שאלה:
בעלי למד בעבר בישיבה ואלה זכורות לו כשנים טובות. כיום הוא בעל מקצוע חופשי. אני הרבה פחות דתייה ממנו ובחיי היומיום אנו מסתדרים באהבה ובטוב תוך כבוד הדדי. לקראת שבועות הוא ביקש שניסע לישיבה שלו לחג. אני ממש לא רוצה ולו קשה להבין למה אני לא יכולה לעשות את זה "בשבילו". מה לעשות?
תשובה:
השאלה שאת שואלת כללית ורחבה. השאלה שעולה כאן בעצם היא עד כמה אנחנו באים אחד לקראת האחר, עד כמה לגיטימי לבקש מבן הזוג לצאת מאזור הנוחות שלו, ובכלל מה אנחנו גוררים מחיי הרווקות שלנו לתקופה אחרת, עם משימות וצרכים אחרים. דוגמה לכך היא השתתפות בשבתות כלה. רבות המתחתנות בגיל צעיר המותירות שובל של חברות רווקות מאחוריהן. בהגיע יום שמחתן של האחרונות, גם הנשואות לא רוצות להפסיד את השבת המגבשת והכיפית שעומדת להיות. לעתים בני הזוג מוזמנים (מעניין אותם כלל?) ולעתים הם בכלל נדרשים לחדש את הקשר "אימא-בן" שכבר החליד מעט בינתיים.
כשאנשים מתחתנים יש ניסיון להיצמד אל המוכר וחשש גדול מכך שהם יתבקשו למחוק את העבר שלהם. החיים עצמם "אשמים" בכך: בין שמדובר במעבר דירה הרחק מאזור ההתרחשות של החיים הקודמים, ובין שבהשתלבות חברתית בקהילה חדשה וכו'. אולם לא מעט פעמים גם בני הזוג גורמים למתח רב סביב נושא זה. כשבחור ובחורה ממסדים את הקשר ביניהם לא מדובר רק בהם עצמם. הם לא באו מתוך בועה מבודדת אלא כל אחד ואחת מביא כנדוניה משפחה מורחבת, חברים, תחומי עניין ובעיקר דברים (ממשיים ומופשטים כאחד) היקרים ללבם. לרוב בני זוג מבינים מעצמם עד כמה חשוב לפרגן זה לזה. אולם יש מקרים שבהם אחד מבני הזוג מתקשה לעבור עם עצמו תהליך זה. לפעמים מדובר בשתלטנות מאוסה גרידא אולם לרוב מדובר בחרדה להטמיע עולם חדש נוסף בתוכו.
כשאת מרגישה כי קשה לך להצטרף אליו לחג השבועות לישיבה, שאלי את עצמך למה. מה יש בנתינה הזו שכל כך קשה לך? ברור לי כי זו לא החברה שלך. ייתכן שתחושי אפילו בודדה. סביר גם להניח כי אינך עונה להגדרה של "אברכית" מצויה ולכן אולי תחושי חריגה. אלה בוודאי תחושות לא נעימות שבאופן טבעי אנו מנסים להימנע מהן. אולם (ואולי כי הדבר איננו נדרש ממני...) איני יכולה שלא לשאול מדוע אי אפשר להתגבר על הקשיים האלה? מדובר בחג קצר ביותר, בגרימת קורת רוח לאדם יקר לך ובכינון מערכת יחסים שבה אחד מתאמץ עבור האחר. היום זו את שעושה בעבורו, ומחר הוא בעבורך.
היכולת לשים את צרכיו של האחר במרכז נתפסת אצל חלקנו כקורבנות. ויתור נחווה כפראייריות וכמערער על המקום שלנו ועל הצרכים שלנו. לפעמים זה בהחלט נכון, הרבה פעמים לא. כך שבראש ובראשונה נסי תמיד להיות בעמדה הנותנת, הרואה את הדברים בעין טובה ואת הנתינה מצדך ככזו שאינה מחסירה מעצמך, אלא נהפוך הוא - תורמת לך ולשלך. אם אינך מצליחה, חשבי אם הדברים קשורים בך (ואז מעט עבודה עצמית לא תזיק) או שמא משהו בו ובקשר ביניכם. ייתכן שלא לחינם את מסרבת לנסוע. לפעמים מרוב שמחה לשוב אל המוכר והאהוב צרכיו של בן הזוג נדחקים לקרן זווית וכל בקשה נחווית כמשביתת שמחות וכחוסר פרגון.
בסיום דבריי אני נדרשת לעצה הטובה והנדושה: תקשורת. ספרי מה מדאיג אותך, מה יקל עלייך שם ומה את מצפה ממנו. אם תנאים אלה יכולים להתמלא אזי כמה טוב יהיה אם תוכלי לאפשר לו דבר היקר ללבו. אם הם אינם יכולים להתמלא תוכלו יחד להכיל את התסכול אך להבין כי סיפוקו של האחד לא יכול לבוא על חשבון האחר. זו בהחלט משימה מבגרת היכולה לבנות קומה נוספת בזוגיות שלכם.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית. רוצים לשאול גם אתם שאלה? שלחו לכתובת: sigalitf@tmags.co.il