מונולוגים מהרחם: רביטל ויטלזון יעקבס מספרת על ההריון הטרי

ספונטני

מי דמיין כמה המילה הזאת תרגש אותי, תמלא אותי בדמעות. מעולם לא נכנסתי להיריון באופן טבעי, יש להודות, גם לא עברתי טיפולי פוריות קשים, אבל אף פעם לא פשוט נקלטתי. הייתה לי זכות מפוקפקת להעביר 13 שנות נישואים ללא אמצעי מניעה. הבנתי שהתפילות שלי יהיו על זה. זרע בר קיימא, ידיים מלאות. לפני שנה בערך הודעתי קבל עם ופייסבוק, בפוסט שקראתי לו "יום השישי", שזהו היום בו מתחילים כדורים, שאני לא. שאני עוזבת את זה. לבינתיים. ועזבתי את זה. רק בטכני, יש לומר, לא בלב. וכל חודש מחדש קיוויתי אולי בכל זאת, וכל חודש מחדש כעסתי על עצמי שחבל על הזמן ושאני לא נהיית צעירה ושהקטנה כבר כל כך גדלה, ואיך אפשר לחזור אחורה.

ואני לא יודעת איך, אולי כי ירדתי במשקל, אולי כי הנחתי לגוף ולהורמונים, אולי כי שיניתי את החיים שלי. התינוק הזה נכון ל־2016 היה אמור להיות סירת המילוט שלי מעבודתי כשכירה, ההופעות והכתיבה מילאו את הזמן ואת הלב, ורציתי לעזוב ולהבטיח את פיצויי. זה היה היריון עם אינטרס, אחרי אחת ההפלות, עבר עוד חודש ועוד, ופשוט התפטרתי. עשיתי את זה בשבילי ולשמחתי הכול הסתדר כמו בחלום והחיים השתנו. ואולי זה גם זה, לא לעבוד עד 16:00, לבוא לשעתיים אל הילדים וב־19:00 לצאת להופעה. אלא יותר זמן עם הילדים, ולהתאמץ על שנת צהריים ביום של הופעה, אולי הגוף נרגע. ואולי זה כי בטיול לניו יורק התעקשתי לעצור בקבר של הרבי ולהתחנן. ואולי זה כי בנר שמיני של חנוכה הזה, יום לפני שהייתי אמור "לקבל", נכנסתי למיטה ובדמעות אמרתי לו: "שרוף עליי נס, מה אכפת לך, מה זה בשבילך. שרוף עליי נס. אתה יודע איך אני ארים לך? אני אשבור את האינטרנט בשבילך".

ואיחר עוד יום ועוד. ופתאום האיש שלי שואל, 'עשית בדיקה?' ואני אומרת - 'אני מפחדת'. ומעולם לא הייתה לנו פרטיות בתחום הזה. כי תמיד מישהי ידעה, אחותי או אימא שלי או החברה הטובה שאני לפני טיפול ובטיפול. תמיד יחד איתנו עוד אנשים ציפו. ופתאום רק שנינו. ואמרתי לו, אולי נעשה את זה רומנטי, לא כמו שאנחנו רגילים. והוא הלך וקנה לי בדיקה ושוקולד אהוב. ואמרתי, נחכה לבוקר, והוא אמר, קניתי סוג שכותב לא חשובה השעה. ובדקתי וזה היה. וזה היה הסוד של שנינו. תמיד רצתי מיד לרופא ולבדיקות דם וכל שבוע באתי ובכוח לחפש דופק ושק היריון. והפעם היה בי משהו שהצליח להמתין. כי נהניתי מהסוד שהיה לשנינו.

אין לי מושג איך נכנסתי להיריון, רק אל תגידו שזה כי שחררתי, כי אני לא. כל חודש רציתי וקיוויתי.
ובכלל מה זה משנה למה? אני בהיריון ואמן שאצא בידיים מלאות. אני מאושרת ואיזה טוב ה'.

מהפכה של שמחה

פעם חשבתי שבאתי לעולם בשביל הצחוקים וכל טור שלי התאמץ להיות מאוד מצחיק והיה לי חשוב שיהיה כתוב סטנדאפיסטית בכל מקום. עסקתי בפאנצ'ים. איזו מילה פ-א-נ-צ'-ים, אגרופים. מכות! להנחית את עצמי על הקהל. עשיתי דרך ארוכה עם עצמי לשנות את ההגדרה מצחוק לשמחה. זה מאוד שונה. לשמח זה פנימי ועמוק ונשאר. כשאני כותבת טור רציני או אפילו עצוב, על נושא שלא מדברים עליו, או שלא דיברו עליו לפניי, או שלא דיברו עליו ככה, ויושבת שם אישה, בצד השני של העיתון או של המחשב או של הנייד, והיא קוראת ומתרגשת ומזדהה, למה היא שמחה? היא שמחה שרואים אותה. כשילד נופל ומחפש עיניים של מישהו שיראה אותו, זה כואב לו פחות, רק המבט של אימא, שראתה. גם היא אומרת לו רק קום.

את שיא השמחה הרגשתי במסיבת האִמהות שערכתי בראש חודש אדר. אתם מכירות אותי, ברור לכן שלא עשיתי מסיבת אִמהות ממניעי צניעות בלבד, של לא לרקוד נשים וגברים. חיפשתי את הנחת הזאת, הפניות הזאת שאני מכירה מההופעות שלי. הרי אין לי בעיה להופיע מול גברים, אבל כשבאים שני בני זוג להופעה, מי שבסוף חצי ממנה בבית זאת היא. מי שמסמסת לבייביסיטר ומוטרדת זאת היא. רציתי מסיבה, שאנחנו משאירות את הילדים עם אבא שלהם ויוצאות החברות, לרקוד כמו פעם. לשמוח בכוח. היו במסיבה הזאת עוצמות שלא חלמתי עליהן. נשים התפרקו מעצמן. אמהות עם רצפת אגן שבורה קופצות וצוהלות, כאילו אנחנו בנות 16. זה היה ענק. את המסיבה עשיתי ללא מטרת רווח, כל ההכנסות היו לכיסוי ההוצאות, אבל הרווח הפנימי שיצאתי איתו מהמסיבה הזאת יחזיק אותי נפשית עד לשנה הבאה.

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

ניקיון יסודי

בטח אנשים חושבים שכל הזמן הראש שלי עסוק ביצירה, ברעיונות, בפוסט הבא, בטור הבא. מה שאנשים לא יודעים שרוב הזמן שלי הוא דיבור פנימי, למידה והרגעה. לפני שלוש שנים גיליתי את שיעוריה של הרבנית מיכל פרץ. יש קבוצה לא קטנה של נשים מהמושב שלי (כפר הרא"ה) שהולכות לשמוע את השיעורים שלה ברמת גן וברעננה, וחברה טובה מאוד שלי מהן אמרה לי את חייבת לבוא. באותה תקופה לא הופעתי ולא כלום, אבל עברתי משבר אישי סביב משהו שהיום נראה לי אידיוטי ותינוקי ואז זעזע את אמות הסיפים של האישיות שלי. ואז הפכתי להיות תלמידה. כל מה שאני אכתוב בסגנון גיליתי את האור, יקטין את מה שהלימודים האלה עשו לי. בנו בי. לנקות, לנקות סיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו במשך שנים, משפטים פנימיים שאנחנו חיות את חיינו סביבם, לנקות. יד ביד עם מיכל התחלתי לנקות את הנפש שלי. ואז הצלחתי לראות את הדרך שלי. אני נמצאת בתחום הזה בלי סוכן, לא שייכת לשום מערכת גדולה עם כללים ברורים וסדורים. אני עושה הכול לבד - מלהחליט מה יהיה מחיר כרטיס להופעה ועד לשליחת חשבוניות ומעקב אחרי התשלומים. יש לא מעט עגל הזהב בתחום שלי, ובכל פעם שאני רואה שאני מתבלבלת, אני מתקשרת אליה או מנסה לחיות דרך העבודה שהיא הנחילה לי. לנקות את השקר. אז מה אם קוראים לזה "זאפה תל אביב", אז מה אם זה כן או לא סולד אאוט. אז מה אם לא היו ישרים איתי.

תאמינו או לא, למרות החזות הסופר לייטית, כדי לא לשכוח שכל מה שיש לי רחוק מלהיות כוחי ועוצם ידי, לפני עלייה לבמה, ברגע הכי בודד, אני בחושך לבד, הנייד כבר לא עליי, אני מחכה בלב דוהר לקיו שלי לעלות, אני מתפללת חזק: "עשני כלי לשליחותך", אני רק באתי לשמח פה אמהות ונשים, כל השאר זה שקר.

נשים מאושרות בפסח, העבודה הקשה והמשימות מתישות אותנו, אבל הרגע הזה, בין הספונג'ה האחרונה לליל הסדר, שהכול נקי ובמקום ומסודר. ואת יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח והוצאת מהבית מה שאת לא צריכה, זה רגע של אושר. תחשבו איזה כיף זה לעשות את אותו דבר בנפש. לסדר, לשים במקום, להוציא מה שלא צריך ולשים כל מחשבה שמחמיצה לי את החיים מחוץ לראש. זה אושר גדול. בהירות וניקיון פנימי אמיתי.

תגידי מה את רוצה

וולט דיסני אמר (וסליחה שאני מצטטת גם גוי וגם אנטישמי בגיליון פסח חגיגי) "אם את יכולה לחלום על זה, את יכולה לעשות את זה". שנים הספרים היו החיים שלי. על בדידות ארוכת שנים כילדה לא מקובלת חברתית כתבתי לא מעט ובכל מקום. הנחמה שלי הייתה בספרים, המקום האהוב עליי בילדותי היה בספריית בית אריאלה. בביתנו החדש קיר שלם הוא ספרייה והחלום תמיד היה לראות שדרת ספר אחת עם השם שלי עליה. במשך שנות הכתיבה שלי, הטורים היו חוזרים אליי חזרה. גם שנים אחרי פרסומם הייתי מקבלת מייל או הודעה "שלחו לי את הטור שלך על הלידות השקטות", "נתקלתי בכתבה שלך על פגיעות מיניות". חלמתי לאגד אותם. את הטורים הכי מצחיקים שלי והכי מרגשים שלי והכי חשובים שלי לספר. ספר שיהיה מתנה לאמהות צעירות (או שהיו צעירות, או שיהיו אמהות). כי מה שהכי שובר את הלב הוא הצער על הפער בין מה שחלמנו שיהיה למה שיש לנו.

אמהות שמסתכלות סביבן על ארוחת ערב שבת, מתביישות בהתנהגות של הילדים שלהן, במה שיוצא להם מהפה; רעיות שבורות אחרי מריבה קשה עם הבעל; חברות שאבלות על חוסר היכולת לשמור על קשרים לאורך זמן. אם רק היינו מוותרים על הפנטזיות ופשוט חיים את החיים. אם רק מישהי הייתה מעלה כל יום תמונה מחרידה לפייסבוק. סרטון שלה צועקת, כועסת. "לנרמל", עוד מילה שלמדתי על השליחות שלי פה. הספר הזה אמור להיות הקלה גדולה. בלא מעט מהטורים אני מספרת על ילדותי שלי, כי למרבה הקלישאה סביב בנותיי זו באמת ילדותי השנייה. אני כבר מכירה לבד, אילו נושאים נפיצים אצלי בלב ומיד זורקים אותי שנים אחורה. נושאים שקשורים לסטאטוס חברתי בוודאי ונושאים שקשורים למראה, לחיצוניות, ללא להיות חריגות בנוף. להתנהג כמו כולן, לא להגזים. לפעמים אני מפריעה לבנות שלי להיות מה שהן, למזלן יש להן את אבא שלהן, בכל מאכל היום שמים "חומר מייצב", הוא החומר המייצב של התא המשפחתי שלנו.

קראתי לספר "תגידי מה את רוצה - מחשבות של אימא עייפה" (הוצאת קרפד־מודן). בוודאי יהיו שיחשבו שזה חלק מצעקות חוסר האונים שלנו מול בכי בלתי פוסק של ילד: "טוב, תגיד כבר מה אתה רוצה?!", אבל זו לא הסיבה. קראתי לו כך כי זה נדבך חשוב מאוד בבסיס הלימודים שלי עם הרבנית מיכל, שאישה תהיה מחוברת לרצונות שלה. והרצונות שלה משתנים ופעמים רבות יש כמה רצונות במקביל. ורק לבחור ולהיות שלמה עם הבחירה שלך, זה לחיות בגן עדן בעולם הזה.

זכית בי

הרבה אנשים סקרנים לגבי האיש שלי. את הספר חתמתי במשפט: "וה' בירך את אברהם בכול. ואותי בך". זוגיות טובה בעיניי אמורה להיות שדה תעופה, שני בני הזוג אמורים להמריא ממנו ולנחות בו בשלום. אחרי שנים רבות של קיטורים ומאבקים מטופשים, היום אני יודעת להקשיב. לפעמים אני צריכה לעבור מהלך פנימי של שנים, רק בשביל להגיע למשפט שהאיש שלי מאמין בו ואומר אותו כבר 13 שנה. הרבה פעמים ממשילים אהבה לאש, ואש טובה של אהבה מצמיחה, מבשלת, יציבה, בשליטה שלך- להקטין או להעצים אותה. זוגיות לא טובה, מוצצת ממך את כל האנרגיות. אני רואה סביבי נשים שלא טוב להן. חלקן בבעיות אמיתיות. צרות. ואז אי אפשר להתקדם, בטח שאי אפשר לעוף. כי כל האנרגיה מושקעות באש עצמה, היא לא יציבה, אי אפשר לדעת מה אפשר לבשל איתה. אני מתכתבת עם הרבה רווקות. חלקן כבר בגילאים "מבוגרים", ואני לא מצליחה להגיד לאישה, הגיע הזמן להתפשר. אני יודעת שאולי זו טעות אז אני פשוט לא אומרת כלום, אבל מהחיים שלי למדתי, שזוגיות היא דבר בסיסי כל כך חשוב להכול בחיים. וקשה לי לתת את ברכתי והמלצתי למישהי שהולכת מהססת לחופה.

אני מעריצה את האיש שלי ששומר על הפרטיות שלו, לא מסכים לתמונות ואף פעם לא מגיב ("אבל אני עושה לך לייק להכול"). למרות שנראה שהכול בחוץ ובלי חשבון, בכל פעם שאני צריכה לגעת במשהו ששייך לשנינו אני מקבלת את רשותו/ברכתו. הוא חשוב לי יותר מהכול. רק שה' יברך אותנו באריכות ימים שנזכה גם לנחת מהילדים ולא רק להיות בתקופת מסע האלונקות המטורף הזה.

לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

ארוחה כלה

החלום האחרון שלי מתחיל מיד אחרי הפסח. לא מעט מאורסות ונשואות טריות כותבות לי. מה איתנו? התחלתי להיפגש איתן, לפעמים לבד ואז בקבוצות קטנות. הבנתי שהן רוצות שאני בשפה שלי ויחד עם הומור אדבר איתן על מיניות. זה היה לי מוזר, אבל הבנתי מאיפה זה בא. כדי לא לעשות טעויות חלילה, לקחתי קורס של מדריכות לחיי אישות של מרכז יהל וכעת אנחנו מתחילות סדרת מפגשים שנקראת "ארוחה כלה". אלו סדנאות אינטימיות (עד 15), דיסקרטיות לחלוטין (אין סלפי בסוף לצערי) ואני מדברת ומעט מדריכה בנושא. איך אני אגיד את זה בקצרה, אם מתוך כל המפגשים עם מדריכת הכלות, רק פגישה אחת היא על "זה", אז המפגש איתי הוא שעה וחצי רק על "זה", בלי מילה אחת שקשורה להפסק טהרה ומוך דחוק. זה שילמדו אצלה. אני מוצאת שהומור ואינפורמציה יכולות לעשות ממש שלום בית. זה רק מתחיל, אז אנחנו נלמד תוך כדי תנועה, מה נכון ולפי מה לחלק את הקבוצות. אבל מה שהכי מפתיע שהנשואות הוותיקות, עם ילדים והכול, כועסות ושואלות אותי: "ומה איתנו?!". נשים רוצות להתחבר לעצמן ומבינות שיש פה אינפורמציה שאין גישה נעימה וכשרה אליה. הן יותר מישמחו ללמוד ולהקשיב, ואם צריך אותי בשביל פשוט לדבר על זה - בבקשה!

השביל הזה מתחיל מכאן

מזל שכל השפע הזאת התחיל לי עם כמה ילדים בבית. כי הדרך מבלבלת. זה נראה שיש דרך אחת להשפיע, להתפרסם. עיתון, רדיו, תוכנית טלוויזיה. אני מגלה כל הזמן שלי אין דרך מוכתבת, כל פעם משהו קורה, כל פעם משהו עולה. זה בלט לי במיוחד השנה סביב יום האישה. כאילו מישהו נתן את האות, ובאותו היום של השנה התקשרו מכל המקומות הצפויים וביקשו את אותם הדברים הצפויים: בואי לדבר על ושתי, בואי לדבר על יום האישה הדתייה, דתיות ופמיניזם יש דבר כזה בכלל. כמה הכול יכול להיות שוב ושוב שבלוני ומעייף. ואז, רגע לפני עלייה לבמה, עלה לי רעיון. כתבתי לעוקבים שלי, תכתבו לי אתם מי מיוחדת במינה בעיניכם, מי אישה יוצאת דופן שעושה דברים יוצאי דופן. זה אחד הפרויקטים הכי משמעותיים שעשיתי. נתתי את הבמה שלי (מהלך מאוד לא מובן מאליו) לנשים מדהימות, והן סיפרו את הסיפור שלהן. נשים קראו את הסיפורים ונוצרו קשרים וחיבורים. הבנתי שאין לי דרך שאני מכירה, אף אחד לא כתב אותה כבר והיא בשום ספר. אני רק צריכה להיות מחוברת לעצמי ולהקשיב למה שעולה ואז לעשות. פשוט. לא להקשיב לקול היצר הרע שאומר: "ואם אף אחת לא תכתוב לך", "את פתטית", "ואם לא יקנו את הספר". מה יש לי להפסיד? רק אגו. ואם הוא יפסיד, אז אני ארוויח בענק שיעור בצניעות. אז בכל מקרה יצא הפסדי בשכרי. מאחלת לכל אחד ואחת מהקוראים להאמין שיש רק דרך אחת שהיא שלו או שלה. ואף אחד לא יכול להגיד אחרת. לא לפחד כלל, לפעול מתוך נקיות ושליחות. להיות עם ידיים פרושות ולדעת שרק הוא משביע לכל חי רצון. אם אני אחשוב שיש לי קשר לכמות הכרטיסים שנמכרו, מהר מאוד אני אגלה שהמכירה נעצרת. אם אני אאמין שאני עושה פה הכי טוב שאני יכולה, אבל השפע הוא ממנו. זה ימשיך לזרום בלי סוף.

מתוך גליון 222 של מגזין "נשים".