שאלה: הילדים שלנו, בני ארבע, שבע ועשר, כל הזמן רבים. התייעצתי עם מנחת הורים שאמרה לי לא להתערב, אבל אז הריבים רק מסלימים ומגיעים למכות ובכי. אני אובדת עצות. זה גוזל ממני הרבה כוחות ואנרגיה. אני מסיימת את הימים בייאוש מוחלט ובדאגה שלעולם לא יהיו חברים. מה לעשות?
תשובה:
אני מתארת שעולות אצלך, ובקרב הורים רבים, תחושות כמו איפה נכשלתי? איפה הערכים שלנו? מריבה אחת טיפשית על ופל שההוא אכל לה - ושנים של חינוך מושלכות לפח. במריבה סוערת אפשר לראות את כל מה שלא רוצים שיהיה במשפחה שלנו: במקום אכפתיות – יריבות; במקום נדיבות - מלחמה.
כפי שאת מתארת, מריבות חוזרות ונשנות בין הילדים יכולות להביא אותנו לחוסר אונים ולייאוש, כי אנו עדים לניפוץ החלום על המשפחה שחלמנו שתהיה לנו ושהאחים בה הם חברים לכל החיים. ואז, כשאלה הן הפרשנויות שלנו כשהם רבים, לרוב מה שנעשה יהיה לתקן את המעוות. נתערב במריבה כדי להשכין שלום וצדק.
חשוב שנדע שלהתערבות שלנו יש מחירים, וכי היא למעשה מתדלקת את הריב הבא. ילדים בדרך כלל רבים על משאב מוגבל: על הטלוויזיה, על הפסנתר, על האוגרים... אך כשאנו מתערבים במריבה, אנו מערבים משאב נוסף שגם הוא משאב מוגבל - תשומת הלב והאהדה שלנו, ההורים. וכך, המריבות הופכות להיות כלי להשגת תשומת לב ההורים. הילדים שלנו אכן זקוקים ליחס שלנו, כצורך פסיכולוגי אמיתי, אך מניסיונם הם למדו כי דווקא התנהגות שלילית, כמו מריבה, עושה עלינו את הרושם הרב ביותר ומביאה אותנו אליהם מהר, והרבה. התערבותנו במריבה תסתיים בתוצאות שהן לרוב דומות: יהיה ילד אחד שלרוב יזכה להגנתנו והאחר - לכעס והטפות מוסר. אך בתוצאה הזו יש רק מפסידים: הילד שנתפס בעינינו כחלש, ושאנו נחלצים לעזרתו, יישאר כזה, כי אנו לא נותנים לו את ההזדמנות ללמוד איך לעמוד על שלו ולהגן על עצמו. הילד שנתפס בעינינו כחזק מתרגל לכך שתמיד רואים בו האשם, והוא זה שתמיד נדרש לוותר. כשאנו פוסקים לטובתו של אחד, אנו מפסידים את היחסים שלנו עם האחר.
אז מה עושים במקום להתערב? ראשית, משנים את הפרשנות שלנו לגבי המריבה: א. חשוב להיות מודעים לשלב ההתפתחותי. הילדים הם עדיין אגוצנטריים עד גילים מסוימים. היום, כשאני ואחי הבכור אכפתיים ואוהבים, אני שוכחת את כל השנים שבכיתי בגללו. הערכים שההורים מחנכים אליהם והמודל שהם מהווים הם אלה שיישארו אצלם לכשיתבגרו. כרגע הם עוד מתנהגים כילדים; ב. המשפחה היא מגרש האימונים לחיים, והאחים לומדים ביחסים ביניהם איך מתנהלים יחסים בין אנשים: איך להשיג את מה שאתה רוצה? מתי לוותר ומתי לעמוד על שלך? איך להתמודד עם מצבים שונים? איך לפתור קונפליקטים? כשהורים מתערבים הם גוזלים את כל הלמידה הזו.
שנית, נתרגל להתייחס אליהם כאל קבוצה. כשיפנו אלינו כדי שנפסוק ביניהם, נחזיר אליהם את הכדור. לדוגמה, אם הילדים רבים על הצפייה בטלוויזיה, והם באים אליי שאכריע ביניהם, אומר: "אני לא רוצה להתערב ביניכם. אתם תחשבו יחד על פתרון שמוסכם על שניכם ותחזרו לספר לי מה החלטתם". בזמן רגוע נוכל להעלות את הנושא ולהעניק להם כלים לפתרון קונפליקטים, נאפשר להם להעלות רעיונות משלהם, נתרום רעיונות משלנו ונעזור להם להגיע לפתרון מוסכם. כשנפחית את הרושם שלנו מהמריבות וניתן לילדים כלים לפתור אותן בעצמם, בהדרגה הן גם יפחתו. עלינו לפקוח עיניים ולשים לב יותר מתי הם מסתדרים, מהם המקומות שבהם הם עוזרים זה לזה. חשוב שנשים לב להתנהלות שלנו מולם - האם אנחנו מרבים להשוות ביניהם? האם אנחנו מעודדים תחרות?
ולסיום, חשוב שנדע לחזק כל ילד במקום שדרוש לו. הילד שהתרגלנו לרוץ לעזרתו, ושאנו רואים בו חלש, ננסה לראות במה הוא חזק, ונאפשר לו להתמודד בכוחות עצמו עם אתגרים. והילד שהתרגלנו לדרוש ממנו לוותר, ושלרוב הטלנו עליו את האשמה, חשוב שניתן לו אהבה ללא תנאי, ונחזק אותו דווקא כשהוא עומד על שלו.