דוד, בן 22 מאפרת שבגוש עציון, שירת כמפקד מחלקה בחטיבת גולני ועלה לדרגת סגן לאחר מותו. הוא נהרג מפליטת כדור בארבעה ביולי האחרון, במחסום ג'ילבר שבחברון במהלך אימון עם חייליו, ובצה"ל פתחו בחקירת נסיבות האירוע בניסיון להבין איך קרה מחדל כזה.
מהתחקיר עולה כי במהלך התרגיל היו חיילים שלא שמרו על נהלי הבטיחות וגבו את מחיר חייו של דוד. בעקבות האירוע, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הורה על עוצר אימונים בכל היחידות בצה"ל ועריכת יום בטיחות כללי לרענון נהלים.
מבחינת המשפחה אין שום חשיבות לנסיבת נפילתו של דוד, ולא משנה איך – הם מבהירים - הוא נהרג על קדושת הארץ. כחלק ממערך הלוחמה של צה"ל, וכחלק מהמערך הזה, קורות טעויות, כך אמר לי שמעון, אביו של דוד. כמו כן, כשנודע לו על התקרית הקטלנית הוא ביקש מיד להביא אליו את החייל שפגע בבנו ולחבק אותו.
"דוד החזיר לי את האמונה"
כאלה הם, משפחת גולובנציץ. ערכי אהבת העם והארץ מושרשים בהם עמוק והם מדברים אידיאלים בפשטות, וכך גם היה דוד; אדם כה צעיר בגיל שבחייו הקצרים הספיק לגעת בכל כך הרבה אנשים ולחולל שינויים גדולים.
"דוד היה כמו סופרמן. אדם-על," מספר שמעון, אביו. "כך כולם הגדירו אותו, סופרמן. הוא היה גדול מימדים וחזק שלא ידע פחד. מנהיג, בוגר לגילו, והאדם המדהים ביותר שפגשתי."
דוד היה איש של עשיה, תמיד היה מגיע לעזור למי שצריך, משפחה או חברים שביקשו את עזרתו, ורק לאחר מותו משפחתו גילתה על פעילויות חסד רבות שעשה במהלך שנים כמו חלוקת מזון לנזקקים לפני שבת, טיפול בילדים בעלי מוגבלות והקמת הארגון "משמחים" יחד עם חבר (בגיל 16 בלבד) במטרה לשמח חתן וכלה אליהם הגיעו מעט אורחים, והם באו לשמח אותם בחתונה. כמעט כל ערב הוא היה הולך לחתונה אחרת לשמח חתן וכלה יחד עם חברים אותם סחף לעניין.
"במהלך השבעה הגיעו חיילים ואנשים שאמרו כי דוד שינה את חייהם." מספר שמעון. "אחד החיילים שלו סיפר שדוד החזיר לו את האמונה. החזיר אותו לעצמו, למשפחה שלו וליהדות שלו ובזכותו הוא מניח תפילין היום, ורוצה לומר עליו קדיש." עד כדי כך הוא השפיע על אנשים, ונתן לכולם להרגיש שהוא שם בשבילם.
לפני גיוסו לצה"ל, "חיזרו" אחריו שיגיע לסיירות. הוא סירב להתגייס לסיירת גולני והתעקש להגיע לגדודים, שם לדבריו יש אנשים פשוטים ושם הוא רצה להיות. בהמשך, הפעילו עליו לחץ לצאת לקצונה, ואחרי שהסכים לבסוף, התקדם ועלה בדרגות ולפני כחודש הציעו לו להיות מ"פ (מפקד פלוגה). רק בשבעה סיפרו מפקדיו של דוד למשפחתו כי הוא הסכים והיה אמור להפוך למ"פ.
שמעון האב ביקש מבנו לפני שיצא לתרגיל ההוא להצטרף אליו לארצות הברית, שם היה אמור להביא איתו מטוס של עולים לארץ. הוא ביקש והתחנן שיבוא איתו, בלי לדעת למה הוא כל כך רוצה שיצטרף, ובמהלך המסע הוא ידבר עם העולים ויחדיר בהם ציונות כמו שהוא ידע. אך דוד סירב כיוון שקיבל גדוד חדש בחברון ולא יכול היה לעזוב את החיילים שהיו כל כך חשובים לו. שעות ספורות לאחר שובו של האב מארה"ב קרתה התאונה הנוראה שגבתה את חייו של דוד.
חבריו מספרים שהוא קורץ מחומר אחר, עם נתינה בלתי רגילה וכל מה שעשה היה בחיוך ובקלילות והיווה עבורם דמות להערצה. משפחתו מספרת שהיה הדבק של המשפחה, ובמהלך השבעה מצאו יומן שכתב במהלך שירותו הצבאי ועשה רשימה של דברים בהם הוא רוצה להשתנות ולהשתפר. בנוסף הוא כתב על חייליו שאסור לוותר על אף אחד מהם, כי בכל אחד טמון פוטנציאל אדיר אותו צריך לממש.
לא מתעכבים על הנסיבות ולא מחפשים אשמים
כשנולד, החליטו הוריו לקרוא לו דוד, על שמו של דוד המלך, והתכונות של השניים היו דומות. הוא ניחן בכושר מנהיגות שסחף אחריו אנשים וחיילים, עוצמות וכוח נדירים יחד עם רוך לב ועדינות.
קשה להבין את גודל האבידה של הבחור הזה, שמחייך מהתמונות בחיוך מאיר ובעיניים טובות ואין מספיק מילים כדי לתאר אותו. קשה לעכל שמותו קרה בשגגה. המשפחה מתעקשת לא להתעכב על הנסיבות, ולהבהיר שזה לא משנה ושהם לא מחפשים אשמים, אך כן חשוב להם שזה לא יקרה יותר לאף משפחה ולאף חייל.
המונים הגיעו לנחם את המשפחה, בהם גם אנשים רמי דרג כמו שר הביטחון אביגדור ליברמן, סגנו הרב אלי בן דהן, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, רבנים כמו הרב חיים סבתו, הרב אהד טהרלב ועוד רבים.
שמעון, אביו של דוד, מנהל מערכות רפואיות במקצועו, בין השאר ניהל בעבר את המערך הפסיכיאטרי בבית החולים "מעייני הישועה" ומבין איך בנויה מערכת. הוא שוחח עם הרמטכ"ל וביקש ממנו לפעול לשינוי במערך הבטיחות של האימונים הצבאיים על מנת למנוע את המוות הבא, ואייזנקוט עודד אותו להיכנס לעומקם של הדברים ולהיות חלק מהיוזמה לשינוי. שמעון הבטיח לעשות זאת כשיוכל נפשית להתמודד עם המשימה.
בנוסף, כהמשך למפעלים הקטנים שהקים דוד במהלך חייו ונקטעו באיבם – המשפחה התגייסה להמשיך את תרומות המזון למשפחות בימי שישי והקימו קרן לאיסוף מזון. בנוסף הם תרמו ערכות תפילין לחיילים, פועלים להקמת אגף על שמו לחיילים בודדים בירושלים וביום רביעי הקרוב (02.08) במלאות שלושים לנפילתו יכניסו ספר תורה לזכרו בבית הכנסת הגדול באפרת.
"אחרי שדוד נהרג החיים נגמרו." אומר שמעון בכאב. "אבל צריך למצוא דרך חדשה כדי להתחיל לחיות, למצוא חיים עם משמעות ודרך להנציח אותו ולהמשיך את דרכו. במקום תיקון העולם הגדול שעשה דוד, לעשות תיקון עולם קטן ולהמשיך אותו."
"הרבנים שלו בישיבות היו אומרים תמיד שדוד צריך להנהיג את העם הזה. בדרך שבה עשה דברים בעוצמות של מנהיגות ושליחות – כמו דוד המלך, הוא ידע לומר "לכו אחריי" ואנשים היו הולכים, סומכים עליו בעיניים עצומות. הוא הוביל מהלכים ואנשים בנחישות, באומץ ובענווה."
קשה לסכם אדם כזה בכמה מילים ולצמצם אותו לכדי כתבה. קשה וכואב לגלות איזו אבידה גדולה הוא היה לסובבים אותו ולעם בכלל, ורק לקוות שבמערכת הביטחון יפיקו לקחים מהמקרה הזה ויעשו בדק בית בנושא הבטיחות והתאונות בצה"ל, כדי שזו תהיה באמת הפעם האחרונה.