כמעט מדי יום, בשעה שש בבוקר, יוצאת האמנית והציירת חנה הורוביץ מהקרוואן הקטן שהיא ובני משפחתה מתגוררים בו, מעמידה את כן הציור על צלע ההר ומתחילה לצייר. היא לוכדת את קרני האור הראשונות המפציעות על מטעי הזיתים וכרמי הגפנים של עמונה, את הקרוואנים, את שלדי הבתים שבנייתם נעצרה, את גני השעשועים של הילדים - נופי עמונה עוצרי נשימה על בדי הציור שלה. "אני מציירת ובוכה", היא מספרת, "בהתחלה ציירתי בכיף, בנחת, עכשיו זה כבר נעשה מתוך טירוף, ממקום קשה, כי אני מציירת משהו שעומד להיעלם. הפרויקט שלי כרגע זה תיעוד המקום. גם אם יקרה נס ונישאר כאן, המקום כבר לא יישאר כפי שהוא כיום. יש כאן היום קסם מדהים של חיים על גלגלים, גיבובי מבנים וכיעור זמני, זה ישתנה לכאן או לכאן, ואני כל כך אוהבת את המקום הזה, שאני רוצה להנציח אותו בעבודות שלי".
עבודותיה של הורוביץ על עמונה וסדרות נוספות שלה בנושאי פרידה ואובדן יוצגו בגלריה בעפרה בתערוכה שתיפתח בחודש ינואר הקרוב. הורוביץ אפילו עדיין לא יודעת אם באותו זמן תחיה עדיין בעמונה. היא לא מתכננת לעזוב ולא חושבת על המחר. מבחינתה זהו ביתה. נכון לכתיבת שורות אלה, פינוי עמונה נקבע למועד נר ראשון של חנוכה, כשיש בקשה לדחיית הפינוי בכמה חודשים שעומדת כרגע על הפרק וממתינה לתשובה.
מבני ברק להרי השומרון
המראה של הורוביץ בת ה-28 יכול להטעות. במכנסי ג'ינס, עם כיסוי ראש חלקי ששיערה גולש מתוכו ועגיל קטן באף היא נראית כמו צעירות רבות שגדלו בהרי יהודה ושומרון, סוג של נערת גבעות. מעטים ממכריה יודעים שהיא נולדה וגדלה במשפחה חרדית-קיצונית בבני ברק. אביה הוא אברך, אמה עובדת כמתורגמנית, והיא העשירית מבין 12 ילדיהם. היא גדלה בבית סגור, ללא חשיפה לכלי תקשורת, פלאפונים או אינטרנט, באחד הפלגים הקיצוניים ביותר של הקהילה החרדית בבני ברק. ילדה שחיה בין בתי בטון צפופים וחלמה על טבע ומרחבים.
"תמיד הרגשתי שנולדתי שם בטעות. רציתי להיות במקום אחר, וידעתי מה אני רוצה - טבע, חופש, מרחבים. היה ברור לי שאני לא הולכת להתחתן עם אברך ולגור בבני ברק. ההורים שלי דתיים ברמה מחמירה וקיצונית. הרבה חופש לא היה בבית, ורציתי לחיות אחרת. דווקא את הציור הם עודדו, ומאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי מציירת. זה היה המפלט שלי והבריחה שלי מהעולם שחייתי בו.
"בגיל 17 היה לי קשה עוד יותר", מציינת הורוביץ שידעה שתכף יתחילו השידוכים, "אבל לא רציתי לעזוב כי לעזוב בית חרדי זה להיזרק לרחוב ואין בית למחרת. ידעתי שלא יהיה לי גב אחר כך מאף אחד, ולא הכרתי את העולם".
כיצד הצלחת בכל זאת לתת מענה לחלקים היצירתיים שבך שביקשו מעוף?
"קניתי ספרים יד שנייה, ציירתי לפרנסתי על קירות, חקרתי את העולם בסתר, הלכתי לים, אבל פחדתי לעשות צעדים קיצוניים. ראיתי חברות שלי שעזבו ונפלו חזק, החיים שלהן נהרסו. פחדתי. הבנתי שאמצא את דרכי, אבל לאט. קראת את 'שירה גאולה'? היא פונה אליי. ספרה האחרון של נועה ירון-דיין מגולל את סיפורה של נערה חרדית שאביה נפטר, אמה מתחתנת מחדש, והיא, שלא מסתדרת עם האב החורג והמסגרת הנוקשה, מתגלגלת עם עוד חברה לרחוב. בכיתי בלי הפסקה כשקראתי. הספר נגע בי מאוד", היא מספרת בהתרגשות.
היא חיפשה דרך לעזוב בהדרגה כדי לא להיפגע, ובינתיים חברות ומכרים סיפרו לה על בחור צעיר מרקע חרדי שגם הוא מחפש את דרכו ללא הגדרות דתיות. היה זה מאיר הורוביץ מירושלים. נפשם של השניים נקשרה במהרה, והם החליטו לחפש יחד את עצמם ואת זהותם בלי להגדיר שייכות לשום מגזר דתי.
בגיל 21 היא הודיעה להורים שזו בחירתה והם נישאו בחתונה חרדית כמקובל במגזר, בעיקר עבור המשפחות. השניים עברו להתגורר בירושלים, ולאט לאט החלו מגבשים את דרכם הרוחנית. למאיר בעלה עד היום יש קשר טוב עם בני משפחתו והם מגיעים אליהם לביקורים בעמונה, אף שלעתים עדיין קשה להם לקבל את אורח החיים השונה של המשפחה הצעירה. הוריה של חנה מעדיפים לא להגיע אליהם.
"שבוע אחרי החתונה שלנו", מספרת הורוביץ, "אחותי בת ה-35 יצאה בשאלה לגמרי עם בעלה וששת ילדיהם והקשר עם ההורים שלי נותק. הם גרים כיום ביישוב חילוני וממנה למדתי הרבה. בגלל הסיפור של אחותי ההורים שלי כן מתאמצים לשמור איתי על קשר מסוים. הם לא רוצים לאבד אותי. אני נוסעת אליהם אחת לחצי שנה, עם כיסוי ראש מלא והמראה המתאים. אחותי שיתפה אותי שהיא רוצה לצאת בשאלה כבר שנה קודם לכן ורק אני ידעתי מזה, אבל מכיוון שהתארסנו היא חיכתה שנתחתן וברחה אחר כך. החתונה שלי זו הפעם האחרונה שהם הופיעו כחרדים".
איך את מגדירה את עצמך היום?
"אני לא מגדירה את עצמי כיוצאת בשאלה, אני חיה כיום לפי אורח חיים דתי. אני לא אוהבת את קהילת היוצאים בשאלה שהם באנטי, לא אוהבת את ההתמסכנות שלהם. כל אחד ומסלול החיים שלו. תמיד הייתי שונה. אחרי החתונה לא הייתי בכלל בקטע הדתי, היום אני מרגישה את עצמי יותר קשורה לרוחניות שביהדות, לא לשום זרם במיוחד, גם לא לזרם הדתי לאומי. עושה מה שטוב לי ולא חושבת על הסביבה. וזה הקסם של עמונה. זה יישוב לא מעורב, אבל יש כאן גוונים רבים של דתיות ואין כניסה לחיים של האנשים, אף אחד לא שופט אותי, לא מבקר. מאיר בעלי חובש כיפה שחורה ואף אחד לא שואל אותו אם הוא חרדי. יש כאן קבלה מלאה והכלה של מי שאני כמו שאני ואיך שבא לי להיות".
כפר נטול הגדרות
הם בכלל לא הגיעו לעמונה מסיבות אידיאולוגיות. במשך תקופה ארוכה חרשו בני הזוג את הארץ בחיפוש אחר מקום מגורים מעניין יותר, שיתאים לחלומותיהם. "חיפשנו אחר החלום של לגור בכפר, בטבע. היינו בגוש עציון תקופה, ביישובים בתוך הקו הירוק, אבל בכל מקום היו הגדרות: דתי, חילוני, מעורב. גם מעורב זאת הגדרה. מישהו המליץ לנו על עפרה, וכשהגענו, אמרו לנו: 'תסתכלו על ההר הסמוך, היפה, עם הנוף והאוויר'. עלינו על האוטו וכשהגענו לכאן הרגשתי שזו התגשמות כל החלומות שלי מגיל 16. זה בדיוק מה שהיה לי בראש.
המרחבים, הפשטות. ראיתי בעיני רוחי את הסטודיו שלי, את בית הבוץ שארצה להקים". וכך, לפני שלוש שנים, שכרו בני הזוג קרוואן קטן בעמונה. הם ידעו על הבג"צים ובהתחלה חשבו לבנות בית במקום, עד שהבינו שאי אפשר. "השקענו 15 אלף שקל בבניית הפרגולה ובית הבוץ שמשמש כסטודיו שלי", היא מספרת ומציעה שנלך יחד לראות את הסטודיו הקטן שבנתה במו ידיה בסיוע בני נוער מתנדבים מהיישוב.
לבני הזוג שלושה ילדים: בן ושתי בנות, הקטנה שבהן תינוקת בת ארבעה חודשים. כשנכנסים לסטודיו הקטן עם קירות הבוץ שעליהם שעונים ציוריה הרבים של הורוביץ במין אי סדר, גיבובים על גיבובים, הנשימה נעתקת: בין ציורי הנוף של עמונה יש כמה ציורים מכמירי לב של אישה בהיריון חובקת תינוק מלאך, אישה נפרדת מתינוק קטן עם כנפיים של מלאך המתרחק ממנה, אישה חובקת תינוק ועומדת על קצה צוק, כעומדת ליפול את תוך התהום. הורוביץ מיד מבחינה בתדהמה על פניי והיא לוקחת נשימה ארוכה לפני שהיא מסבירה: "אחרי שני הילדים הגדולים ולפני שנולדה התינוקת שלי, היו לי שני הריונות שהסתיימו בהפלות. הציור היה הדרך שלי לבטא את הכאב, לדבר על משהו שלא מדברים עליו, כמו הפלות ולידות שקטות. כשקורה דבר כזה, אחרי שכבר הרגשת את הדופק של התינוק שלך, זה נורא ואיום. האישה עם התינוק שעומדת על קצה הצוק מבטאת את התחושה של דכדוך שלאחר הלידה שיש לעתים לאמהות. גם על זה לא מדברים הרבה, אבל זה קיים. כל הציורים האלה, שנולדו מתוך כאב גדול, זכו לפופולריות רבה. ביקשו ממני לקנות אותם אבל קשה לי עדיין להיפרד מהם. אני לא אוהבת הדפסים כי זה מאבד את המשמעות של היצירה החד פעמית שנוצרה ברגע הזה".
בשעות אחר הצהריים הורוביץ עובדת ביישוב כמפעילת משחקייה ומתאמת אירועים. בבקרים היא לומדת את תולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה ואת שיעורי הציור המעשיים היא מעדיפה ללמוד אצל ציירים פרטיים שהיא אוהבת כמו ליאוניד בלקלב ואמונה שץ. היא מתמקדת בציורי נוף פיגורטיביים וציורים אינטואיטיביים, חלקם ריאליסטיים.
"הציור זה משהו שעשיתי תמיד. זו השפה שלי, הדרך שלי לברוח מהעולם ולהתחבר לעולם. לימדתי ציור במשך שנים. היה לי עסק לציור על קירות בבתי ספר, גנים וקרוואנים. לאחר מכן ציירתי על בגדי ילדים בירידי אמנים. יש לי חלומות רבים עוד להגשים בתחום הציור ואני מאוד רוצה לעשות גם פרויקטים קהילתיים הקשורים לכך כי אני אוהבת לעבוד עם בני נוער".
שעיר לעזאזל של ההתיישבות
בינתיים, למרות הדיונים המתוקשרים על פינוי המקום שהגיעו עד הבית הלבן, הורוביץ מנסה לשמור על שגרה שקטה ונורמטיבית ככל האפשר. אנחנו יוצאות לטייל בין שבילי עמונה הממוקמת על הר בגובה 940 מ' מעל פני הים, ביום סחוף רוחות שממחיש כמה לא קלים הם חייהם של אנשי ההר. בחורף נערם כאן שלג בגובה של מטר, ולאנשי היישוב יש אספקת חשמל וגז מקומית כדי לא להיות תלויים בתשתיות הקורסות בזמני סערה. היא מספרת על אנשי המשטרה שמגיעים ומודדים את המקום, מסמנים אותו לקראת הפינוי, על העובדים הסוציאליים שמגיעים לשוחח עם הילדים במוסדות החינוך ולהכין אותם.
42 משפחות יש בעמונה בסך הכול, ו-200 ילדים שמתרוצצים ביישוב בחופשיות רבה. היא עורכת לי ולצלם סיור במקום, מראה לנו את תיבות הבטון הדוממות שנותרו מהריסת תשעת הבתים בשנת 2006, את מטעי הזיתים, כרמי הגפנים, דיר העזים. אהבה רבה והערכה עצומה נשמעות בקולה כלפי אותם אנשים שלמרות שבתיהם נהרסו, בנו קרוואנים ונאחזו בהר.
"יש כאן מחדל עצום של המדינה", היא אומרת בכעס מהול בכאב. "מצד אחד המדינה עודדה את המקימים להתיישב כאן. היא הקימה כאן תשתיות של מים, חשמל, בזק וכביש ביטחון. יש כאן אנשים שקיבלו משכנתאות כדי לבנות כאן. המדינה הייתה איתנו לאורך הדרך. תראו". היא מצביעה לנו על שלד בטון של בית שנעצר באמצע הבנייה, ומסביבו קרוואנים. "בעליו עדיין משלמים עליו משכנתה, רק שאסור להם להשלים את הבנייה, אז הם בנו סביבו מכולות מעץ וגרים לצדו".
"היינו בטוחים שהמדינה לצדנו. ארגוני השמאל, בראשם 'יש דין', מנסים כבר שנים לעתור על הקרקעות, ופתאום יש פסק דין חלוט של בג"ץ. היינו בהלם. אי אפשר לעשות משהו נגד, אלא אם כן המדינה תחוקק חוק עוקף או חוק חדש שיסדיר את זה. זה טירוף שהמדינה לא עצרה את זה בזמן. זה לא מאחז של נערים שלפני שנה עלו על גבעה. יש כאן משפחות, ילדים. ההר הזה היה שומם קודם לכן, לא העיפו מכאן אף אחד. הערבים החלו לחפש יורשים לשטח רק בעידודם של ארגוני השמאל. אם זה נקרא כיבוש, אז ההתיישבות בתל אביב בעיניי היא הרבה יותר כיבוש, וכל זה קורה כי אין ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. אם מישהו בטעות התיישב בישראל על שטח ואחרי שנים התברר שאולי זה של מישהו אחר, משלמים לו פיצויים. אבל החוק הזה לא חל כאן. זו בעיה משפטית שהמדינה צריכה לפתור. אפשר לתת להם פיצויים על הקרקע, הרי המקום הזה כל כך חשוב מבחינה אסטרטגית ביטחונית".
היא מביאה אותנו למגדל תצפית שמשקיף אל נוף עוצר נשימה. היישוב הסמוך עפרה נפרש תחתינו, ביום יפה אפשר לראות את ירושלים, פסגות ומעלה אדומים. לא צריך להסביר מהי החשיבות הביטחונית של שליטה ישראלית במקום הזה. בשלט ההסבר לנוף מהתצפית נכתב באופן אירוני גם המשפט הבא: "האם אתה רואה את מקום המקדש?".
המדינה מציעה לכם להתיישב במקום אחר. מה לגבי ההצעה לעבור לשטח חלופי?
"אנחנו ממש לא רוצים לעבור ליישוב אחר, אנחנו רוצים להישאר כאן על ההר המדהים הזה. איך אפשר להעביר את הנוף? את המטעים? לשכור קרוואן בשבות רחל? את זה אני יכולה לעשות לבד, פשוט לעבור ולשכור קרוואן או בית במקום אחר, הפתרון הזה בכלל לא עוזר לנו ואנחנו לא מתכוונים להתפנות מרצון. גם ההארכה הזו של תאריך הפינוי היא לעשות מאיתנו צחוק: עוד זמן כדי שישכנעו אותנו לעקור למקום אחר. אולי רק עכשיו הציבור מתחיל להבין שזו בכלל לא הבעיה של עמונה. עמונה היא רק השעיר לעזאזל של השיטה שהמציאו ארגוני השמאל: יש עכשיו בג"ץ נגד קרקעות בנתיב האבות בגוש עציון, כמה בתים בעפרה, בעלי ועוד כ-2,000-3,000 בתים בנויים ביהודה ושומרון נמצאים באותו מצב משפטי. אי אפשר לפנות את ההתיישבות באופן כולל, אז ארגוני השמאל יחתרו נגד ההתיישבות בכל מקום אפשרי. אנחנו רוצים את החלת חוק ההסדרה, זה הרבה יותר הגיוני וזה הצדק האמיתי. המון אנשים בכלל לא יודעים מה קורה כאן, חושבים שהתיישבנו על אדמות פרטיות וזה עוול כי כל תל אביב בנויה על אדמות פרטיות. אם אנחנו כעם יהודי חיים כאן, בואו נעשה זאת בצורה חוקית. הכי קל זה לשים עלינו סטיגמה של פעילים פוליטיים מהימין הקיצוני. לא רואים את האנשים שבאמת חיים כאן".