שום דבר בהיסטוריית הדייטים של נעמה (שם בדוי) לא היווה רמז לכך שתקופת הרווקות שלה תהיה ארוכה כל כך. היא בת 33, בחורה אינטליגנטית, מלאת אמביציה, שלאורך כל השיחה עִמה מתנסחת ברגישות ובחוכמה. את הפסיעות הראשונות בעולם הדייטים החלה עוד בטרם מלאו לה 21, מיד לאחר שסיימה שנת מדרשה.
הריאיון התקיים זמן קצר אחרי פסח ונעמה מספרת על ליל הסדר האחרון שהסתיים בבכי מר. "ההורים שלי מאוד עדינים איתי וגם האחים שלי, שהם כבר נשואים עם ילדים, יודעים שאין טעם לפתוח את הנושא. ובכל זאת, כשישבנו ליד השולחן וקראנו בסבב את ההגדה, כשהגיע תורי לקרוא, נפל בחלקי לקרוא את סיפור יציאת מצרים". אף שהתאמצה, לא הצליחה להתגבר על הבכי שפרץ מתוכה. הדיסוננס היה גדול מדי. "לא יכולתי לשאת את המילים", היא מסבירה בגרון חנוק. "כי אני לא יצאתי ממצרים שלי". המשפחה, בלי לשאול שאלות רבות מדי, עטפה. אבל בסופו של דבר נעמה בחרה לפרוש מהשולחן. "למרות שהם היו מקסימים, אני עדיין לבד. זה כאב שהוא לגמרי שלי ואף אחד לא יכול להבטיח לי שבסוף יהיה טוב".
את המשפחה שלה היא בוחרת לא לשתף, גם כשמתפתח קשר שנדמה לרגע שהוא בעל פוטנציאל. "בעבר שיתפתי, אבל כשהקשר נגמר הרגשתי שאני צריכה להשקיע הרבה אנרגיה כדי להכיל גם את העצב שלהם כשבקושי הייתה לי אנרגיה להכיל את העצב שלי".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
חוץ מההתמודדות עם ציפיות המשפחה, היא מתמודדת גם עם ציפיות החברה. ועל ההתמודדות הזאת יש לה הרבה מה לומר. "יש לי חברות שבעבר היו מאוד קרובות אליי, אבל היום סיפור הרווקות שלי זה הדבר הראשון שהן מתעניינות בו, בלי להבין הרבה מעבר, בלי לראות את המורכבות".
מפריע לך שהן מתעניינות בעיקר ברווקות שלך?
"כן. כי נכון שבתחום המאוד מסוים הזה דברים לא מסתדרים, אבל בשאר התחומים הכול הולך טוב. סיימתי תואר ראשון ושני בהצטיינות, יש לי עבודה נהדרת ואני נחשבת מקצועית ומקודמת בהתאם, ולמרות זאת, העובדה שלא נישאתי מציבה אותי בעיניהן במקום מסכן, אומלל ולא מוצלח. כמה שאהיה מוצלחת בשאר התחומים - זה לא יעזור. אני עובדת עם אנשים רבים ששייכים למגזר, ובסוף כל מפגש כזה תמיד תבוא השאלה: 'מה איתך? להכיר לך מישהו?' ותמיד אני לגמרי זורמת ואומרת שאשמח, ולמרות זאת אף פעם לא מכירים לי. אז אם אין שום דבר פרקטי מאחורי השאלות האלה, למה לשאול אותן?".
"לנרמל" את השיח
נעמה היא אחת מתוך עשרות אלפי צעירות וצעירים דתיים שלא נישאו עדיין ומרגישים שהשיח החברתי הפנים מגזרי חייב לעבור שינוי. "הדבר הראשון שיש לעשות הוא לתת לאדם מולנו תחושה טובה כלפי עצמו ותחושה שהוא נורמלי, בלי קשר למציאות הזמנית שבה הוא נמצא", אומרת אורטל שליסל, יועצת חינוכית. את התחושות המורכבות מול החברה היא מכירה היטב. היא נישאה לפני כשנה בלבד, בגיל 32, ולמרות ש"עברה צד" היא לוקחת חלק בקבוצה אקטיבית שמנסה לחולל שינוי ביחס החברה לרווקים ולרווקות.
מה פירוש "תחושה שהוא נורמלי"?
"השדר הסמוי לרווקים ורווקות במגזר הוא שהם אינם נורמליים. למרות שהם יכולים להיות הכי מוצלחים בתחומים שונים בחייהם, החברה מתייגת אותם כ'רווקים' בלבד. הם מחפשים את קבוצת השווים שלהם, מסתגרים בתוך עצמם ולא מרגישים בנוח בקהילה שלא מצליחה להכיל את המורכבות הזמנית. כחברה אנחנו צריכים לפתח יכולת לראות כל רווק על כל מכלול אישיותו. השיח כולו צריך להשתנות, וכך המקום שכל קהילה נותנת לרווקים שחיים בקרבה".
אלו הקהילות שמרחיקות או הרווקים שמתרחקים?
"אני רואה קהילות רבות שמחפשות דרכים להתקרב ולשלב בתוכן רווקים, אבל התחושות הסמויות שעוברות והמענה הקהילתי שניתן, פחות נוגע לנקודת הזמן והצרכים של הרווק", מציינת שליסל. "התוצאה היא שרווקים ורווקות רבים נודדים בין בתי הכנסת ואינם קונים מקום כמו מתפללים אחרים בקהילה, כי הם לא מרגישים שיש להם שם מקום. ביישובים רבים רווקים ורווקות לא יעברו כלל את ועדת הקבלה. היישוב מעונין לקלוט זוגות נשואים בלבד".
עניין ה"מקום" בחיי הקהילה עלה שוב ושוב בקרב הרווקים והרווקות שהתראיינו לכתבה והוא לובש צורות שונות. "רוב הרווקים יגידו שאין להם קהילה", מסבירה מעיין (שם בדוי), בחורה עדינת מראה, שמתנסחת ברהיטות ובחריפות. "יהיו כאלה שידברו על קהילת רווקים ורווקות, אבל מדובר בקהילה מאוד הומוגנית שיוצרת סוג של מלכוד. בשורה התחתונה, רוב הפעילויות בקהילות מותאמות למשפחות ולילדים. הרווקים הם שקופים. הצורך שלהם להיות חלק ממעגל החיים הנורמלי, ליטול חלק בחברה ובעולם – אינו נתפס כלל כצורך של הקהילה. וזאת התמודדות נוספת על הקושי במציאת בן זוג".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
סוגיה זו עלתה לדיון בפאנל תחת הכותרת "רווקות, הורות וקהילה" שהתקיים בבית הכנסת רמב"ן בירושלים בהובלתם של הרב בני לאו והרבנית כרמית פיינטוך. בעקבות הפאנל, שעורר הדים רבים, עלו בקשות מקהילות נוספות לקיים מפגשים דומים. "רווקים רבים מרגישים שהדברים צריכים לצאת החוצה", אומרת שליסל, שהייתה מיוזמות הפאנל. "הרבה מהחבר'ה מרגישים שהיו רוצים לדבר עם ההורים, אבל הכאב גדול מדי. הוא כל כך גדול שהוא יוצר נתק".
בין מי למי הנתק?
"זאת תחושה כללית של נתק. לא רק מול ההורים. התחושה המרכזית ברווקות היא שאין לך מקום. אפילו לא בבית שלך. רווק מגיע הביתה לשבת או לחג ויש ציפייה שהוא יפנה את החדר שלו לאחים הנשואים ויישן עם האחיינים בסלון. מצופה ממנו שיפנה שולחן וישטוף כלים, גם אם האחים שלו שנישאו לפניו צעירים ממנו. כשרווק עובר דירה, הוא לא יזכה לביקור ומתנה לדירה החדשה מההורים כמו אחיו הנשואים".
מה מצופה מההורים לעשות?
"לנהוג ברווק כפי שנוהגים באחיו הנשואים. אם את הנשואים אתם מבקרים ומביאים איתכם מתנה - תנהגו כך גם כשהילד הרווק שלכם עובר דירה. תהיו שותפים במכלול החיים ואולי הם ירגישו בנוח לשתף אתכם ולבקש מכם להיות איתם בדרכם בחיפוש אחר בן זוג מתאים".
לפעמים ההתמודדות עם הרווקות קשה להורים.
"באמת פעמים רבות נוצר מצב של היפוך תפקידים, והרווק צריך להכיל את הכאב של ההורים. זה לא קורה בשום תחום אחר. אם הילד לקוי למידה, למשל - גם אם הלקות הזאת כואבת להורה, הוא יהיה פנוי לצורך העכשווי של הילד. גם רווק, בכל גיל, זקוק שההורה שלו יתפקד כהורה. וזה משמעותי, כי הרבה חבר'ה חיים בסוג של הצגה, רק כדי שלהורה פחות יכאב".
לחיות עם מצע מנותק
לצד ההתמודדות עם המשפחה, קיימת גם התמודדות מול החברה. "אנשים חווים קשיים שונים במהלך חייהם: בעיות בשלום בית, בנושאי הורות, קשיים בכניסה להיריון וכן הלאה. רובם מתמודדים עם הקשיים מבלי לשתף את החברה. הכאב של רווקים ורווקות הוא חשוף ויש תחושה שעל זה אפשר לבוא ולדבר בצורה חופשית, פעמים רבות בחוסר טקט".
את מקבץ הדוגמאות לחוסר הטקט שרווקים ורווקות נאלצים לספוג מספקת נעמה: "יהיו כל מיני כאלה שירגישו מאוד בנוח להגיד משפטים שחוצים כל גבול, כמו: 'תתפשרי. מותר להתפשר!', או: 'בטוח שהיה מישהו שמתישהו חלף על פנייך ופספסת אותו', וגם: 'זוגיות זאת עבודה קשה. אל תחשבי שזה בא בקלות'".
מה זה עושה לך כשאת שומעת משפטים כאלה?
"אלה משפטים שכולנו (הרווקות – ח"ש) שומעות וחוות אותם יותר מכל אחד אחר. אנחנו לא צריכות את התזכורת הזאת. לפעמים המשפטים האלה באים ביום נורא רגיש ואני אומנם לא מראה את זה, אבל בלילה אני מתרסקת לרסיסים. אנשים מרשים לעצמם לומר דברים שלא רק שאינם נכונים, הם גם לא רלוונטיים ולא מקדמים לשום מקום".
גם מאיר קליינר, מוזיקאי ויוצר, תושב תקוע, מכיר את הסיטואציה הזאת היטב. "אין לאנשים בעיה לבוא לרווק ולומר: 'תשמע, אני יודע מה הבעיה שלך'. לעומת זאת, אין מצב שיבוא מישהו לאדם נשוי ויגיד לו: 'תראה, אני אגיד לך מה הבעיה שלך ושל אשתך'. ד' אמותיו של הרווק פרוצות".
לרכישת מנוי למגזין "נשים" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
בימים אלו עובד קליינר יחד עם הצלם חי אפיק על סדרה דוקומנטרית שנקראת "כבר מאוחר" ועוסקת בחייהם של רווקים ורווקות בחברה הדתית. כל פרק עוסק בחזית אחרת של התמודדות עם הרווקות. אף שגם הוא שייך לאוכלוסיית הרווקים המגזרית, הוא מודה שגם לו הראיונות עם הרווקים והרווקות שהסכימו להיחשף לא היו קלים. "קשה להסתכל בלבן של העיניים של אנשים שאתה מכיר וחי בסביבתם ביומיום, שלכאורה הכול בסדר אצלם, ולגלות פתאום את הכאב חשוף כל כך ואת תחושת הכישלון שמלווה אותם. כשמדברים על רווקות, תמיד זה יהיה כחלק מביטוי שלם: 'בעיית הרווקות', וממילא מתעסקים בנושא רק מזווית של 'בעיה', איך נוצרה ומה הפתרונות. כמעט לא מדברים על מרקם החיים. הרווקות יוצרת זהות מסוימת, גם אם היא זמנית, ועליה רציתי לעשות 'זום אין'. לראות איך נראים האנשים, לא איך נראית הבעיה הקולקטיבית. כי לפני שמנסים לפתור את הבעיה, צריך להבין איך הדברים נראים מקרוב".
מה גיליתם בעבודה שלכם על הפרק שעוסק ביחס החברה?
"שאצל רוב הרווקים קיים צורך בסיסי למצוא מקום בחברה. בסופו של דבר החברה הדתית היא חברה מאוד קהילתית, והשאלות הן האם, ואיך, ואיפה רווק יכול למצוא בה מקום בסטטוס הזמני הזה. יש הרבה מקומות שבהם רווק לא יכול למצוא את מקומו הזמני, ולכן הרבה פעמים יותר קל ופשוט לו לחיות בסביבת רווקים ורווקות".
יש משהו שהחברה יכולה לעשות אחרת?
"קודם כול לשמור ולכבד את המרחב של האדם, גם אם הוא רווק. ההשלמה של זה היא ההכלה ונתינת המקום. כלומר, לאפשר לרווקים ולרווקות שלא להרגיש תלושים. אם הקהילות יאפשרו זאת - זה יהיה דבר גדול. כי להיות רווק, זה מרקם חיים שדומה לגידולים על מצע מנותק. סביבת חיים נורמלית וטבעית, עם משפחות וילדים, היא סביבה יותר בריאה גם לרווקים, ובסופו של דבר גם מקדמת אנשים מהר יותר להקמת משפחה".