שום דבר בהופעתה החיצונית של אסתר סילם אלוש לא מסגיר את העובדה שהיא הדוברת של המועצה האזורית שומרון. ללא כיסוי ראש, אפילו לא סרט קטן שרומז על שייכותה למגזר, בשיער ארוך פזור ובמכנסיים אופנתיים – קשה להכניס אותה לטייפקאסט המדומיין של מתנחלת. המראה הזה פעמים רבות משחק לטובתה, בעיקר כשהיא מגיעה להפגנה או לסיקור עיתונאי והאנשים בשטח קצת מתבלבלים. "כשאנשי שמאל באו להפגין מול יצהר ואני יצאתי אל העיתונאים כמו שאני ודיברתי, פתאום אחד מהם שאל: 'רגע, מי את?'. כשעניתי שאני הדוברת של השומרון הם היו בשוק. זה קרה פעם גם בכיוון ההפוך, כשעלינו לחומש ואחד מהמתיישבים חשב שאני עיתונאית וביקש שאפסיק לצלם. היום זה כבר קורה פחות. אבל אין ספק שמול התקשורת המראה שלי קצת שובר סטיגמות".
החזות שלה מייצגת את הרב גוניות שמאפיינת את השומרון ואת התפיסה במועצה שהשומרון אינו נבדל באוכלוסייתו מכלל האוכלוסייה. "למרות המראה ה'מתנחלי' שעדיין קיים בתקשורת, אין פנים אחידות בשומרון", מבהירה סילם אלוש. "יש לנו במועצה 32 יישובים. מחציתם חילונים ובכל היישובים מתגוררת אוכלוסייה מגוונת של אנשים שעוסקים במקצועות שונים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
כבר ארבע שנים היא מכהנת בתפקיד דוברת המועצה לצִדו של יוסי דגן, ראש המועצה. יחד הם קיבלו החלטה 'לנרמל' את השומרון בשיח הציבורי. "בתחילת הדרך שלי בתפקיד הרגשתי שהעניין היחיד של התקשורת בשומרון היה בהקשר של פיגועים, תג מחיר ועקירות יישובים. לא עניינה אותם התיירות שפורחת פה, התרבות או החינוך. היה מאוד קשה לעניין אותם בנושאים האלה ואם כבר הייתה כתבה על נושאים אחרים - זה תמיד הגיע עם כל מיני תוספות סטריאוטיפיות על 'התנחלויות' ו'מתנחלים'. יש אנשים בשומרון שבגלל זה לא מקשיבים לחדשות ולכן גם היה לנו קשה לשכנע אנשים בשומרון להתראיין. עכשיו כשיש שיפור ביחס של התקשורת, קל יותר לשכנע".
ואת מרגישה שהתקשורת באמת שינתה כיוון?
"אני מרגישה שהתקשורת כיום פחות 'מחפשת' את הסטריאוטיפ המתנחלי. יש יותר הבנה שההתיישבות נמצאת כאן כדי להישאר ואי אפשר להתעלם יותר מאוכלוסייה של חצי מיליון בני אדם ומהפן הנורמאלי של החיים שלהם בשומרון".
"איך יכול להיות שעד שאנחנו הגענו לא הייתה אף פעם משלחת ישראלית בפרלמנט האירופי וסיפרה את הסיפור?"
צילום:
גור דותן, מגזין נשים
נקראתי לדגל
לפני מספר חודשים סילם אלוש זכתה בפרס בתחרות דוברי הרשויות לשנת 2016. יותר מכול, הפרס הזה הוא בעיניה האישור המקצועי לכך שהמועצה שאותה היא מדבררת פועלת במקצועיות, כמו כל רשות אחרת במדינה; אך הוא גם הכרה למאמץ הבלתי נלאה שלה והעבודה ימים כלילות, כדי לשנות את התודעה והתפיסה בעולם כלפי ההתיישבות וכלפי ישראל בכלל.
היא בת 40, נשואה למתיאס ("את השם הצרפתי שלו נתנו לו הוריו כדי שלא יסבול מאנטישמיות. בסוף הוא עלה לישראל והשם נשאר"), אימא לארבעה, מתגוררת ביישוב נופים שבשומרון. היא מעידה על עצמה שעד הגירוש מגוש קטיף סוגיות שקשורות לקו הירוק כלל לא העסיקו אותה. "באתי מבית של אימא אמריקאית שמאלנית קונסרבטיבית מאלבמה ואבא מסורתי מזרחי מדימונה". בפרקטיקה, היא אומרת, היה דמיון בין ההתנהלות הדתית של אביה ואִמה. כשהגיעו הילדים לגיל בית הספר, החליטה המשפחה לעבור לגבעה הצרפתית שם היה בית ספר מסורתי שתאם את השקפת העולם של ההורים. "בשל חוסר מקום, רשמו אותנו בסופו של דבר לבית הספר הדתי וכך, למעשה, הפכנו למשפחה דתית".
את מתיאס, שעלה עם משפחתו לארץ בגיל שבע והתגורר ביישוב גדיד שבגוש קטיף, היא הכירה בשנת 2002 ובשנת 2004 הם התחתנו. שנה לאחר מכן התרחשה ההתנתקות. "הייתי אז סטודנטית לתואר שני בבר־אילן וגרנו בבית חורון. אמילי עמרוסי שהייתה דוברת יש"ע גרה בשכנות אליי והצעתי לה שאהיה העוזרת שלה". כך יצא שהיא תפקדה כעוזרת הדוברת באחת התקופות הקריטיות ביותר של ההתיישבות.
שלושה חודשים לפני הגירוש עברה עם בעלה לגדיד להיות עם משפחתו, לנסות יחד להילחם בשארית הכוחות בצו הגירוש. התקופה הזאת שבה ראתה את חוסר האונים של התושבים מול האטימות של המדינה כלפיהם עיצבה מחדש את יחסה למדינה. "בגוש היו אנשים מדהימים, חדורי שליחות ומלאי ציונות ופתאום המדינה התהפכה עליהם, סתם, בלי סיבה אמיתית", היא אומרת בעיניים מוצפות דמעות. "התחושה הייתה של חוסר אונים. שאין דרך להתמודד עם ההחלטה המופרכת הזאת. בסופו של דבר, האנשים האלה, שהיו טובים ואהבו את המדינה, קיבלו את הדין בהכנעה, ממקום של אהבה למדינה. בעלי גורש מהמקום שהיה הבית שלו במשך 20 שנה, מהקהילה המדהימה שלו, מזיכרונות הילדות שלו ומכל הטוב והמוכר. כך עשו לעוד אלפי אנשים טובים. סתם. בלי סיבה אמיתית. זה ערער את האמון שלי ובעצם של כולנו במקבלי ההחלטות במדינה. רוב הציבור לא ידע ולא הבין את המשמעויות. האירוע הזה לימד אותי שבמלחמה הזאת צריך להילחם בכלים הסברתיים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
חמושה בתפיסת העולם הזאת, היא החלה לעבוד במשרד יחסי ציבור. כשהתחילה במסגרת עבודתה לדברר את משפחת פוגל ואת בניית משכן הקבע של ישיבת איתמר שנקרא על שם המשפחה, נקשרה דרכה עם השומרון. "גרתי אז באפרת והרצח הנורא של משפחת פוגל היה לי נורא קשה. במשך כל אותה תקופה חייתי את הסיפור שלהם. כך בעצם הכרתי את השומרון ואת ראש המועצה שבהמשך קרה לי לדגל".
מה זה אומר לקרוא לך לדגל?
"אני חושבת שיש תסמונת כזאת, 'תסמונת גוש קטיף' אני קוראת לה, שמובילה אנשים שחוו את הגירוש והזדעזעו מהזעקה הלא נשמעת. יוסי דגן, ראש מועצת השומרון, גורש משא-נור וגם הוא מונע מהדברים שחווה באותה תקופה. ההסברה של השומרון בוערת בנו. אנחנו תופסים את ההסברה כשליחות קריטית, כי מדובר פה בצדק חברתי. ההתיישבות בשומרון היא כבר לא רק עניין של ארץ ישראל השלמה".
צדק חברתי?
"גירוש קטיף היה עוול נוראי. חשבתי אז, ואני חושבת גם היום שאם המדינה הייתה מסוגלת לעשות דבר נורא כזה לאוכלוסייה אחת, היא מסוגלת לעשות זאת גם לאוכלוסיות אחרות, לא רק לתושבי יו"ש. ראינו איך המדינה עשתה זאת לתושבי דרום תל אביב. אלו אותן שיטות וזאת אותה מדינה".
סילם אלוש מרבה להסתובב בשומרון ולקיים שיחות שטח. לא רק עם האוכלוסייה היהודית, גם עם האוכלוסייה הערבית. בשיחות סגורות הם אומרים לה את מה שהם לא מעיזים לומר בקול. "הרשות הפלסטינית היא דיקטטורה לכל דבר ועניין. אני לא מבינה איך שמאלנים יפי נפש יכולים לדחוף אוכלוסייה למשטר דיקטטורי ולקרוא לזה צדק. לשמאל בכלל לא אכפת מהפלסטינים. אין לי ספק בזה בכלל. כל מה שמעניין אותם זה לראות איך עוקרים יהודים מהבתים שלהם ולראות כמה שפחות ערבים שהם חלק ממדינת ישראל".
צועדת על אדמת אבותיי
הריאיון מתקיים זמן קצר לאחר שסילם אלוש חזרה מכנס חנוכת קבוצת הידידות למען יהודה ושומרון בפרלמנט האירופי בבריסל. בין חברי המשלחת הייתה גם הילדה אילה שפירא, שבקבוק תבערה שנזרק לעבר הרכב שבו נסעה עם אביה גרם לכוויות קשות בגופה. במושב שעסק בהשלכות המימון האירופי לרשות הפלסטינית ובתשלומים שמעבירה הרשות למפגעים, סיפרה אילה מה עבר עליה מאז הפגיעה. "לפעמים כשאתה חושב שאתה תורם לשלום, אתה מממן מלחמה", היא סיכמה והצליחה להעמיד אולם שלם על הרגליים במחיאות כפיים סוערות. "את המשפט הזה הגתה רות, אימא של אילה. אישה מופלאה שהבינה את החשיבות ההסברתית של הכנס הזה", אומרת סילם אלוש.
לא פשוט לבקש מילדה לחשוף את סיפורה לפני העולם.
"נכון. ובאמת פניתי אליה בחרדת קודש, כי לא רציתי לגרום נזק לאילה. מצד שני, ברור לנו כיום שזאת דרך הפעולה הנכונה בעולם. אני קצת בשוק מכך שזה לא קרה עד היום".
מה ציפית שיקרה ולא קרה?
"לא ברור לי איך קרה שעד היום לא הביאו ילדה מתנחלת, נפגעת טרור, לדבר לפני הפרלמנט האירופי ולפני העולם בכלל. הייתי רוצה שחברי הפרלמנט יסתכלו לילדים נפגעי טרור בלבן של העיניים ויבינו שככה נראה טרור.
"כשמגיעה משלחת ישראלית לפרלמנט האירופי ולא עוסקת רק בנתונים היבשים, אלא מספרת את הסיפור כולו, וכשילדה נפגעת טרור מעלה דרישה פשוטה: 'תפסיקו לעודד את הטרור! תפסיקו תחת מעטה של מוסריות לעודד מלחמה!'- זה נשמע אחרת. וכשאילה אמרה בלי להתבלבל שמי שפגע בה מקבל מימון מהרשות הייתה לדברים השפעה אדירה. היום כבר יודעים באיחוד האירופי שיש ברשות הפלסטינית חוק של העברת כספים לטרוריסטים שיושבים בכלא ויש בו מדרג: ככל שהטרוריסט יושב יותר בכלא - הוא מקבל יותר. אנחנו חשפנו את המשמעות האנושית של המימון הזה. הייתי שמחה אם מדינת ישראל הייתה לוקחת אחריות ופועלת באופן כזה".
איך הצלחתם לגייס את הפרלמנט האירופי, שנגוע בכל כך הרבה החלטות מוטות נגד ישראל, לטובת כנס כזה?
"זה החזון של יוסי (דגן – ח"ש) עוד לפני שהפך לראש המועצה. מאז שהוא נכנס הוא עובד על קשרי החוץ ויחד עם יחידת קשרי החוץ במועצה הוא הקים את קבוצת הידידות למען יהודה ושומרון בפרלמנט. לפני כן, ההתיישבות אף פעם לא פעלה בזירה הזאת ולא דאגה לדברר את העשייה מעבר לים. בטח לא כשהיינו בתוך גוש קטיף והיינו עסוקים בבנייה. באותה תקופה לא השכלנו להבין שצריך לגייס את דעת העולם, להציג את הפנים היפות של ההתיישבות שאפשר להזדהות איתן. הבעיה היא שבחזית מול התקשורת העולמית ההתיישבות ניצבת כמעט לבד. אני חייבת לומר שדווקא הפלסטינים יודעים לעשות זאת נפלא".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
ולמה זה לא קרה לדעתך?
"התזה שלי היא שהשגרירים של ישראל מדבררים את ישראל ולא את המצב. כששואלים אותך למה אתה מחזיק בשטח כבוש, אתה לא יכול לענות שבישראל יש דוגמניות יפות, או שאנחנו המצאנו את הווייז, או לדבר רק על נושא הביטחון. צריך לדבר לעניין".
מה זה "לדבר לעניין"?
"אם הממשלה חושבת שצריך להיות בשטחי יהודה ושומרון - ומדובר בממשלת ימין שחושבת כך - אז עליה להסביר למה צריך להיות שם. לומר בבירור: זאת מולדתנו. העולם מעריך את השפה הזאת. כשמדברים על התנ"ך, כשאומרים שיהודה שייכת ליהודים - בעולם מבינים ומתחברים. בישראל קצת פחות.
"כשהגעתי לגור בנופים, פתאום גיליתי שיש שם שרידים של מקווה. האזור הזה מלא בשרידים של חיים יהודיים. אני צועדת על אדמת אבותיי. איך יכול להיות שיגידו לי שגזלתי אותה ממישהו? היינו פה הרבה לפני הפלסטינאים. ישנן עדויות ארכיאולוגיות לכך בכל מקום. לעומת זאת, אין שרידים ארכיאולוגיים שמעידים על נוכחות פלסטינאית במקום. כל ההסברה הישראלית צריכה להתבסס על זה".
ומה קורה מאז שהחלטתם לרתום את ההיסטוריה של המקום לטובת ההסברה?
"אנחנו רואים שינוי. בעיקר מאז שהתחלנו לעסוק בהסברה בקונגרס האמריקאי ובפרלמנט האירופי. אנחנו עורכים סיורים לחברי פרלמנט מכל העולם. מדהים לחשוב שעד לאחרונה השגרירים הישראלים לא הגיעו לכאן, לראות את המציאות בעיניים. כיום יש כבר שגרירים שמבקשים לבוא לראות. המשרד לעניינים אסטרטגיים החליט לאמץ את נושא הסיורים ויש שינוי".
מה היית מצפה שעוד ייעשה?
"אני מצפה שכשם שביקור ב'יד ושם' הוא חלק מהארסנל בביקור של דרגים דיפלומטיים ממדינות זרות, כך ביקור ביהודה ושומרון יהיה חלק מאותו ארסנל. הרי זה הנושא הכי מדובר בעולם. אז לכל הפחות צריך להתחיל בזה".
משפחה מגויסת
הרעיון לצרף לביקור בפרלמנט האירופי נפגעת טרור, אישה או ילדה, שתסביר לפרלמנט את מחיר הטרור, נולד ביוזמתה. "אין דרך טובה מזו להסביר את המצב פה. עמדתי על זה. אני חושבת שזאת התרומה הנשית להסברה וחסר לי שפעמים רבות מדי אני האישה היחידה שנוטלת חלק בדיונים על נושאים כאלה".
אולי מפני שבמחוזות כאלה קיים זלזול סמוי בנשים?
"אני לא יכולה להעיד על הנעשה במקומות אחרים. אני יכולה לומר בביטחון מוחלט שאני עובדת עם ראש מועצה שמעריך ומכבד נשים וגם מאוד קשוב. זה דבר אחד לקבל אישה לעבודה ואפילו לכבד אותה, וזה דבר אחר גם להיות קשוב לתפיסת העולם שהיא מביאה איתה. ואני מרגישה שראש המועצה שאיתו אני עובדת לא רק מעריך, אלא גם קשוב. אנחנו רואים את נושא ההסברה עין בעין. עם זאת, כשיש כל מיני דיוני חירום על המצב, במיוחד לאחרונה כשעלה עניין ההקפאה ואיך מתמודדים איתו - פעמים רבות אני האישה היחידה בחדר וזה חבל".
מה ההסבר שלך לנוכחות נשית הדלה?
"הרבה נשים בכלל לא רוצות להיות במקום הזה. יש הרבה נשים מוכשרות שמעדיפות לגדל את הילדים שלהן ומחפשות עבודה עד שעה שתיים או מקסימום ארבע. כשיצאתי לפני שנתיים לחופשת הלידה וחיפשתי מחליפה, הרבה נשים דחו את התפקיד, כי לא התאים להן להיות זמינות 24 שעות ביממה. תפקידים ציבוריים בהחלט דורשים הקרבה ותמיכה טוטאלית של המשפחה".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
זאת לא שאלה שישאלו גבר, אבל איך באמת את מתמודדת?
"אימא שלי יצאה לפנסיה כדי שאעשה את התפקיד הזה. היא גרה בירושלים ובנינו לה חדר בבית כדי שיומיים בשבוע באופן קבוע היא תוכל לבוא לשמור על הילדים. גם בעלי מאוד מגויס. אם הוא רוצה לצאת בערב, אני מכניסה את זה ללו"ז ונכנסת לחרדה; כי אם דווקא כשהוא לא יהיה בבית יקרה מקרה חירום - אני לא אוכל לתפקד. אז הוא ממש מתחשב".
איך הוא חי עם ההתחשבות הזאת?
"באיזשהו אופן אני מרגישה שאני שליחה שלו, כמי שגורש מגוש קטיף", היא מוסיפה כששוב הדמעות מציפות אותה. "היה לו חשוב שאהיה הדוברת של השומרון. אני יודעת שהתפקיד מאוד חשוב לו".
והילדים?
"הילדים שלי משלמים מחיר, אין לי ספק בכך. אין בבית שלנו מציאות כזאת שאימא תספר לפני השינה סיפור בנחת, כי בכל רגע משהו עלול לקרות. שום דבר לא בטוח. אני גם לא יכולה לצאת לחופשה בלי לקחת בחשבון שאולי יקפיצו אותי. תמיד השומרון קודם. מצד שני, יש לי את השיטות שלי: למשל, אם אני מקבלת הודעה מבית הספר שמחר צריך לשלוח את הילד עם חולצה לבנה, אני באותו רגע עוצרת הכול ועושה תזכורת. אחרת אין שום סיכוי שאזכור את זה".
מה הילדים אומרים על הקריירה של אימא?
"שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד, הבן שלי שהיה אז בן שש אמר לי: 'למה לוקחים אימא שאוהבים להיות הדוברת של השומרון?'. חיבקתי אותו והסברתי לו מה אני עושה. אני כל הזמן מסבירה להם מה אני עושה ולמה. מבחינתי זאת לא רק עבודה. באיזשהו שלב שאלתי אותם אם היו רוצים שלא אהיה יותר הדוברת של השומרון, והם אמרו לי: 'לא, אימא! מה שאת עושה זה חשוב!'. הבנתי שבסופו של דבר המסר חִלחל".
מתוך גליון 223 של מגזין "נשים".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן