חרדית הבית: משפחה לא מתכננים

"אז כמה ילדים עוד תרצי?", היא שאלה. הרמתי עיניים, מופתעת. "אני בחופשת לידה פור גאד סייק. מי מתעסק בשאלה הזאת עכשיו?". "דווקא בגלל", היא אומרת. "מתי תתעסקי אם לא עכשיו, כשאת בתוך?".
השתתקתי.
-"וואלה, אין לי מושג. כמה צריך?"
-"צריך?", היא שואלת ולא מבינה שאני בעצם מנסה להרוויח קצת זמן.
-"לא חשבתי על זה. מה, כאילו תכנון המשפחה? מי יכול לתכננן דבר כזה? תני לי את היום, את הרגע. השאיפה הכללית שלי היא משפחה גדולה. הרבה ילדים. אני חרדית, זוכרת? יש לי תבניות בראש. הדיפולט הוכרע 40 יום טרם לידתי".
-"למה זה טוב?", הקשתה הוולדנית (חרדית אדוקה, 32 כזה, אוטוטו יולדת את השישי שלה).
-"טוב? לא יודעת. זה לא קל, בטוח. אבל אני רוצה משפחה גדולה. זה כיף, זה ממלא, זה מבטיח, זה מעשיר. זה נותן לי תחושה של ביטחון ושייכות"

אני מודה שלא תמיד השאלה "כמה ילדים את רוצה" הצחיקה אותי. בגיל 18 הייתה משנתי סדורה ונהירה יותר. שחור או לבן, אפס או מאה. אין רגשות מורכבים, אין אפור.

כיום, ממרומי ה-30 ועם ארבעה אינדיאנים מתוקים פחות או יותר, אני מבינה שאני אולי חכמה ומושכלת יותר, אבל הכי אין לי קצה חוט. אני עדיין רוצה הרבה ילדים, אך מבינה שאולי אין בי כוחות ותעצומות נפש לגדל כל כך הרבה ולהשקיע עד אינסוף. מערכת ההפעלה אצלי היא אייפון, לא אנדרואיד – נגמרת בסוף היום ולא מתחברת בקלות. יש לה התחלה וסוף (מתחילה ב-16:00 ומסתיימת ב-19:00: "מי! עוד! לא! במיטה?!").

ביג האפי פמילי

חופשת לידה היא תקופה משובללת כזו של שקט, רעש והתכנסות עצמית. זמן שובר שגרה ומקיים מצבי צבירה שלא ידעתי שקיימים. בין רצון לטרוף הכול, בכי היסטרי ותחינה לדקת שינה נוספת בלילה, צפות שאלות קיומיות שבשוטף אני לא תמיד עוצרת לתת עליהן את הדעת. המענה האוטומטי, הידוע מראש, מפנה מקום לרגשות חדשים. יש שמכנים את זה "הורמונלית", אך אני מתעבת את המלה הזאת. באוזניים שלי היא מקטינה ומסירה אחריות, אבל החברות שלי טוענות שזה ביולוגי ושאני יכולה לצפצף על זה כמה שבא לי. "תסתכלי איך את נראית ותביני".

בנקודת הזמן הזו יש הרבה אפורים, רצונות ואידיאלים ויש גם את המצוי. יש הכוחות שקיימים בי ויש המציאות של העולם המערבי ב-2017 שגורמת לי להתמודד עם אלף חזיתות במקביל. בדמיוני, היידישע מאמע עם הסינר במטבח מתה בקול רעש גדול, ואותה החליפה אישה טרוטת עיניים שמנסה להספיק ולהספיק.

עדיין, יש לי רצון בהרבה ילדים, ביג האפי פמילי. שולחן שבת מפואר, שיחות רבגוניות בסלון ושמחות לרוב, אך יש גם רצון בהגשמה עצמית אישית – עבודה, יצירה, פנאי, נשימה. אני לא כזאת מולטי טסקינג, ואחד בא על חשבון השני. יש ימים שיש לי המון עזרה, שכן בורכתי בבן זוג פרודוקטיבי, הנמנה עם מה שאני מכנה "הגברים החדשים" – רגישים, נוכחים ויודעים להחליף טיטול. אז יש לי עזרה. אבל יש ימים שבהם אני בכל זאת מסתכלת על הילדים האלה ותוהה מתי אימא שלהם כבר תבוא לקחת אותם ואני אוכל לשתות קפה בנחת.

כנראה שלעד אתקנא ב"מושלמות" כאלה, החרדיות האלה שהכל ברור, מובן אצלן וחסר תהיות, שלא ברור ממה קורצו. מגדלות 12 ילדים לתפארת, מתוקתקות, אפילו נראות שמחות, מסופקות רגשית, אימהות עם קשב רב לילדים וכל ילד מלך, נראה בן יחיד. אני לא יודעת מה הן מערבבות לעצמן בקפה, אבל בטוח שאצלי זה לא מתערבב. האימא הזאת איננה אני.

זה לא הזמן

ויש את שבת, כשהנשמה היתרה כמעט משתלטת עליי. כמו באחרונה, כשישבנו סביב השולחן הסלוני ושיחקנו "מלחמה" בקלפים ונתנו לבן השש לשקר לכולנו כי יש לו חרדת הפסד. חייכנו, צחקנו וצעקנו ביחד, הסתכלתי עליהם ורציתי שלא ייגמר לעולם. אבל אז בדיוק הגוזל החל לצייץ ונזכרתי שיש פה עולל בן שלושה שבועות שישתה לי את הלילה כשהשמש תשקע, ומוטב כי אעוף לישון. אז עפתי. לישון.

ככה אני. מבולבלת מהרגע. מהרצוי, הנשאף והמצוי. מנסה לעשות סדר בין האידיאלים של אימא, רעיה, אישה שנשארת עם הכול בסוף היום; משפחה, עבודה, עבודת השם וילדים. אז אל תדברו איתי על ילדים, באמכם, זה עוד לא הזמן. בעצם זה אף פעם לא הזמן. שוקו, מישהו?