"אתה מתכוון להישאר ער כל הלילה?". אילו קופרבוים היה שואל אותי את השאלה הזו לפני שבועיים הייתי אומר שאין מצב בעולם שאני נשאר במדורת ל"ג בעומר יותר משעה וחצי, קל וחומר כל הלילה. אבל מה שעומד על הפרק הוא ליל שבועות, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
"לא יודע", אמרתי, "נראה". "אתה לא תחזיק מעמד", הוא עודד אותי, "תתייאש מראש". "מה, איציק", אמרתי, "חזרנו לתיכון ואנחנו עושים תחרות מי נרדם אחרון?". "מה הקשר?", הוא היתמם, "אני בסך הכול מזמין אותך לשיעור אצלנו בבית". "אתה מעביר שיעור בליל שבועות?". "אשתי מעבירה. זאת אומרת מארגנת. דינה למדני מעבירה". "הרבנית ד"ר למדני?", התפעלתי, "אצלכם בבית? יפה!".
"והשיעור פתוח לנשים ולגברים כאחד", אמר קופרבוים בקול חזק במיוחד. "לא הבנתי", עצרתי, "אתה מנסה לשכנע אותי לבוא לשיעור שמתקיים בשתיים בלילה על ידי זה שאתה אומר לי שאני לא אצליח להחזיק מעמד?". "אני מנסה להגיד לך שבשיעור אצלנו יהיה נורא מעניין ואין סיכוי שתירדם", צעק איציק והטה את ראשו לכיוון המטבח.
"אשתך במטבח, נכון?", שאלתי. "ששש!", הוא אמר, "היא שונאת שאומרים 'אישה' ו'מטבח' באותו משפט". קופרבוים רכן לעברי ושלח מבטים מפוחדים לצדדים. "עכשיו אתה צריך לומר שאישה במטבח זה הדבר הכי טבעי ונכון שיש", הוא לחש לי כמעט בלי קול. "למה שאגיד את זה?", החזרתי לחישה רועמת. "כי אתה שוביניסט", הוא אמר. "אני?", נעלבתי, "למה?". "ששש!", הוא לחשש, "אתה גבר?". "נראה לי". "אז אתה שוביניסט". "למה?". "אקסיומה".
עם נשים ואקסיומות אי אפשר להתווכח, אז שתקתי לי בשקט. "אני מתחנן לפניך", אחז בי קופרבוים בלהט, "תגיד שאישה צריכה להישאר במטבח ולא להעביר שיעורים, בטח לא לגברים". "אבל למה?". "כדי שאשתי תשמע שאני מתווכח איתך ותפסיק להגיד לי שהשיעור של ד"ר למדני יתקיים פה על אפי ועל חמתי ושבכלל לא מעניין אותה שאני נגד". "אתה נגד?". "מה פתאום". "אז למה היא אומרת שאתה נגד?". "אקסיומה".
הבטתי בשוביניסט בעל כורחו, גבר שבגברים השולט בביתו ללא עוררין וללא מיצרים, כל עוד אשתו מרשה לו. "בסדר", הלכתי לקראתו, "אני חושב שזה ממש לא בסדר שהזמנתם אישה להעביר אצלכם שיעור". "בקול רם", לחש קופרבוים בלחץ, "שאשתי תשמע!". "אתם לא נורמליים!", הרמתי את קולי, "אישה? שיעור?! איפה נשמע כדבר הזה?!". "מצוין", פזל קופרבוים לכיוון המטבח, "יותר חזק!". "ועוד מזמינים לשיעור הזה גברים?!", צעקתי, "אתם מחטיאים את הרבים ועוונכם גדול מנשוא!". "עוד!", נצצו עיני הקופרבוים, "עוד!!!".
"יש חלוקה ברורה בעולם!", צרחתי בכל הכוח, "גברים לומדים תורה, נשים מכינות עוגות גבינה! ככה זה היה תמיד וכך זה יישאר לנצח! זה תוהו ובוהו! מדרון חלקלק! הלאה הפמיניזם! שלום לאה".
בפתח המטבח הופיעה לאה קופרבוים במלוא קומתה ואימתה, וטוב שכך. גם ככה היה לי נורא קשה להתאפק לא לצחוק. "עכשיו!", רמז לי קופרבוים, "קרשצ'נדו!". "רפורמים!", עליתי על השולחן, "תתביישו!".
הרגע הגדול של קופרבוים הגיע. "תתבייש אתה!", הוא צעק עליי, "לא רק שהשיעור יתקיים פה, אתה בעצמך תבוא אליו, שוביניסט נאלח שכמוך!". הנאלח היה קצת מוגזם לטעמי, אבל העיקר שקופרבוים היה מבסוט. "ראית?", הוא השתחווה בפני אשתו, "ראית איך נכנסתי בו?".
לאה קופרבוים צמצמה את עיניה והביטה בי בבוז חסר רחמים. "למדת את השוביניזם ממנו", הצביעה על בעלה, "נכון?". והסתובבה והלכה חזרה אל המטבח. להכין עוגות גבינה, אני מניח.
dvirshrayber@gmail.com