"עיצבתי בגדי ים במשך 30 שנה במסגרת גוטקס ודיווה", מספרת מנקס (54), נשואה ואם לשלושה המתגוררת ליד כיכר המדינה בתל אביב. "אחת הלקוחות הראשונים שלי הייתה גב' גוטליב – הבעלים של גוטקס. היא קנתה אצלי את הקולקציה במחיר מלא, בלי לדעת שלולא אבא שלי, הגבאי של בית הכנסת שלקח הלוואה מטורפת מהגמ"ח, לא היה לי כסף לחומרים שמהם עשיתי את הקולקציה. לא היה לי כסף, אז כדי לעזור לי הוא לווה מבית הכנסת. איך שנגמרה התצוגה היא קנתה הכול וכך החזרתי מיד לבית הכנסת בלי שאף אחד בקהילה ירים גבה".
מילא טליתות, אבל איך בחורה שגדלה בבית דתי מתעסקת בעיצוב בגדי ים סקסיים?
"אם מתייחסים לבגדי ים כאל יצירה ולא כאל פריט סקסי או לא, את מוצאת את הדרך לעשות את הדברים בשפה שלך. אני חושבת שדווקא ההשתייכות לחברה הדתית גרמה לי לעצב בגדי ים יותר אלגנטיים.
"אני מעצבת את הקולקציות של היודאיקה בדיוק כמו שהייתי מעצבת בגדי ים. לפעמים נדמה לי שהמעצבים ידעו שעברתי מבגדי ים לטליתות, כי כשאני נכנסת לחנויות בדים במילאנו אני רואה את כל הרקמות שאני צריכה פרושות לפניי. אבל כנראה שזאת העין שלי שהשתנתה. מה שהייתי רגילה לראות לבגדי ים אני עכשיו רואה ליודאיקות שלי".
איך עברת מבגדי ים לטליתות?
"הייתה בר מצווה לבן שלי יונתן, ופתאום כשהסתכלתי מעזרת הנשים ודמיינתי את האירוע שמתי לב שהעין משתעממת. כל השנים הייתי הולכת לבית כנסת ולא שמתי לב לעיוורון הזה, שמתבטא בגברים בחליפות יפות וטליתות משעממות. אז נדלק לי הכפתור של היודאיקה. זה לא שהגברים השתנו, משהו בראייה שלי השתנה, ומאז אני מנסה להגדיר מחדש את עולם האופנה של בית הכנסת".
גברים יודעים מה הם רוצים?
"רובם המכריע כן. הכי אני אוהבת את אלה שמגיעים ממוקדים ורוצים משהו מסוים. הרבה גברים הם טווסים נסתרים ויותר מעניין כשהם מזמינים עבור עצמם מאשר כשנשים מזמינות עבורם. גברים מזמינים עיצוב הרבה יותר נועז ממה שנשים מזמינות עבורם, מכל הבחינות, אפילו מבחינת הניואנס הדתי-עדתי. למשל, גבר אשכנזי יזמין טלית עם קשירה ספרדית של פתיל תכלת. כוהנים בדרך כלל רוצים טליתות מפוארות יותר ממה שהנשים היו מזמינות להם, והם אוהבים הרבה רקמה כי בברכת כוהנים מביאים את הטלית קדימה והכוהן רוצה שיראו את היופי גם כשזה מכסה את הראש.
"לא משחקים בתשמישי קדושה"
מנקס מספרת שכשהתחילה עם עניין הטליתות, הופתעו בני משפחתה מהשינוי אבל מאוד תמכו ופרגנו: "הם שמחו שאני מאושרת במה שאני עושה. זה אמנם סוג של מהפך והם היו קצת בשוק, אבל השמחה בשבילי גברה". התגובות בחוץ, לעומת זאת, היו אוהדות פחות: "בפייסבוק כתבו לי ש'לא משחקים בתשמישי קדושה', אז שלחתי אותם לראות כיצד מתוארים במקורות בגדי הכוהן הגדול, שהנשים היו אמונות על הרקמה שלהם ועל הפאר שלהם. צריך להחזיר עטרה ליושנה, להשיב את הצבעים לבית הכנסת. הטליתות שלי גם לא כבדות; אני רוקמת חלק ביד וחלק במכונה והבדים קלים יחסית כי הרקמות קלילות והחוטים הם חוטים מיוחדים שמשתלבים בתוך הבד. הם נראים חלק מהבד, חלק מהעבודה. הכול עדין מאוד. עכשיו אני עובדת על חוטי זהב וכסף שישתלבו גם בעבודה".
הטלית מגטו לודג'
"הייתה לי טלית שסבא הביא לי, סבא שלא חגגו לו בר מצווה בשואה. הוא הביא לי את הטלית של אבא שלו שנרצח לנגד עיניו בגטו לודג', ומהעטרה של האבא עשיתי טלית לסבא ולנכד שלו, שחגגו בר מצווה יחד באותו יום. זה היה מרגש מאוד. אי אפשר היה להפסיק את הדמעות. עשיתי להם את הכול אותו דבר: את תיק התפילין, את הטליתות, ובתוך תיק הטלית של הסבא רקמתי על הבטנה את שמות כל אחיו ואחיותיו שנספו בשואה. הוא הקדיש את זה לזכר משפחתו שאבדה. לילד רקמתי רק משפטים אופטימיים, שלא קשורים למה שעבר על הסב. וכך זה היה דומה ושונה".
ומה בעזרת הנשים?
טליתות לנשים עדיין לא באות בחשבון, אבל מוצרים נוספים שחנה יוצרת הם תיקי שבת מיוחדים לנשים, פרוכות וחופות, וכן קישוטים מיוחדים לכלה שמתכתבים עם בגדי החתן: "לכלות אני רוקמת משפט על ההינומה, על טול קצת עבה, ואותו משפט אני רוקמת לחתן על העטרה של הטלית. כך הם ניצבים יחד בחופה וזה כל כך יפה ומרגש. הבד של העטרה הוא נגזרת של בד השמלה של הכלה, ואז הם נראים ממש תואמים מתחת לחופה".