, וזה כואב לראות אנשים שנעקרו מבתיהם – השמאל שמח, הגיע הזמן שהשמאל יתאפס על עצמו. ואגב, אם יונתן שפירא היה היורה, גם עליו היו אומרים במצפה שהוא הילד שלנו".
בזכות רבי שמעון
דינה דיין נולדה בירושלים ב־1971, בת בכורה מבין ארבע בנות למשפחת ועקנין. אִמָּהּ, שהייתה משמעותית מאוד בחייה, נפטרה לפני כשנתיים ואביה נמצא כיום במצב קשה מבחינה בריאותית. כשהייתה בת שמונה, משפחתה עקרה למצפה רמון שם עבד אביה כקבלן עבודות עפר. "הוא עבד קשה, עבודת כפיים של פעם, כל הזמן על טרקטורים, לפעמים נעדר שבועות מהבית רק כדי להתפרנס", היא מספרת.
"לגדול במצפה זה לא היה דבר פשוט. בנות הוכוונו להיות מזכירות, ובנים – מכונאים או נגרים. זה עדיין שמיים וארץ לעומת מה שקורה במרכז, גם היום. לילד שלי אין לימודי מדעי המחשב בבית הספר, גם הוא נמצא הרבה שנים אחורה".
אחרי שסיימה תיכון עם בגרות מלאה, שירתה כטלפנית בבסיס עובדה, כמו הרבה בנות ממצפה ("גם זה לא השתנה עד היום"), עברה לגור בירושלים ובתל אביב ועבדה בשלל עבודות מזדמנות. "לא הלכתי לאוניברסיטה כי זה לא משהו שאפשר היה טכנית לעשות. שכר לימוד עולה המון כסף, צריך לשלם שכר דירה ולהתקיים גם בזמן הלימודים. בבית לא יכלו לעזור לי לממן את זה כך שזו לא הייתה אופציה בכלל".
את עירא בעלה הקיבוצניק, בוגר "השומר הצעיר" ונכדו של יהושע דיין, מייסד קיבוץ עין השופט ובן דודו של משה דיין ("יהושע ומשה גדלו יחד בנהלל כמו אחים"), הכירה לראשונה בגיל 18, כשהגיע לעיירה הדרומית במסגרת גרעין של אמנים. הם הפכו לידידים ועם השנים הידידות התהדקה והפכה לזוגיות. עירא הוא אמן רב תחומי שעיצב בין השאר את עטיפות הדיסקים של אביתר בנאי. הוא עוסק באמנות פלסטית, ציורי קיר, עיצוב ואורנמנטיקה. דיין שולפת את הנייד ומראה לי תמונה שלו מצייר סמלי חיות על סלעים בדרך שהוכשרה עבור מטיילים במצפה רמון. "באנו ממקומות מאוד שונים", היא מציינת ומספרת שתהליך ההתקרבות לדת החל דווקא מכיוונה.
"זה היה בערך באמצע שנות ה־20 שלי, הייתי אצל חברה בתל אביב כשקצת אחרי חצות, פתאום הגיעו כמה חבר'ה ואמרו לנו: 'יש מסיבת טבע מדהימה בצפון, נוסעים'. הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו: 'יאללה, נוסעים'. עלינו על האוטו, נסענו במשך ארבע שעות ואז התברר שהגענו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי. בארבע בבוקר התחלתי את העלייה לקבר כחילונית, כשהגעתי לציון עצמו כבר הייתי דוסית. היה לי שם ממש נס גלוי, עמדתי בציון ובכיתי עם כל הלב. שם הבנתי שרק הקב"ה מחזיר בתשובה, אין רבנים, זה תהליך שבא מהבטן ומהלב. זו הייתה עבורי חוויה מטלטלת מאוד לעמוד שם. גדלתי בבית חילוני, עם מעט מסורת מזרחית, אפילו לא ידעתי מה זה נטילת ידיים. הייתה לי סבתא דתייה שהייתי קשורה אליה מאוד, אבל לא ידעתי כלום על הדת. תקופה קצרה אחרי ההילולה התחלתי לשמור שבת וללמוד תורה לבד. אני אדם אוטודידקט, קראתי באותה תקופה כל ספר קודש שמצאתי, אפילו את הזוהר. כך התקרבתי, התחלתי להתלבש בצניעות, ללכת לבית הכנסת. בשנים הראשונות הייתי כמובן באורות גדולים".
וכיצד הגיב לכך בן זוגך?
"גרנו אז יחד, שמרתי שבת, נידה וכשרות והוא לא, אבל הוא קיבל את זה ואני לא ניסיתי להחזיר אותו בתשובה. עם הזמן הוא התחיל להתחזק בתהליך איטי והדרגתי מאוד. הוא נקשר לרב תימני דרדעי מקומי שמתנגד למוסד הרבנות, כך שהחתונה הראשונה שלנו נערכה על ידי אותו רב דרדעי שכתב את הכתובה בעצמו, עם עדים כשרים, בחצר מאחורי הבית. כשהתחזקנו בדקנו האם החתונה נעשתה כהלכה עם הרב צבי קוסטינר והוא העביר שאלה בעניין לרב מרדכי אליהו זצ"ל. בגלל הספק הוחלט לחתן אותנו בחתונה שנייה ולומר את ברכות הנישואין, אבל בלי שם ומלכות. ככה זה אצל בעלי תשובה", היא מחייכת. "אימא שלי ז"ל גם חזרה בתשובה איתנו. היא ובעלי היו חברים הכי טובים, הוא דאג לה עד יומה האחרון. היא הייתה אישה מיוחדת, ליברלית ופתוחה שכולם אהבו אותה. היא הייתה אישה קשת יום, שגידלה אותנו כמעט לבד כי אבא שלי כמעט לא היה, ניסה להתפרנס בכל הארץ ובשלב מסוים הם התגרשו והוא עזב את הארץ. היא תמיד הייתה במלחמת הישרדות, לא הכרתי מציאות אחרת".
גם את חיה במלחמת ההישרדות הזו?
"בוודאי. בעלי מגיע מקיבוץ, אין לו כלום. גם ההורים שלו, שהם כבר קשישים, חשים את הקושי הכלכלי הזה. עכשיו בקמפיין שלי דווקא את הרוח הגבית החזקה ביותר אני מקבלת מקיבוצניקים. יש עוני מחפיר בקיבוצים. נכון שיש גם קיבוצים עשירים, אבל יש לזה גם צד שני. הנושא הכלכלי וחוסר השוויון החברתי בוער בעצמותיי כי אני באה משם. הרבה שנים לא עבדתי כי הילדים היו קטנים, היו תקופות ארוכות שגרנו אצל אימא שלי מחוסר ברירה. בעלי עבד כל הזמן, אבל בעבודות שלא מכניסות הרבה כסף. הוא מאמן כדורגל במצפה ואיש תחזוקה של בית הספר הדתי, תמיד עובד, אבל כמה מרוויחים? איך אפשר להסתדר ככה? לכן הבנתי שאני צריכה לחולל שינוי".
ובכל זאת, למרות הקושי, הצלחת להוציא תואר ראשון ושני.
"בגיל 33 הלכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, אחרת זה היה בלתי אפשרי. לא יכולנו לעמוד בשכר הלימוד, הקורסים היו יקרים. כתבתי את הסיפור שלי לד"ר חיים סעדון, דיקן האוניברסיטה הפתוחה וקיבלתי מלגות לתואר. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות נשיא במדעי החברה והרוח בתוך פחות משלוש שנים. הייתי חייבת להראות לכולם מה אני מסוגלת לעשות. אחר כך למדתי לתואר שני בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בן־גוריון וקיבלתי פרס הרצוג על התזה שלי".
אישה לא מוחקים
לאחר סיום לימודיה האקדמיים עבדה דיין כמנהלת מחלקת תיירות במצפה רמון, עבדה ב"תנועת אור" ליישוב ופיתוח הנגב והגליל ובשנים האחרונות היא המנכ"לית של "נטיעות", רשת קהילות משימתיות של בעלי תשובה.
כיצד מקבלים הרבנים המעורבים ב"נטיעות" את המהלך הפוליטי והיציאה שלך לציבור?
"חטפתי גם שם. גם מאנשים שאני מאוד קשורה אליהם, רבנים עצומים וגדולים. קשה להם עם המהלך שעשיתי כי הוא אגרסיבי מאוד, אבל אני לא מקבלת את זה, הרגשתי שנמאס לי. נמאס לי שאומרים לי מה לעשות, שמבקשים ממני להיות פחות ממה שאני, שאני לא יכולה לממש את הפוטנציאל שלי. זה יוצר תחושה של החמצה. יש הרבה נשים שמרגישות כך יומיום בחיים שלהן, במיוחד בעלות תשובה שהן נשים עצומות ועוצמתיות שקבורות בתוך ביתן. ההלכה והקב"ה לא דורשים מאיתנו להיעלם. רק שטיפות מוח לנשים גורמות לנו להיעלם ולהימחק. יש הרבה שאומרות שזה לא ככה ושזה לא צריך להיות ככה. אני אומרת שבכלל, היום זה ימות המשיח, זה הזמן שלנו הנשים לצאת מהמקום שלנו ולהגשים את עצמנו. כשאת לא חיה לפי ההגשמה העצמית שלך, נוצר לך יומיום של תסכול, מצוקה, תחושות קשות שיוצאות על הילדים והבעל, הזוגיות הופכת לבעייתית. אני הייתי במקום הזה. את זה צריך לשנות. זו מציאות לא הגיונית, אבל לקח לי שנים להבין את זה. שש שנים ישבתי בבית בפיג'מה, קראתי תהילים כל היום והייתי מתוסכלת. זה לא מה שהקב"ה רוצה. אני צריכה להשפיע בעולם את מה שיש לי, לתת את המקסימום. אם יש נשים שזה עושה להן טוב לשבת בבית, אין בעיה בכלל. אני לא שיפוטית כלפיהן".
קצת קשה להגשים את עצמך כשהמטרה היא ילודה מוגברת ושפע ילדים בבית...
"אני עצמי לא יכולתי ללדת יותר משלושה ילדים. את שלושתם ילדתי בניתוחים קיסריים ובלידה האחרונה הייתי בסכנת חיים קשה כשהתינוקת נולדה פגה. למעשה, לאחר הלידה השנייה, שבה נוצר לי קרע ברחם, נאמר לי לא להיכנס להיריון שוב, ובכל זאת נכנסתי, רק מהלחץ של להיות כמו כולם – שולחן שבת של עשרה ילדים. קרה לנו נס גדול מהשם שהכול עבר בשלום, אבל אני מכירה מישהי שמתה בגלל לקיחת סיכונים מהסוג הזה. גם על טרפת הילודה הזו חשוב לדבר ולשים את הדברים על השולחן: השאלה היא מה אישה יכולה להכיל. יש לי חברות אִמהות שיש להן עשרה ילדים והן מחופפות לגמרי, הן לא יכולות נפשית להכיל את זה ואז יצא שכרן בהפסדן. אני בכלל לא מדברת על ההיבט הכלכלי, אלא על ההיבט הנפשי של הילד. אלה נשים שאין להן רגע לעצמן, הן עצבניות כל הזמן, הבעלים בורחים מהבית והן ממשיכות ללדת. כמובן לא כולן כאלו ולא אצל כולם זה ככה, אבל אדם צריך לדעת מה כוחותיו והחברה צריכה לאפשר לאדם להיות קשוב לעצמו. אנחנו נמצאות בסיר לחץ שמכריח אותנו לעשות דברים שבסופו של דבר אנחנו לא יכולות לעמוד בהם.
היום בבוקר ראיתי אישה בעלת תשובה במאה שערים, לבד עם שבעה ילדים, גרה איתם במחסן והילדים גונבים אוכל, ויש הרבה כאלה. ראיתי נשים ששמות קערת ביסקוויטים על השולחן כשמגיעים אורחים והילדים רעבים מסביב מחכים שהאורחים ילכו כדי לאכול את זה. זו מציאות של כאב. אני לא רוצה לשתוק, יש כאן נקודת אמת שאני רוצה לדבר עליה. גם לחלק מהנשים בעלות התשובה קשה להבין על מה אני מדברת, אבל חשוב לדבר על זה, כי זה נותן לנשים לגיטימציה להיות במקום שבו הן אמיתיות עם עצמן. כשאת מודה בקושי, זו האמת. הדחקה יוצרת נשים משוגעות והילדים משלמים מחיר נפשי קשה אחר כך".
לנוער הגבעות אכפת ממני?
דיין גדלה בבית ימני מובהק עם ערכים סוציאליסטיים, בשנות ה־20 שלה בחרה להיות שמאלנית מתוך רצון לתקן עולם, ולאחר מכן, כחלק מתהליך התשובה והחזרה לשורשים המזרחיים הצביעה לש"ס במשך שנים. "בשנים האחרונות, כשהבנתי את המציאות הקשה שאני חיה בה, חזרתי למפלגת העבודה, לא מתוך אמונה שהיא מייצגת אותי, אלא מתוך הבנה שהיא צריכה לייצג אותי, ואם היא לא תשתנה ולא תבוא אלינו, אז אנחנו מפספסים".
בסרטון שלך אין התייחסות לנושא המדיני בכלל. אתגם מתעלמת לחלוטין מהסוגיה הביטחונית.
"אותי מעניין רק השיח הכלכלי. המתנחלים צריכים להפנים – יש היום הסכמה של 70 אחוז בציבור שיהיו כאן שתי מדינות עם גושי התיישבות גדולים שיישארו בידינו. עם כל הכבוד לנוער הגבעות, אי אפשר ככה. האם לנוער הגבעות אכפת ממני? שאין לי מה לאכול? כשצעדתי עם ויקי קנפו בפעם האחרונה מבית ראש הממשלה לא הצטרפו אלינו כיפות סרוגות. לא שמים עליי ולא סופרים אותי. לי כן כאב על עמונה, על גוש קטיף. אני לא קוראת לכך התנתקות אלא גירוש. אני לא שמאלנית שרוקדת על הדם, אבל יש גם סדר עדיפויות של לדאוג לקשישים, לחסרי הישע, לנכים. חיי אדם לפני הקרקע, כך אמר הרב עובדיה יוסף. איפה היהדות המתונה שגדלתי עליה? זו שדואגת לכל עם ישראל? עבורי השמאל הוא כלי כלכלי־חברתי. זה שכורכים את זה בעניין פוליטי זה משהו אחר. היום הדתיים הלאומיים מתחילים להבין את המציאות החברתית ובגלל זה הם נכנסים לפעולה בעיירות הפיתוח.
"מבחינה מדינית, אני חושבת שצריכה להיות הפרדה של שתי מדינות לשני עמים, עם קיר בטון באמצע וגושי התיישבות גדולים, חלק מהשטחים כנראה יוחזרו לפלסטינים. גם ביבי מדבר על שתי מדינות לשני עמים, גם בוז'י וכל אלה שהשם שלהם מתחיל ב'בי' או 'בו'. הם יושבים סביב שולחן אחד וכולם מסכימים על העניין הפוליטי. הציבור צריך להבין שהימין עושה עליו סיבוב, אנשים חיים באיום קיומי יומיומי והאיום הזה עובד עליהם. מצד שני, השמאל חייב להבין שלא יהיה שלום עד שלא יהיה כאן צדק חברתי".
מה דעתך לגבי החרדים ושילובם בחברה הישראלית?
"הסיסמה שלנו ב'נטיעות', בעלי התשובה החרדים, היא חזרה לישראליות. חשוב מאוד שהחרדים ישתלבו בחברה הישראלית. זה כבר תהליך שקורה בציבור עצמו, עכשיו אלה מאבקים אחרונים של מנהיגי הקהילה, אבל הציבור כבר מזמן לא שם. גברים חרדים יוצאים לעבודה, נשים חרדיות מנהלות קריירות. אחרת נהיה ציבור שלא מצליח להרים את הראש. הם גם צריכים ללכת לצבא. איך כל העולם נהיה פתאום תלמידי חכמים? אחרי השואה אני מבינה – היה צורך לחזק את עולם התורה שנכחד כמעט, אבל היום כמעט מיליון תלמידים יושבים ורק לומדים? לא כולם תלמידי חכמים. גם ראשי הציבור החרדי מבינים את זה. גם אם הרבנים כלפי חוץ אומרים משהו אחד, המציאות בשטח היא משהו אחר לגמרי. אני בעד חיים של תורה ועבודה".
מתוך גיליון 228 של מגזין "נשים"