1. את י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן בעל התניא, זכיתי לחגוג בארץ. כהוראתו של בעל השמחה הקפדתי על השתתפות בשלוש התוועדויות. הראשונה שימשה כקדימון, ואף שהוחלט עליה 48 שעות קודם לקיומה, היה האולם מלא מפה לפה בבנות ובנשים שבאו להתבשם מריחה של החסידות. הדבר היחיד שהיה חסר לי באותה התוועדות הוא הרבי. אז בשבוע שאחרי פשוט קמתי ונסעתי ל... רבי.
2. הגעתי לרבי בבוקר הנר השני של חנוכה. היה זה באמת תמים מצדי לקוות שאזכה לראות את הדלקת החנוכייה גם אם לא הגעתי מוקדם מספיק כדי לתפוס מקום. בימים השלישי, הרביעי והחמישי הגעתי בזמן כך שהצלחתי איכשהו למצוא את מקומי למרות כמות האורחות העצומה שגדשה את עזרת הנשים.
את חנוכה ביליתי בקרב נשים: בנות, נערות, אימהות וסבתות; ישראליות, צרפתיות ואמריקאיות. המכנה המשותף לכולן היה התייצבות מדי בוקר לתפילת שחרית, לאחר מכן שיעור שבו לומדים שיחה של הרבי, נסיעה לאוהל של הרבי וחזרה להדלקת החנוכייה של הרבי ב-770. מה אומר לכן, הלב גואה והגעגוע לרבי רק מתחזק בכל פעם מחדש עם שירת ההלל של החג.
3. "אימא שלך פנויה למסור לנו שיחה?", שאלו את בתי שמתגוררת בשכונתו של הרבי – קראון הייטס. "פנויה ובשמחה", השיבה בתי בשמי. וכך, מצאתי עצמי צועדת אל הלא נודע על קרקע לא כל כך בטוחה. למסור הרצאה או שיחה במגרש הביתי, בישראל, זה קל יחסית, אבל בארץ זרה, כשאיני מכירה את המנטליות המקומית, זה קצת יותר קשה בלשון המעטה. מה גם שתהיתי ביני ובין עצמי מי תגיע להרצאה שנקבעה מהיום להיום.
בשעה היעודה התייצבתי במקום. הגשם פרע את פאתי בדרך, הרוח ציננה את מיתרי הקול, ובכל זאת מצאתי את עצמי מול קבוצה נפלאה של ארבעים זוגות עיניים נשיות, חמות, אוהבות וסקרניות, בדירה קטנה ונעימה, עם שפע של כיבוד על השולחן. כך נוצרה לה כאילו מאליה התוועדות חסידית ראויה.
לא שכחתי לומר תודה: לבעלת האכסניה שמוצאה ממשפחת "מתנגדים" ידועה, לנשים שטרחו ובאו, לאדמו"ר הזקן בעל התניא על המסר ה"איתן", אותיות תניא, ולרבי שקיבל אותי כל כך יפה בשכונתו.
4. וזה מה שחיכה בבוקר שאחרי בתיבת המייל שלי: "שלום לך מירי! שמי רוחל'ה ואני גרה בקראון הייטס כבר יותר מעשור. שמחתי לשמוע אמש את ההרצאה שלך!
"אני יודעת שבימים אלה את עסוקה עם המשפחה אבל אשמח שניפגש או נדבר. בכל אופן, תודה רבה על החיזוק והבהירות. בתור אמנית, כושר ההבעה שלי חסר ואני תמיד נפעמת מאנשים שיכולים להעביר מסרים חזקים במילים פשוטות. תודה ששיתפת אותנו בסיפור האישי שלך".
לקח לי ממש רגע קט לענות לרוחל'ה ומיד קבענו להיפגש. נפגשנו, התרגשנו, למדנו חסידות, מחינו דמעה וצחקנו קמעה אחרי ששמעתי את ה"סיפור" שלה. רוחל'ה חזרה בתשובה לפני שנים רבות. היא התחילה לחפש עצמה אי שם בברסלב, שם מצאה שמחה וקמצוץ חסידות. "לא קיבלתי שם תשובות לכל השאלות" אמרה. "רק כשפגשתי את בעל התניא מצאתי דברים שדיברו לאינטלקט שלי ומאז אני בחב"ד", הוסיפה בהתלהבות.
בסופו של דבר התברר לי עד כמה קשה לה כחוזרת בתשובה וכעצמאית. הקושי בא לידי ביטוי בעיקר בתחושת ה"שייכות". הבנתי שישראלית, גם אחרי מאה שנה בניו יורק, תחוש בה זרה, ובוודאי מי שעוסקת באמנות שגם כך ניחנה ברגישות גבוהה.
תודה לך רוחל'ה, שנתת לי הזדמנות לעשות את מה שאני כל כך אוהבת: להקשיב לסיפוריהן של נשים, "להאיר" להן אלוקות מבפנים ולסייע להן להעצים את עצמן. תודה, כי בכל פעם שאני מעצימה מישהי אחרת, אני בעצם מעצימה גם את עצמי.
5. עוד יום חורף אפור בתפוח הגדול. הרכבת בתחנת קינגסטון פולטת אותי מעוד מסע מחייב אבל משמים של קניות בעיר הגדולה, ואני נסה על נפשי, נכנסת ל-770 כמי שמחפשת את החום של הבית. מולי קבוצה קטנה של נשים הישובות סביב שולחן. האחת מסדרת קרקרים והשנייה סלטים מעשה בית. האחראית מוזגת לכוסיות קטנות משקה מהרבי.
"תתוועדי איתנו", הן מבקשות. מה יש לי לספר לנוכח הנשים האלו, שמתברר כי ראו כל כך הרבה נסים בחייהן? אז אמרתי משהו על יוסף ועל יהודה. כלומר, על הרבי הקודם והרבי, בהתאמה, ועוד משהו על "גאולת הספרים" של הרבי. בכלל, העניין הזה שווה טור בפני עצמו אבל זהו, נגמרה מכסת המילים להפעם. להתראות בטור הבא.