"מימיי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת" היא אִמרה שמיוחסת לרמב"ם, וזה המשפט שמלווה את שרה ב"ק ומטריד אותה כבר כמה שנים. היא חיה במקביל במספר עולמות: האקטואלי והמוזיקלי, זה של סיפורי חסידים וזה של מהדורות החדשות, של השטייטל ושל התזמורת האנדלוסית, כשאת כל אלה היא עושה ביסודיות ובחן טבעיים.
השבוע של ב"ק (41), תושבת כפר עציון, אימא לשישה, מתפצל לשניים: תחילתו מוקדש ל"זושא", מיזם סיפורי החסידים שהיא עומדת בראשו, אליו רתמה משרדי ממשלה ומוחות מוכשרים רבים. וחציו השני – אקטואלי־חדשותי: ביום רביעי היא כותבת מאמר סופ"ש ל"מעריב", ביום חמישי מגישה תוכנית ב"גלי ישראל" ובשש השנים האחרונות היא גם נוסעת להנחות את "ערב חדש" לילדים וגם את "ערב חדש" המיתולוגי. "נוח לי ככה. כשאדם נמצא רק באקטואליה, נוצרת לפעמים תחושה של 'לופ' שלא נגמר ולא מוביל לשום מקום. ככה יש לי איזון: גם משהו זמני וחולף וגם משהו על זמני כמו סיפורים חסידיים", היא מחייכת. "מצד שני, זאת תחושה לא נכונה, כי כל דבר שקורה במציאות וכל מאמר שאדם כותב – יש לו השפעה, גם אם לא מיָדית. ביום חמישי האחרון, לדוגמה, במהלך תוכנית הרדיו שלי הקלטתי מונולוג המופנה אל חגי אלעד, מנכ"ל 'בצלם', שעשו שיימינג לקצין צה"ל שעשה את עבודתו נאמנה. המונולוג הועלה לפייסבוק והמון גולשים שיתפו. את יכולה להגיד – אז מה זה הועיל? זה שינה את 'בצלם'? לא, אבל הקול הזה נמצא עכשיו באטמוספרה, וזה קול חשוב שהיה חסר ומושתק במשך שנים".
הברט לתקשורת
הקשר לעולם החדשות והאקטואליה החל בילדותה. שרה ב"ק גדלה בירושלים, בבית פעיל פוליטית. אביה, מאיר אינדור, סא"ל במיל' ויו"ר "אלמגור" (ארגון נפגעי טרור), נהג לגייס אותה לחלוקת פליירים או לעמוד בדוכני הסברה. "זה לימד אותי לא להתבייש" היא אומרת. "בכיתה י"ב למשל עשינו הפגנה מול משרד רוה"מ. כשהיא נגמרה כולם התפזרו, אני חיכיתי עם הציוד שמישהו יבוא עם טנדר לאסוף הכול. בינתיים התקבצה הפגנה אחרת, של כמאתיים ראשי רשויות ערבים שדרשו שִׁוויון. כשראיתי את זה מיד לקחתי שלט שהיה לנו וכתבתי על הגב שלו משהו כמו 'בשביל שוויון זכויות צריך גם שוויון חובות'. המשטרה ראתה בזה פוטנציאל להתלקחות ועיכבה אותי. כשהתקשרתי לאבא מבוהלת, הוא אמר לי 'מזל טוב, מזל טוב!'".
אחרי הכול - אמא
מאז שהצטרפה לצוות חדשות ערוץ 2 בתור אחת הדתיות הבודדות על המסך, הזמנים השתנו. למרות המהפכה הנראית לעין של יותר דתיים בעולם העיתונות והתקשורת הישראלית, עדיין יש לאן לשאוף לפי ב"ק. "ליטל שמש ואני מגישות את 'ערב חדש', שזה דבר שלא היה ולא נברא: לא רק ששתי נשים מגישות אקטואליה, גם שתיהן ימניות. יש שינוי גדול. זה שאני יכולה לשבת כמראיינת לגיטימית ולא כ'מתנחלת', זאת מהפכה. יחד עם זאת, כרגע אני לא רואה בערוצי המיינסטרים עורכים ימנים, אבל זה יקרה".
היו מקרים בהם הרגשת שהעבודה שלך בתקשורת מתנגשת עם הערכים שלך?
"הייתה תוכנית שבה הייתי צריכה להמליץ על בילוי בשבת. לא רציתי לעודד חילול שבת אז במקום להגיד שהמוזיאון יהיה פתוח בשבת אמרתי שהוא יהיה פתוח במהלך הימים הקרובים. זה הפך להיות פיצוץ היסטרי על אופי השבת בארץ ומי קובע אותו. העורך ממש הרגיש שאני באה לכפות את הדת שלי על הצופים. אמרתי לו שאני לא יכולה להמליץ לחלל שבת כמו שהוא לא יבקש מצמחוני להמליץ על סטייק. זה היה ממש ריב, אבל זה היה בשלב מספיק מאוחר בקריירה שלי שיכולתי לעמוד על שלי. מאז הכרנו אחד את השני כאנשים ולא רק כמייצגי מגזר, ויש בינינו הבנה והערכה".
לאחר שמונה שנים עזבה ב"ק את הבית החם והנחשב של חדשות ערוץ 2, למרות הפצרות חבריה. המשפט עִמו פתחנו את הכתבה הדהד באוזניה והיא חששה להתפרס לתחומים נוספים, אבל זה היה חזק ממנה ("כי אני באמת אוהבת לעשות המון דברים").
מה שהרגיע אותה היה ביקור בבית ביאליק כשראתה קיר שהציג את "החושן של ביאליק", ובו, במקום אבני החושן נכתבו תחומי העיסוק בהם שלח המשורר הלאומי את ידו: סופר, סופר ילדים, משורר, עורך, מוציא לאור ועוד. "קטונתי כמובן, אבל זה מה שהייתי צריכה לראות בשביל להבין שזה אפשרי, שיש אנשים שצריכים לעשות כמה דברים במקביל".
כיום כאמור היא עובדת בשלושה אפיקי תקשורת ואלה מצריכים איכויות שונות וכישורים שונים.
ממה את הכי נהנית?
"אני אוהבת רדיו, יש שם משהו משוחרר. אין שם את הזמנים הקצרים שיש בטלוויזיה. הראיונות שמתקיימים שם הם רגועים, קלילים ומעמיקים יותר, באופן פרדוקסאלי. שיחת טלפון ברדיו היא הרבה יותר אינטימית מאשר ריאיון טלוויזיוני מול כל המצלמות. גם 'גלי ישראל', הרדיו בו אני משדרת, הוא מקום אהוב וכיפי במיוחד. מצד שני, יש קסם רב בטלוויזיה, ובעיתון יש לי מקום להביע את דעתי, שזה חשוב לי".
עם כל כך הרבה תחומי עיסוק, מה יכתבו על המצֵבה שלך?
"אימא", עונה ב"ק ללא היסוס ומספרת שלפני ימים מספר הייתה צריכה לשלוח העתק של ספח תעודת הזהות שלה עם פרטי הילדים, וכשפתחה אותו כל כך התרגשה שאמרה לעצמה שהיא רוצה למסגר אותו. "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים שלי".
החיים כסיפור
כשעזבה ב"ק את אולפן החדשות החלה לעסוק במגוון תחומים, ביניהם כאלה שלא קשורים לעולם התקשורת, אחד מהם הוא מימוש תחביב ישן שזנחה ואהבה גדולה - השירה. בשנים האחרונות היא נודדת עם מופע משותף שלה יחד עם אריאל הורביץ, בנה של נעמי שמר, שנקרא - "לנטוע שמיים". "יש לי גם מופע שנקרא 'אשירה' שכולו שירה נשית יהודית, ממרים הנביאה ועד נעמי שמר. לא תמיד קל למכור את המופע הזה בציבור שלנו, כי הרבה אנשים שומעים שירת נשים, אבל כנראה קשה להם כשמדובר באישה דתייה ששרה. לא מזמן שמעתי שביקשו לעשות מופע מחווה לנעמי שמר, אבל ללא שירת נשים", היא צוחקת במרירות. "יש איזה חוסר יושרה בעניין הזה. הרי הציבור שלנו מעלה את נעמי שמר על נס, חושב שהיא קול חשוב, שהיא יחידה בדורה; אבל לפי הגישה הזאת, אם זה היה תלוי בהם – לא הייתה קיימת נעמי שמר. אני מקווה שזה לאט אט ישתנה".
במקביל לעיסוק במוזיקה, מנחה ב"ק טקסים וכנסים וביום העצמאות האחרון הנחתה את טקס פרסי ישראל. "אני אוהבת לפתוח הנחיה עם סיפור ועם התובנה העולה ממנו. סיפור שובה את הלב, עוקף את הראש. אנשים נורא אוהבים סיפורים. קרה לא פעם שלפני הנחיה הייתי צריכה להתקשר לזאב קיציס, ד"ר לסיפורי חסידים, אדם שיש לו בראש מאות סיפורי חסידים, ותמיד יודע לשלוף סיפור מתאים, שיציע לי סיפור בנושא מסוים, כי לא מצאתי קודקס מסודר של סיפורי חסידים בשפה נהירה ובסדר הגיוני. יום אחד פשוט שאלתי אותו מה דעתו שנאגד את הסיפורים לספר".
הספר גדל והפך לאתר אינטרנט בשם "זושא", המאגד מאות סיפורים המחולקים לפי נושאים. עוד ועוד גופים נרתמו למשימה, משימה שחשבו עליה לפני 90 שנה ביאליק, עגנון ובובר. "הסיפור ההיסטורי הוא שביאליק פנה לעגנון ובובר וביקש מהם שיכתבו את ה"קורפוס חסידקום", ספר שביאליק האמין בו, שיאגד סיפורים חסידיים. השניים עבדו על הספר במשך שנה תמימה ובסופה כשכרך ראשון היה מוכן לדפוס פרצה שריפה בביתו של עגנון והפרויקט עלה באש. שני ענקי הדור המשיכו לעסוק בסיפורי חסידים ובובר חיבר את "האור הגנוז", אבל הוא לא היה מסודר לפי מפתח נושאים וקשה להתמצא בו", מסבירה ב"ק. "כשיש חלום שיש לו צורך בעולם, הוא יקרה. לקח ארבע שנים לגייס כספים ולהבין איפה ועם מי ואיך, עד שזה קרה. הלכתי עם זה בכל הכוח בלי להבין איך אני אתפרנס מזה. פגשתי המון אנשים טובים באמצע הדרך. כשאתה מאמין ונלהב ממה שאתה עושה– אנשים הולכים איתך, אתה מוצא הד בלב שלהם".
המשרד למורשת, משרד החינוך, קרן אביחי, הספרייה הלאומית ומט"ח נרתמו לחלום של שרה, וכיום יש בו כ־500 סיפורי חסידים, בשאיפה להגיע לאלף. וכשהחלום הזה יתגשם היא תעבור להגשמת החלום הבא, איסוף סיפורים של עדות המזרח באותו אופן, והנגשתם למערכת החינוך.
עברת ממורשת אשכנזית למזרחית?
"עוד לא עברתי, ואני עוד עובדת במרץ על הרחבת 'זושא'. אנחנו מתחילים עכשיו בשיתופי פעולה עם כל מיני בתי מדרש, יוצרים תוכניות לימודים, תחרויות לעיבוד הסיפור החסידי. יש עוד הרבה חלומות לגבי זושא הצעיר, אבל יש לנו בית חרושת כזה שעובד, אנחנו כבר יודעים איך עושים את זה. זה פרויקט דומה, ואין שום סיבה שלא יהיה בית מפואר לסיפורי עדות המזרח".
הסיפורים דומים?
“דומים, אבל שונים. הסיפור במזרח הוא לא עולם סגור ומובהק כמו בעולם החסידי, שבו הסיפור הוא חלק ממשי בתנועת החסידות”.
אני לא מכירה בכלל סיפורים מזרחיים. ספרי לי סיפור.
"בשמחה", עונה ב"ק. "פעם היה ילד שרדף אחרי תרנגול בחצר. כשלא הצליח לתפוס אותו הוא קילל אותו. סבו, ר' משה כלפון הכהן, שמע מהבית את הקללות, קרא לילד פנימה ונזף בו. הילד נעלב ואמר לו: 'אבל התרנגול לא מבין, מה זה משנה?' והסב ענה: 'אתה מרגיל את עצמך לדבר בלשון גסה. הרבה אנשים חושבים שכשאדם מדבר הוא מוציא דברים מהפה החוצה, אבל האמת היא שמה שאתה אומר נכנס אליך ללב'".
פיוטים מבית סבא
הקשר עם ההיסטוריה היהודית, ממערב וממזרח, הוא חלק מהותי מהגדרתה העצמית של ב"ק, שגדלה בבית חצי אלג'יראי חצי אשכנזי. "אני מרגישה כל הזמן חוליה בשרשרת. היהדות זה לא רק 'אתה מול אלוהים' אלא גם 'אתה מול הדורות שקדמו לך ואלה שיהיו אחריך'. אנחנו חיים בדור אינטנסיבי ומיָדי, אבל כשעושים זום אאוט לרגע ורואים איזו זכות מטורפת זו לחיות בתקופה הזאת של שיבת ציון, כשאנחנו רואים לנגד העיניים את דברי הנביאים שנשוב לכאן והארץ תקום לתחייה, אי אפשר שלא להתרגש".