תהילה גבאי-דויטש, 29, מעבירה סדנאות רכב לנשים. נשואה, אימא לילדה, מפתח תקווה
חלום ילדות: "לא היה לי איזה חלום מסוים, אבל אבא שלי חלם שאהיה עורכת דין".
אני ומכוניות: "סיימתי תואר ראשון במדעי החברה ותקשורת, עבדתי שנתיים בתחום השיווק, ואז קניתי רכב. יום אחד הייתה לי תקלה ברכב, עצרתי מישהו ברחוב כדי שיעזור לי, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שאם אני לא מתמצית בשום דבר שקשור ברכב, זו בטח בעיה של הרבה מאוד נשים. החלטתי ללמוד את הנושא, אבל ראיתי שהאופציה היחידה היא קורס מכונאות של שנתיים. ואז החלטתי שאלמד בעצמי. קראתי, התעניינתי, שאלתי, ואחרי שנה וחצי פתחתי את הבלוג 'אוטול'ה' שעוסק בנושאי רכב. השלב הבא היה פתיחת הסדנאות, וזמן קצר לאחר מכן עזבתי את עבודתי בשיווק".
ההנאה: "אני נהנית לקבל פידבקים של נשים שהשתתפו בסדנה, ואחר כך מספרות לי ש'איזה כיף שהיה לי פנצ'ר ותיקנתי אותו לבד בזכותך', או 'הלכתי למוסך בלי לפחד'".
למה הסדנאות מיועדות רק לנשים? "חשבתי לפתוח גם לגברים, אבל הרבה נשים אמרו לי שהן מרגישות יותר נוח בסביבה נשית. אגב, לפעמים נורא מצחיק אותי שיש נשים שמגיעות לסדנה וחייבות להצטלם כשהן מחליפות גלגל ולשלוח את התמונה לבעל כדי להראות לו שגם הן יכולות. זה נראה לנשים משהו יוצא דופן, כשמבחינתי זה משהו רגיל לחלוטין".
הקושי: "לפעמים זה קצת אתגר לשווק מוצר שהוא חדש, ואת היחידה בו. זה כאילו לחנך את השוק, להכשיר את המוצר, להסביר לנשים למה הן צריכות אותו. זה הקטע הקשה והמאתגר במקצוע הזה".
התגובות: "לגברים זה נראה מאוד מפתיע. הם שואלים 'מאיפה הבאת את זה?', 'איך חשבת על זה בכלל?', 'מאיפה את בכלל יודעת את הדברים האלה?', כאילו מדובר כאן בסודות מדינה".
ומה בעלך אומר על זה? "הוא מפרגן, וכשיש בעיה באוטו, אני מטפלת בה".
אנעאם סלמאן, 44, מפעילת זיקוקי דינור ופירוטכניקה. נשואה, אימא לשלושה בנים, מירכא
חלום ילדות: "מאז שהייתי ילדה, התחברתי מאוד לתחום האמנות, שמהווה חלק גדול מחיי גם כיום. אני אמנית ויוצרת, מציירת, וגם מעלה תערוכות".
אני וזיקוקים: "אני עוסקת גם בהפקת אירועי יוקרה, וברוב האירועים האלה משולבים זיקוקי דינור ופירוטכניקה. לכן הבנתי שאני צריכה ללכת ללמוד את המקצוע. למדתי בקורס של המוסד לבטיחות ולגיהות עם 32 גברים, ואני זאת שהצטיינתי בקורס, כי כל כך רציתי ללמוד את זה. תנאי הקבלה לקורס הזה הם מאוד מחמירים, כי מדובר בחומרי נפץ לכל דבר. כל הטיפול בחומרים האלה הוא תחת הכותרת של חומרי נפץ, ובעבודה הזאת יש נוהלי בטיחות שחייבים להקפיד עליהם. זהו קורס אינטנסיבי של שבוע ימים, ויש גם השתלמויות בשטח של כמאתיים שעות. כיום אני מכינה את השטח, את הזיקוקים עצמם, ואני זאת שגם מפעילה אותם".
ההנאה: "להפיק אירועי זיקוקים ולהפעיל זיקוקים באיכות אחרת. כל מפעיל זיקוקים יכול להפעיל זיקוקים, אבל לא כל מפעיל מסוגל לעשות זאת ממש כמו מופע מוזיקאלי. אני בונה את המופעים ממש כמו יצירה מוזיקאלית. בין המופעים הרבים שעשיתי עבדתי גם עם חיל האוויר בטקס השבעת שוחרים, ולפני שלוש שנים הכנתי את הזיקוקים בערב יום העצמאות בהר הרצל בירושלים, וזו הגאווה שלי. מופעי זיקוקים הם מופעים שמלהיבים את כולם – תינוקות, ילדים, מבוגרים. אין בן אדם שלא אוהב זיקוקים".
הקושי: "יש מלא סידורים שצריכים לעשות לפני המופע, וזה מאוד מתיש. זה להיות מתואמת עם המשטרה, מכבי אש, מד"א, עם הרשויות. צריך גם להתחשב במזג האוויר, כי יש תנאים שבהם לא ניתן להפעיל, למשל כמו גשם או רוח. לכן צריך גם להיות מתואמים עם הרשות המטאורולוגית. לפעמים במהלך העבודה יכולות להיות גם תקלות. למשל, כשקורית תקלה בכוורת אחת שלא יוצאת, את מיד צריכה להפעיל את הכוורת שמאחוריה כדי לא לפגום במופע".
עד כמה העבודה הזו היא מסוכנת?
"זו עבודה הכי מסוכנת שיש, אבל כשעובדים לפי כל הכללים, אז לא אמורה להיות בעיה, למרות שבכל זאת לפעמים עלולות לקרות תקלות".
תגובות: "בהתחלה אנשים לא האמינו שאני עוסקת בכך, ועד עכשיו יש כאלה שלא מאמינים. מדובר במקצוע יוצא דופן, ובמיוחד לאישה דרוזית. אני מקבלת המון מחמאות והמון תודות על העבודה שלי. בימים אלה אני גם מסיימת לימודים כדי להיות ממונה על בטיחות אש, ואז זה עוד יותר יפליא את כולם".
מור פורת, 36, מטפלת בקופים בספארי. בזוגיות, אימא לשני ילדים, מתל אביב
חלום ילדות: "רציתי להסתובב בעולם ולהציל כל מיני חיות. האהבה לחיות הייתה בי עוד מהילדות".
אני וקופים: "לפני שבע שנים, אחרי שהתאומים שלי נולדו, חיפשתי עבודה בבוקר עם חיות. ראיתי מודעת דרושים למשרת מדריכה בספארי וזה התאים לי. עבדתי שלוש שנים בהדרכה, ומדי פעם הייתי מחליפה את העובדים הקבועים בקופים. לפני שלוש שנים התפנתה משרה בקופים, וקפצתי על ההזדמנות. אני באה בבוקר, מאכילה את הקופים, נותנת תרופות למי שצריך, מסדרת את החצרות שלהם, עושה להם אימון. למשל, מלמדת אותם להפנות כלפינו את האוזן שלהם כדי שנוכל לשים להם טיפות. בבוקר אני גם מנקה אחריהם את התאים מכל הצואה שעשו בלילה ומשאריות האוכל".
ההנאה: "האינטראקציה עם בעלי החיים והקשר האישי שממש נוצר עם הקופים. זה לוקח זמן עד שהם סומכים עלייך ואת עליהם; אבל ברגע שהם מתחילים לסמוך עלייך, נוצרים אמון ויחסים מאוד מיוחדים. למשל, השימפנזים, אם הם לא סומכים עלייך, אז כל אינטראקציה שלך איתם יכולה להיגמר בפציעה; אבל ברגע שהם מבינים שלא באת כדי לפגוע, היחס שלהם משתנה, ויש כאלה שבבוקר ממש רצים לברך אותך לשלום. אני מאוד אוהבת אותם".
הצלחת ליצור קשר מיוחד עם איזשהו קוף?
"יש לנו קוף שקוראים לו מושון. הוא יהיה השנה בן 49. בנים הוא לא אוהב, מעיף עליהם דברים כשהם עוברים לידו, ואילו לבנות הוא מתייחס בצורה שונה. אני ממש מרגישה שיש לי איתו מערכת יחסים מאוד טובה, ושאני יכולה לבקש ממנו לעשות כל מיני דברים. אני לא עובדת עם תכשיטים, אבל יום אחד באתי לעבודה ועשיתי לו אימון עם טבעת אירוסין ששכחתי להוריד מהיד. מושון גילה עניין רב בטבעת הנוצצת, והוא פשוט בעדינות שאין כדוגמתה התחיל לבדוק את הטבעת, להסתכל, לגעת, לטעום אותה. זה היה מאוד מרגש. יש גם קופה בשם רוחל'ה, שאם את לא נענית לדרישותיה, אז היא ממש כמו בן אדם מביעה תחושות של תסכול. מוציאה אוויר מהפה בהפגנתיות, משלבת ידיים ודופקת אותן על הבטן, בדיוק כמו ילדים שלא מקבלים מה שהם רוצים".
הקושי: "פיזית זאת לא עבודה פשוטה. את צריכה להרים דברים, את רואה בעלי חיים חולים. גם הדינמיקה עם הקופים לא תמיד פשוטה".
התגובות: "הילדים שלי בני שבע וחצי, והם ממש גדלו פה. הם כמובן מאוד מתלהבים מזה, ומביאים את החברים שלהם להראות להם מה אני עושה. כולם ממש מתלהבים מהעיסוק שלי".
אביב רוזנברג, 27, מזקקת ויסקי במזקקת מילק אנד האני. רווקה, מתל אביב
חלום ילדות: "רציתי להיות וטרינרית, או לעסוק בתחום שקשור לחיות".
אני ו־וויסקי: "סיימתי תואר במדעי המזון במכללה האקדמית תל חי, וכבר בשלב מוקדם של הלימודים הבנתי שאני רוצה לעסוק באלכוהול. אני מאוד אוהבת את תרבות השתייה ואת האנשים שמתעסקים בזה. הדינמיות, הסביבה הצעירה ועולמות התוכן בעולם האלכוהול, והוויסקי בפרט, הם מרתקים. כל מי שעוסק בכך, יש לו תשוקה לאלכוהול, תשוקה ללמוד, לטעום. אגב, מתוך עניין אישי ואהבה לבירה גם התחלתי לייצר בעצמי בירה.
"לפני חצי שנה הגעתי למזקקת מילק אנד האני. הפעולות היומיומיות שלי הן פעולות ייצור. אני מבשלת וויסקי, טועמת המון, מגלגלת חביות, ממלאה חביות, ועד לאחרונה גם סחבתי שקים של לֶתֶת".
ההנאה: "היצירה, הכימיה והמדעים שקשורים לכל התהליך הזה. זה גם תהליך מכאני, ויש גם את עניין האף - להריח, לנסות לזהות את ההבדלים, להבין איזו פעולה גרמה לכך שיהיה יותר אלכוהול בבישול".
העבודה הזאת לא משכרת אותך?
"אנחנו טועמים המון וויסקי במהלך העבודה, אבל פשוט מתרגלים לכך. אני טועמת אחוזי אלכוהול מאוד גבוהים, ולאט לאט לומדת להרגיש מעבר לאחוזי האלכוהול ולהבחין בטעמים".
הקושי: "הקושי היה בתחילה לצבור ביטחון בעולם מאוד גברי. כמו כן, מבחינה פיזית יש דברים שאני לא יכולה ולא רוצה לעשות, כמו למשל להרים חביות. אני אומנם יכולה לעשות זאת, אבל זה ממש קשה לי. אני מנסה למצוא פתרונות עוקפים לכך, כדי שעדיין אהיה עצמאית בתוך המפעל ולא אזדקק לעזרה של אף אחד".
התגובות: "ממש טובות. כשרואים אותי, לא מנחשים שאני עוסקת בכך. אני די קטנה, לא נראה שאני עובדת בעבודה פיזית מדי יום, וכשאנשים שומעים מהו המקצוע שלי, הם מאוד מתלהבים. מעבר לכך שזו מזקקת הוויסקי הראשונה בישראל ואנשים לא נחשפו לדברים כאלה, בגלל שאני בחורה - זה הופך לעוד יותר סיפור".