לפני 50 שנה רטטו אנטנות הטלוויזיה בישראל לראשונה, ומשדרי הענק ברוממה ירושלים החלו לשלוח גלי קול ותמונה. תושבי המדינה הצעירה התקבצו סביב מכשירי טלוויזיה בודדים וחיכו בהתרגשות לתמונה הראשונה שעלתה לאוויר. במרץ 1966, במה שהוגדר שידור ניסיון, עלתה הטלוויזיה החינוכית, וב־2 למאי 1968 יצאה לדרך הטלוויזיה הישראלית בתמונות ממצעד צה"ל ביום העצמאות. היום קשה לדמיין כבר עולם בו הטלוויזיה בשחור לבן, יום שידורים נמשך שש שעות ובחצות מתחלף לשלג, אי אפשר לזפזפ כי יש ערוץ אחד ושיא הטכנולוגיה הוא "אנטי מחיקון". עולם בו נוצרו תוכניות בלתי נשכחות כמו "קרובים קרובים", "פרפר נחמד", "קשת וענן", ומרקו שעד היום מחפש את אימא. האם מצא אותה? איפה התוכי שהכריז "שן קשת ענן"? לאן נעלמו קרייניות הרצף? ומה זה הוצ' רכב? לרגל חגיגות שנת ה־50 לערוץ הראשון יצאנו למסע בזמן, חיפשנו את כוכבי העבר ונזכרנו יחד איתם בימים ההם, ביררנו מה נשתנה מאז וגילינו איפה הדמויות שהערצנו בצעירותנו נמצאים כיום.
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
פעם היינו
דליה מזור, מגישת מהדורת החדשות המיתולוגית ומי שהגישה לאורך שנים את תוכניות יום העצמאות, בכלל התגלגלה לתחום כשחיפשה השלמת הכנסה אחרי הצבא. "הלכתי ללמוד באוניברסיטה, וחשבתי שלהיות שדרנית זה רעיון טוב בתור עבודה מהצד קרוב לבית. כמו שסטודנטים אחרים ממלצרים. אף אחד עוד לא ידע מה זה טלוויזיה. לא היה דבר כזה", היא נזכרת. "לא חשבתי שלמחרת ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה, אלך לסרט עם הוריי וכולם יסתכלו עליי במקום על הסרט. זה היה מאוד מביך. מיד כשנגמר הסרט ברחתי לרכב".
לא נהנית מהפרסום?
"אז זה לא היה כמו היום שכולם רוצים להיות מפורסמים ולא משנה על מה. לא ציפיתי לזה. פתאום קלטתי שכולם מכירים אותי. לא היה קל לעכל את זה".
כבר בתחילת השיחה בינינו מזור מצהירה שממנה אי אפשר להוציא זיכרונות. "אלה היו 40 שנה עמוסות שהתערבבו לי יחד ואני לא זוכרת פרטים". אך למרות ההצהרה שלה, תוך כדי שיחה - נפתח שער הזיכרונות. "ההתחלה הייתה בגל"צ. הייתי קריינית, ולאודישן לטלוויזיה הגעתי בגלל הנוחות והתקבלתי. מי האמין שעבודה זמנית כסטודנטית תהפוך למה שימלא את חיי עד היום?", היא מחייכת.
למרות שלרובנו היא זכורה מהחדשות, את דרכה החלה בתפקיד אחר. "הייתי מה שנקרא קריינית רצף, דבר שלא קיים היום". לילדי שנות האלפיים נסביר שבעבר לא היו ממירים שבלחיצת כפתור יידעו את הצופה מה התוכנית הבאה. "תפקידי היה להופיע בין תוכניות, ולספר לצופים מה יהיה בהמשך, ממש שיא הטכנולוגיה", היא צוחקת. בהמשך הפכה ל'מרת טלוויזיה' והנחתה מהדורות חדשות, קדמי אירוויזיון, תוכניות אירוח, "כמעט כל דבר שהטלוויזיה הפיקה והיה צריך קריין. היום לצערי יש זילות במקצוע הקריינות. פעם היית צריך לדעת להנחות. לא היו מקבלים קריינים אם לא ידעו לדבר עברית היטב וביטאו ר' מתגלגלת בדיוק כמו שצריך. היום כל מי שהיה רבע שעה בתוכנית ריאליטי מקבל הנחיית תוכנית, זה דבר שקצת עצוב לי שהשתנה".
למה עוד את מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לאידיאולוגיה החברתית של פעם. למשל נושא המחיקון. כבר היו תוכניות שצולמו בצבע, אבל התפיסה החברתית הייתה שכדי למנוע פערים חברתיים בין עניים לעשירים, לא יקרה מצב שחלק יראו בצבע ואחרים בשחור לבן, אז מחקו את הצבע לכולם. הייתה תפיסת שוויון שהיום כבר לא קיימת בחברה. היום כל אחד דואג לעצמו".
שינוי נוסף לדבריה נבע מהתפתחות טכנולוגית. "בתקופתי לייצר מהדורת חדשות היה עניין מסובך יותר. עבדו עם פילם, החומרים המצולמים היו צריכים להגיע ל־'בניין' בזמן, לעבור עריכה פיזית עם חיתוכים והכול חייב להסתיים לפני המהדורה. הלחץ תמיד היה נורא. היום כולם צלמים ועיתונאים מטעם עצמם. הכול מהר, מיָדי, והתחרות היא מי ישדר מהר יותר".
מה לגבי היחס לנשים?
"יש הבדל עצום. פעם הסביבה הייתה מאוד שוביניסטית, אבל אף אחת לא העיזה להתלונן על הטרדה כי לא היה למי וגם לא ידענו שזו הטרדה. זה היה המצב. היום יש מודעות, ויש יותר מקום לנשים בקדמת הבמה".
את היית בקדמת הבמה.
"הייתי בין הבודדות, וגם זה לא מההתחלה. נשים לא יכלו להגיש אז מהדורת חדשות, מה פתאום שאישה תגיד 'ערב טוב'? זה היה תפקיד שנשמר לגברים. כשכבר הכניסו נשים הן קיבלו תפקידים רכים יותר כמו רווחה. לא פוליטיקה או ביטחון, ממש דאגו לא לאפשר לנו להגיע למקומות האלה. להגיע להגשת חדשות היה כמעט בלתי אפשרי. כך שאפשר לומר שסללתי לעצמי את הדרך. היום יש סטייליסטים ומלבישים שאומרים מה נכון בשבילך, אז לא היה עם מי להתייעץ וללמוד, הכול עשיתי לבד ולמדתי בעצמי".
מהי עבורך נוסטלגיה ישראלית?
"לפעמים אני יושבת בלילה ורואה מה משדרים בשעות המאוחרות בערוץ הראשון, תוכניות שנעשו בשנות ה־80. אני אוהבת לראות את הקו הרך של התמונות, ואפשר להרגיש את התמימות שמאחורי התוכניות, משהו שהיה גם בחברה ולא יחזור יותר".
לפני כחמש שנים פרשה מזור מהטלוויזיה וכיום היא פרזנטורית של מרכזי "רונית רפאל- מדע היופי", ואישה עסוקה מאוד. "חברות טוענות שהיום קשה יותר לקבוע איתי מאשר בימים שעבדתי", היא צוחקת. הצצה ביומנה מגלה שאין ולו משבצת אחת פנויה. "אני מקליטה ספרים בהתנדבות לספריית העיוורים, דבר שממלא אותי אושר; לומדת ספרדית, נמצאת בוועד המנהל של עמותות שונות, חברת האקדמיה הישראלית לתיאטרון, משחקת טניס כל בוקר, והכי חשוב: סבתא לשני נכדים שלוקחת אותם מבית הספר והגן והולכת איתם לגינה אחר הצהריים. לא נהוג לדבר על החיים שאחרי הפרישה, אבל אני מאמינה שצריך להשקיע בהם מחשבה כדי לא לשקוע בחוסר מעש. זה מה שאני גם מאחלת לקוראים: שכל אחד ימצא את הזהות שלו, את מה שעושה לו טוב, ויהיה מאושר".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
עוד מצפה לנו דרך ארוכה
את השם יפה גבאי אולי תתקשו לזהות, אבל קולה ינחית אתכם היישר בעיר גנואה באיטליה. שם מחכה הילד מרקו לאמו שנסעה לארגנטינה. הסדרה המצוירת "הלב" שודרה לראשונה בקיץ 1983 וסחפה את ילדי ישראל במסע החיפושים של מרקו אחר אמו. יפה גבאי היא קולו של מרקו, ועד היום שואלים אותה אם מרקו מצא את אימא. "השיא היה כשמרקו פתח מהדורת חדשות", היא צוחקת ומסבירה כי מאחר שהסדרה הייתה ארוכה מחופשת הקיץ, ילדים רבים לא ראו את סופה, מה שעורר היסטריה לאומית. "לא הייתה ברירה וחיים יבין נאלץ לפתוח את מהדורת החדשות במילים: 'אל תדאגו ילדים, מרקו מצא את אימא'. מי האמין שההיסטריה הזאת תימשך עד היום?", אומרת גבאי שהייתה גם המדובבת של "היי! בינבה", 'פומיקי', 'דני שובבני' ו'עליסה בארץ הפלאות'. כולן סדרות מצוירות שהפכו לקלאסיקות בשנות ה־80. "הלב הייתה הראשונה שדובבתי", מספרת גבאי שבדיוק סיימה אז את לימודיה בבית הספר למשחק "ניסן נתיב". "עשיתי קורס קריינות בקול ישראל, ואמרו שכדאי לי ללכת לאודישן לתוכנית ילדים חדשה שמחפשת שחקנים. בדיעבד, נודע לי ששפרירה זכאי חיפשה חצי שנה מישהו שיעשה קול של ילד ולא מצאה". תחום הדיבוב היה בחיתוליו ולדברי גבאי, שחקנים רבים לא רצו בו. "אנשים רצו שיראו אותם, ולכן הדבר ראשון שהבהירו לי היה שרק השם שלי יופיע בסוף, לא יראו פנים. לי זה התאים כי אני אדם שדי נחבא לכלים".
מה את זוכרת מהאודישן?
"זה היה קצר. אמרו לי להגיד 'אימא' כמה פעמים וזה מצא חן בעיניהם. הפכתי למרקו".
היום היא כבר לא מדובבת אלא מביימת מדובבים. "'פוקימון', 'בוב ספוג', 'ערוץ זום', תוכניות שילדי שנות האלפיים יתחברו אליהם יותר. אני עושה גם סרטים ויש לי חברה ואולפן הקלטות".
את מתגעגעת לתוכניות של פעם?
"אני לא מתגעגעת לצורת העבודה. אני כן מתגעגעת לאיטיות שהייתה בהם, לערך שהיה לתוכן. היה שקט ונעים יותר פעם, היום הכול מהיר ומיָדי. הילדים היום לא היו מחכים בסבלנות כל כך הרבה פרקים עד שמרקו ימצא את אימא. קשה להם לשבת חמש דקות בלי שמשהו יקרה".
השנה מלאו לגבאי 60. היא אם לארבעה, ביניהם כוכבת הילדים המפורסמת דון לני־ גבאי ("היום היא הסלב בבית") והיא גם סבתא לשלושה נכדים.
איך היית רוצה לראות את הטלוויזיה בעתיד?
"אני לא רואה בכלל טלוויזיה כי אני לא אוהבת איך שהיא נראית. יותר מדי פרסומות, חצי שעה פרומואים וחוזרים על אותו דבר. הייתי רוצה טלוויזיה אחרת, כמו זו שהייתה פעם. טלוויזיה שהתוכן בה חשוב ולא מנסה לשדר למכנה המשותף הכי נמוך".
רגע לפני שאנחנו נפרדות, אני לא מתאפקת ומבקשת לדבר עם מרקו. היא מגחכת, ולפתע בוקע מגרונה קולו של הילד הכי מפורסם בישראל: "שלום אדוני, אולי תוכל לומר לי איך מגיעים לרחוב אל־אלמה? אני עדיין מחפש את אימא שלי..."
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
השקעה הפרטים הקטנים
אנשים שפוגשים את עופרה ויינגרטן שואלים לרוב את אותה שאלה: "איפה דודו?". "זה לא משנה מה אני אעשה בחיים. אתחתן, אתגרש, בסופו של דבר עבור הקהל יש לי בעל אחד ויחיד, ויש לו שפם", פורצת ויינגרטן, הלא היא עופרה מ"פרפר נחמד", בצחוק. התוכנית "פרפר נחמד" שודרה לראשונה ב־31 במרץ 1982, ועד היום היא משודרת בשידורים חוזרים בערוץ הטלוויזיה החינוכית. המנחים בגרסה המקורית היו עופרה ויינגרטן, דודו זר, עוזי חיטמן, אפי בן ישראל ועפרה חזה, וכמובן הבובות נולי, בץ, אוזה, שבי ופינגי.
אז איפה דודו? אולי הגיע הזמן לאיחוד?
"בשביל לעשות איחוד אנחנו צריכים לעלות לגן עדן כי יש כאלה שכבר לא איתנו. עוזי ועפרה נפטרו, דודו בלוס אנג'לס עושה חיים משוגעים כי יש שם קהילה יהודית שמאוד אוהבת אותו, אפי עוסקת בניהול דיבוב. שבי, נולי ואוזה עדיין איתנו, אבל בץ כבר לא (מפעיל הבובה, יוני חן, נפטר ב־1995, אר"ג)".
מה את זוכרת מהתקופה ההיא?
"הרבה עבודה מוקפדת. תוכנית הייתה לא יותר מ־25 דקות, והרעיון היה לייצר קטעים קצרים שמתאימים ליכולת קשב של בני שלוש וארבע. צילמנו ועבדנו על כל תוכנית שבוע שלם. היום זה לא קורה. אתה בא, עושה חזרה ומצלם למחרת. לא משקיעים כל כך הרבה עבודה. פעם כל מילה, כל פסיק, כל רבע תנועה - הכול היה בזכוכית מגדלת ובעבודה מאוד רצינית, לכן זה נשמר ככה. זו הייתה עבודה בפינצטה. אני חושבת שבזכות התכנון הזה נולדה תוכנית שמדברת עד היום לילדים וגם להורים שלהם, שלפעמים עושים להם פדיחות איומות", היא מצחקקת. "גוררים אותם ברחוב וצועקים להם: 'הנה עופרה, הנה עופרה מפרפר נחמד, בוא תצטלם איתה', והילדים בוכים ולא מבינים מי אני ומה רוצים מהם, כשבעצם ההורים הם אלה שמתלהבים ורוצים את התמונה".
את מתגעגעת?
"היה תענוג, העבודה הייתה נעימה וגם היינו חברים טובים. אנשים לא ידעו שאני מחליפה בעלים, הם היו בטוחים שזה דודו, האחד והיחיד. לפעמים הוא בגד בי עם אפי, ואני עם עוזי, אבל זה היה חלק מההסכם. זה שהיה לתוכנית מאה אחוז רייטינג גם לא הזיק".
לדעתך פרפר נחמד כבר הפכה לנוסטלגיה?
"בטח. זו תוכנית שמרככת את הנשמה. אנשים תמיד אומרים 'גדלנו עלייך' ומיד מוסיפים - 'בטח כולם אומרים לך את זה'. ואני אומרת: זה תמיד כיף לשמוע מחדש ואף פעם לא נמאס לקבל מחמאה".
ויינגרטן בת 65, עדיין נראית כמו עופרה של שנות ה־80. היא לא עזבה את המשחק, אך כמעט לא מופיעה בטלוויזיה. "יש לי מופע סטאנד אפ, ויש לי בית ספר למשחק לנכים ואנשים בריאים שעובדים יחד. אני יותר בצד הבימוי מבחינת עבודה והוראה".
מה דעתך על הטלוויזיה היום?
"אני פחות בעניין תוכניות ריאליטי ואת זה יש הרבה בטלוויזיה. אנשים מתים על זה, שיהיו בריאים. אני מודה שראיתי את גמר 'האח הגדול' כי בסוף אתה כן נכנע, ויש לי תירוץ: הייתי חולה בשפעת, אבל אני לא מבינה למה לצעוק ככה? למה לשחק אותה אמריקאים? הצעקות האלה, כאילו כל אחד הוא בן חור או מלך ישראל, זה משהו נורא. משחקים במלך ומלכה, ומסתכלים על סתם אנשים שמחטטים באף, אבל יש מי שמוצא בזה עניין, אז מי אני? לעומת זאת, השתתפתי בקטע קטן בסדרת הילדים 'אלישע', עם השחקן המהמם, יובל סמו, וזו באמת תוכנית שגורפת פרסים".
בעקבות "אלישע" גילתה ויינגרטן שהקהל השתנה. "הלכתי להופיע מול ילדים, ופתאום שמעתי צעקה אחרת, כבר לא עופרה מפרפר נחמד, אלא: 'אימא של אלישע, הנה אימא של אלישע'. איך בקלות כזו הם עוברים הלאה. לפחות ההורים שלהם עוד זוכרים אותי", היא אומרת ומסיימת באיחול לטלוויזיה הישראלית: "שתהיה קצת יותר רכה, יותר אנושית ופחות צווחנית".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
החיים אחרי רחוק ויטק 9
את אילן דר נזכור לנצח כסוכן ביטוח מאפיר. הישראלי שתמיד מחפש קומבינות, ורוצה הוצ' רכב גם כשאין לו רכב. "ככה זה היה ב'קרובים קרובים', הצלחנו להציב מראה מול הציבור ולהראות לו גם את מה שהוא לא כל כך רצה לראות", אומר דר, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה־80, אך ממשיך להופיע במרץ על במות התיאטרון. "אני יודע שהדמות של אילן תרדוף אותי כל ימיי, ואני דווקא גאה בזה, כי תוכניות כאלה כבר לא עושים היום", הוא אומר.
מה היה שונה אז?
"על כל פרק עבדנו שבוע, ואז נכנסנו לאולפן והקלטנו הכל מול קהל חי. כשהקהל צחק ידעת שזה היה מצחיק. היום אני רואה תוכניות ולא מבין למה הקהל צוחק, ואז נזכר שאת הצחוק מוסיפים בעריכה. מצד שני, קיבלנו 400 שקל לפרק, והיום מקבלים כמה עשרות אלפים, אז לא הכול היה טוב".
"קרובים קרובים" היא כזכור קומדיית המצבים הישראלית הראשונה שהפכה לסדרת פולחן, ששיקפה בצורה ריאליסטית והומוריסטית את חייה של המשפחה הישראלית הממוצעת בשנות ה־80. לנו נדמה שאילן דר נולד בסלון ביתו של יהורם, כבעלה של תיקי ואביה של גליה, ושם הוא עדיין נמצא, אבל מסתבר שהיו חיים לפני ואחרי רחוב ויטק 9. "הייתי בן יותר מ־40 כשהתחלנו את התוכנית, לא ילד, והספקתי קודם לכן להופיע בתיאטרון חיפה, אוהל והחאן. בהמשך הופעתי בקאמרי, בתיאטרון באר שבע, הבימה, והיום בבית ליסין. אני מופיע ב'אילוף הסוררת', 'הרביעייה' של תיאטרון 'הספרייה' ונמצא בחזרות להצגה חדשה - 'הקומה השלישית'. במהות אני שחקן תיאטרון, אבל עשיתי גם סדרות, סרטי סטודנטים, וסרט אחד בשם 'מיתה טובה' שקיבל הרבה תשבחות, לא הכול 'קרובים קרובים'".
ובכל זאת, איך הייתה העבודה בקרובים קרובים?
"זה היה בטלוויזיה החינוכית שהתיימרה לחנך את הקהל, אז היה אסור לדבר על פוליטיקה, מין וכסף; אבל הצלחנו בכל זאת, בעבודת צוות מדהימה, להשחיל ביקורת חברתית ולדבר על נושאים שהיה אסור לנו לדבר עליהם, וזה עדיין רלוונטי כמו שרואים, כי משדרים את הסדרה נון סטופ בשידורים חוזרים. ככה ששואלים אותי לעיתים קרובות מה עם ההוצ' רכב...".
שידורים חוזרים זה טוב או רע?
"בשבילי זה מצוין", הוא צוחק. "אני מקבל תמלוגים כל פעם שפרק משודר, עוד כמה אלפי שקלים בשנה, אז מה יש לי להתלונן?".
הוא לרוב לא מתפתה לראות עצמו על המסך, "במקרים שאני כן מציץ אני שמח לראות ששם הייתי צעיר, מלא שמחת חיים ועם שיער כהה, והיום אני צעיר, מלא שמחת חיים עם שיער לבן. הכול אותו דבר".
נוסטלגיה ישראלית דר מוצא דווקא בתיאטרון: "'ביקור הגברת הזקנה', הצגת יחיד שעשיתי כשהייתי צעיר 'כמו כדור בראש', אלה הזיכרונות שלי. ימים שהייתי נוסע ממוצב למוצב בזמן המלחמה, עולה על הבמה ותוך כדי הצגה כמעט חוטף כדור אמיתי בראש מהמצרים או מעזה".
אילו תוכניות טלוויזיה אתה רואה היום?
"אני מאוד אוהב את 'גב האומה'. ליאור שליין מאוד מצחיק אותי והופתעתי לגלות כשנפגשנו שהוא יודע ציטוטים שלמים מ'קרובים קרובים' שאני כבר שכחתי. חוץ מזה אני לא רואה יותר מדי תוכניות ישראליות. בשמונה בערב אני שוקע בספה, מנסה לראות טלוויזיה ישראלית, אבל לא מצליח להבין מילה. אנשים צועקים אחד על השני, לא מסיימים משפט ולא נותנים לאחרים לסיים. זה מעייף אותי ומרגיז, אז אני עובר למותחנים כמו 'המפענחת' ו'המנטליסט'".
דר נשוי 52 שנה לרותי ואב לבת ("עדיין לא סבא, אבל אני לא לחוץ. מה אני צריך לעשות בייביסיטר?", הוא צוחק).
מה היית מאחל למדינה, לטלוויזיה ולעצמך ליום העצמאות השנה?
"למדינה הייתי מאחל שלום, שנפסיק לאכול אחד את השני ושיפסיקו לנסות לאכול אותנו. לטלוויזיה הייתי מאחל שיפסיקו לצעוק ויחזירו קצת איכות, ולעצמי אני מאחל שאזכור לקחת את הכדורים שלי בזמן. כי מה באמת חשוב לי? להופיע ולשחק עד שלא אהיה מסוגל יותר".
פרפר נחמד
צילום:
עמירם בן ישי, מגזין נשים
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
קשת וענן שמרו נגיעה
שלומית טריגר־הגואל כבר לא מסתובבת כשקוראים מאחוריה ברחוב 'קום קשת ענן', אבל עדיין שואלים אותה 'איפה ענן?'. ב־1983 עלתה בטלוויזיה החינוכית סדרה שנועדה להכיר לילדים את עולם היהדות, מה שהיום נהוג לכנות "מורשת ישראל". גיבוריה היו אסף (ניקו ניתאי), שתי ה"בובות"- קשת וענן, והתוכי שאלתיאל, שהיה מעיר אותם לחיים כשאסף היה יוצא מהבית. "זו הייתה תוכנית אינטליגנטית", נזכרת הגואל ומספרת שאת התוכנית ליוו יועץ חינוכי ויועץ דת.
"זו הסיבה שקשת וענן אף פעם לא נגעו אחד בשני, אפילו לא בחיבוק, הם שמרו מרחק נגיעה", היא מפתיעה ומספרת שגם אורך החצאית נמדד והדמויות הגבריות תמיד היו בכובע או בכיפה. הגיבור הבלתי מעורער כמובן היה התוכי הירוק, שאלתיאל. "שנים אחרי שהתוכנית ירדה המשיכו לשאול אם הוא באמת היה תוכי מדבר".
תפתרי לנו את התעלומה?
"היום כבר אפשר לספר שלא. מי שעשה את הקול של 'קום קשת ענן' היה במאי התוכנית, ז'קי ברקן".
עדיין מזהים אותך כקשת?
"כן וזה מפתיע, בכל זאת עברו יותר מ־30 שנה. זה גם לא משהו שציפיתי לו הרי מדובר בתוכנית חינוכית עם נושאים כמו יהודה הלוי וסיפורי מקרא; אבל מסתבר, כמו שמספרים לי עד היום, שהרבה ילדים היו מתחילים לצפות ומאחרים לבית הספר כדי לא להחמיץ את התוכנית".
אז האחריות על ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל עלייך?
"ממה שאני ראיתי דווקא הדור הזה גדל מאוד טוב", היא צוחקת.
ל'קשת וענן' הגיעה בשנת לימודיה האחרונה ב"בית צבי". "ידעתי שאסור לעבוד בזמן הלימודים, אז הכרחתי את ההפקה להבטיח שהתוכנית לא תשודר לפני שאסיים את הלימודים, הם הסכימו, ומיד כשסיימתי כבר הייתי בטלוויזיה. חלומה של כל בוגרת בית ספר למשחק".
מעריצי התוכנית זוכרים שקשת הייתה אחת, אבל דמותו של ענן התחלקה בין שלושה שחקנים (עמי ויינברג, גיל אלון ורמי ברוך). "אולי חשבו שהילדים לא ישימו לב, שמו פֵּאה וזהו, אותי כנראה קשה היה להחליף".
זה מלמד משהו על מעמד האישה?
"אנחנו חסרות תחליף", היא צוחקת. "האמת, שבתקופה ההיא לפחות בטלוויזיה הלימודית, היו הרבה נשים, אבל בעיקר מאחורי הקלעים: במאיות, כותבות, מפיקות. היום יש יותר נשים על המסך, אבל אז נשים היו בעיקר בתוכניות ילדים, ובאמת משם עברתי לפרפר נחמד".
נוסטלגיה ישראלית בעיניה לא קשורה לטלוויזיה. "הגעגוע שלי הוא לדלתות פתוחות. לזה שכל הילדים בשכונה היו יורדים למטה אחר הצהריים לשחק במשחקים של פעם. היה טבע לרוץ בו ולחקור אותו, ולא היה את הפחד שיש היום".
היום היא כבר כמעט לא מופיעה בטלוויזיה, "אני עדיין על במת התיאטרון. הקמתי תיאטרון חובבים בראש העין בשם - 'הספסל' ואני עובדת על הקמת תיאטרון מקצועי בשם 'אופק'. עשיתי שני סרטים שהוקרנו בסינמטק וב־14 באפריל אני חוגגת את יום הולדתי ה־60, עד כמה שקשה לעכל את זה", היא אומרת ומסכמת באופטימיות: "אני יודעת שזה בנאלי, אבל תרשי לי לאחל למדינה שלנו קצת אור. סוף למלחמות וקצת שמחה. ללמוד לשמוח זה לא פשוט, אבל צריך לקחת את רגעי האושר הקטנים ולהפוך אותם לגדולים".