מהו בית הכנסת בשבילי? האם בית הכנסת אמור בכלל להיות "בשבילי", המתפלל הפרטי האישי? ולמה כאשר אני נכנס לבית הכנסת אני כמעט לעולם מרגיש זר?
התפללתי בהרבה בתי כנסת: בשטיבל במאה שערים, בבית המדרש שבישיבת שיח בגבעת הדגן שבאפרת, בבית הכנסת ליד הבית שבו אני גר - ישיבת ההסדר רמת גן, במפעל התפילה איצקוביץ' בבני ברק, שם יש קו ייצור של קורבנות אדם, ואיך לא - במערת המכפלה ובכל המקומות הקדושים והקדומים עד בית הכנסת העתיק במצדה. מעולם לא הרגשתי שייך.
אולי זה בגלל שבית הכנסת הוא בעיקר שייך לגברים? הארכיטקטורה היא גברית, חלל התופס מקום ונוכחות של דת גברית הנאחזת בספסלים עם השמות השמורים והקבועים.
של מי בית הכנסת?
דימוי מעניין לבית הכנסת נמצא במדרש ילקוט שמעוני, המשווה את הכניסה לבית הכנסת לטבילה בנחל.
כן, הכניסה לבית כנסת היא כמו טבילה בנחל בטבע. אני, שגדלתי בעמק ואת השבתות הייתי עושה בבית התפילה הכי יפה בעמק – בנחל חרוד, בתוך המעיין, שם חוויתי את הבריאה ואת מגעו של האל העוטף והמכיל – יכול להבין את הדימוי של בית הכנסת כטבילה בתוך נחל.
הנחל כמקום פתוח לכל אדם הרוצה להגיע ולהיכנס אל תוכו הוא הדימוי שמצא המדרש לבית הכנסת. דימוי אחר מגלה לנו הרב סולובייצ'יק במאמרו על כיבוד ועונג שבת בספרו "שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל". הרב רואה את החשיבות של בית הכנסת בצורה אחרת.
מסביר הרב סולובייצ'יק שבבית המקדש האדם כביכול מבקר אצל הקב"ה בביתו. לעומת זאת, בבית הכנסת, הקב"ה בא לביתו של אדם: "לפעמים הקב"ה מזמין את האדם לביתו והאדם הוא אורחו של הקב"ה. על פי ההלכה, האדם נמצא אז בבית הקב"ה. לפרקים, הקב"ה הממלא כל עלמין והמסובב כל עלמין, יורד משמי ערבות, נענה לתפילת האדם והוא משרה את שכינתו בביתו של האדם".
וכך בית הכנסת הוא ביתו של האדם והקב"ה מגיע לבקר אותו שם. אותי אלוהים ביקר פעמים בבית המדרש ובבית הכנסת מניין צעירים שבו התפללתי.
לא רק לקהילה הדתית
שני הדימויים האלו, האחד שבית הכנסת הוא מקום הנמצא בטבע והשני שבית הכנסת הוא ביתו של האדם, יכולים לשמש נקודת התחלה לחיבור של כל מי שחפץ להגיע אל בית הכנסת ולהרגיש שייך. בית הכנסת הוא מקום מפגש אנושי שבו האדם בעיקר לא מרגיש בודד. תפקידו של בית הכנסת הוא להוציא את האדם מבדידותו הקיומית.
בחיבור המפורסם של הרב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד", מצוי תיאור דגם של קהילת האדם. הקהילה מכונה בחיבורו "הקהילה הקיומית" ומאפיין אותה שיתוף רוחני וקיומי של יחידים השואפים לקרבה ולחוויות רוחניות משותפות.
הרב סולובייצי'ק מתאר קהילה זו: "בה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות; בה אין שומעים רק את הלמות הקצב של קו הייצור אלא גם את הפעימות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות קיומית, לאהדה חובקת-כל ולחוויית ההדר של ההתמסרות לאמונה. שם מוצאת נשמה בודדת אחת נשמה אחרת המתייסרת בבדידותה, אך מסורה ללא סייג.
"באופן קיומי, לעתים קרובות האדם מכיר בכך שהוא בודד ושכל דיבור על אודות הוויית 'ביחד' אינו אלא אשליה".
הרב סולובייצי'ק מסביר שהאדם נברא יחידי, שכן חוויית הבדידות מאפשרת מקוריות ויצירתיות, וכן חופש, עצמאות והיכולת לצאת נגד החברה. הרב רואה את האדם כיוצר את עולמו ואת ערכיו, ובעיקר כבעל חופש בחירה לעשות כן וליצור את עצמו בעצמו.
בית הכנסת איננו מקום השייך רק לקהילה הדתית. הוא גם איננו מקום השייך רק לקהילת הגברים הדתית או לרבנים, אלא הוא שייך לכל אדם הרוצה ליצור את עולמו ולהיות שותף בחוויה כוללת של חיבור לקהילה ומפגש עם אלוהים.