אם תיכנסו לדירת רווקים טיפוסית בביצה, כנראה שתראו כלים בכיור, רצפה שלא נשטפה מזמן, תפילין על השולחן, נטלה זרוקה איפשהו, למקרה שמישהו יצטרך ליטול ידיים. וקונדומים בארון.
ככה נראה הפער, שחלקם נחשפים אליו רק עכשיו, אחרי שנים בישיבה, בין עולם הגוף לעולם הרוח. שניהם חשובים, לשני העולמות האלו יש צרכים, וביניהם משתרעת תהום עמוקה, שקשה מאוד לגשר עליה.
אני פוגשת ארבעה גברים, כולם נמצאים על הרצף שבין העולם הדתי לחילוני, חלקם שומרים מצוות, חלקם לא, אבל אצל כולם יש את הקשר הנפשי העמוק לרוחניות ולבית הדתי ממנו הגיעו. קשר שהם לא יכולים לוותר עליו
מיניות מושתקת באופן אלים
"כשאתה גדל בחברה דתית כל מה שקשור למין הוא רע, מודחק," אומר י', רווק דתי, "יש לך אנרגיה מסוימת, והאנרגיה הזו בכל פעם שהיא באה לידי ביטוי היא מקבלת כאפה. משתיקים אותה, מדחיקים אותה, היא מאוד דחוסה, באופן קצת אלים. זה בבטן כזה, וזה לא יורד עד האיבר עצמו. אין לך את התודעה של " אני גבר" וללכת עם כל המשמעות של זה בעולם. זה משהו מודחק.
"זה אומר בעצם שאני יצור לא מיני, אם עשיתי משהו מיני זה לא בסדר. גם אם זה ייצא, אני עושה משהו רע, אני אעשה את זה, אני אגמור, אבל לא תהיה פה החוויה המלאה של זוגיות, אלא נגמור ונברח, וננקה את עצמנו אחרי זה. אתה תמיד תרגיש שאיבדת משהו.
"זה שואב ממני כוח חיים. אני נהנה מזה, זה כיף לי תוך כדי, אבל אחרי אני מרגיש חלש, מרוקן. זה בעצם כוח החיים שלי."
ש', גם הוא רווק דתי, מנסה להסביר לי את הפער, "אני חושב שיש איזשהו מתח מובנה בחיים של רווק דתי.
הרווקות היא תופעה מודרנית, זה לא משהו שהיה קיים אי פעם, זה לא משהו שאמור להיות. בחברות מסורתיות, לאו דווקא יהודיות, בגיל 20 כבר מתחתנים, והיום, גיל ההתבגרות נמתח. אתה מוצא את עצמך מבלה הרבה שנים לבד והדת לא מותאמת לזה. אז נוצרת מלחמה בין היצר הטבעי והבריא לבין הציווי האלוהי. אני עשיתי סקס לראשונה רק בגיל 29. למה חיכיתי? כי אני באמת מאמין בציווי הזה של התורה, אבל ככל שעבר הזמן באמת העסק בעבע יותר ויותר ונהיה לי קשה."
עשית את זה מחוסר ברירה?
לא. אני מאמין שאלוהים לא מעמיד אותך בניסיון שאתה לא יכול לעמוד בו. הבנתי שהוא לא באמת מצפה שאני אשמור נגיעה ככה. בן אדם שאין לו ידיים הוא לא יכול להניח תפילין, אין מה לעשות. אני ממש משווה את זה לנכות כזו. גם הבנתי שאם אני לא אתן למקום הזה להתבטא, אני אאבד את השפיות.
איך הרגשת עם זה?
בהתחלה היו לי הרבה רגשות אשמה, וזה שיגע את מי שהייתה אז חברה שלי. כל יום באתי עם יציאה אחרת, אולי ננסה מקווה, אולי נשמור נידה. היא מבחינתה הרגישה שזה משהו טבעי ולא הבינה את ייסורי המצפון שלי, ואצלי זה היה נורא. מאבקים פנימיים איומים. הייתה תקופה לא קלה.
כשעוברים את הגבול, זה זעזוע נורא עמוק. זה משהו שכל החיים אתה עובד בשבילו, ואז אתה פתאום עושה פניית פרסה. זו תקופה לא פשוטה, ואחרי זה אתה צריך גם לקום בבוקר ולהניח תפילין, אחרי שבערב עשית חטאים. בתקופה ההיא זה היה נחשב בעיניי חטא. מתישהו באמת הפסקתי להניח תפילין, שנים אני לא מניח."
אתה מפחד לפגוש את עצמך מהצד השני?
נראה לי שהיה לי הרבה יותר קל אם לא הייתי מאמין בהלכה. אבל אני עדיין מאמין בזה. פשוט כרגע המציאות שלי לא יכולה להכיל את הדבר הזה.
אתה עדיין מרגיש רע עם מין?
לא. אולי טיפה. אני מרגיש שאני לא צריך לשמור נגיעה, אני פטור מהמצווה הזו עד החתונה. יש כמות מסוימת של אנרגיה לבן אדם, ומהכמות הזו עושים מה שאפשר.
שמירת הברית ותחושת חטא תמידית
אחת הסיבות לייסורי המצפון, היא התחושה שהחטא הזה הוא גדול משאר החטאים האחרים. הרי אף אחד לא מצליח לשמור על כל המצוות, אבל יש שם איזושהי סלחנות, אופציה לתיקון. ואילו החטא הזה הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור. בישיבות של הציבור הדתי, מדברים המון על "שמירת הברית", שזה בעצם האיסור להוציא זרע לבטלה, המגובה בהסברים קבליים רבים והגברים האלו גדלים בתחושת חטא תמידית.
עופר בשן, מטפל זוגי ומנהל "מצעדי גבר", מרכז למודעות גברית, מרכז המביא אל השיח נושאים טעונים של מיניות ומיניות גברית, מרגיש אי נוחות עם העניין: "יש בעיניי הגזמה מטורפת אצל דתיים מהפחד של הוצאת זרע לבטלה. בשיחות שאני מקיים, לא משנה מה אני אגיד, אחרי כמה משפטים מישהו יגיד לי "איך אני יכול לעשות את זה, יהיה זרע לבטלה?" יש פחד אימים מהדבר הזה כאילו זה הדבר היחידי שקיים ביהדות.
"הציבור הדתי הלאומי הכי בפלונטר, הוא לא נמצא בהפרדה מוחלטת, ומתוך זה נוצרים הרבה ייסורי מצפון והרבה רגשות אשמה. רובם כן רוצים להסתכל ולחוות קשרים עם בנות, ובפער הזה נמצאים הרבה אשם וחרטה, 'אני לא בסדר', 'אני מלוכלך'. פגשתי חבר'ה בני שלושים שאמרו לי, איפה היית לפני 15 שנה? כי 15 שנה הם חיו בתחושת אשמה. אף אחד לא אמר להם שזה שיוצא להם זרע זה אומר שהגוף שלהם תקין ובריא, שהם לא סוטים. אין לזה מענה, כי הם הרי לא יתחתנו בגיל 12, יש פה פער."
ועדיין, תחושת האשמה גדולה מהם: "עשית משהו שהיית אמור לשמור עליו, לנתב אותו נכון יותר." אומר ד', רווק, דתי בן 30, שמקיים יחסי מין, "אנרגיה מאוד גדולה הלכה לאיבוד עכשיו, ולא במסגרת מקודשת כלשהי."
לא יכולה להיות תחושת קדושה גם מחוץ למסגרת הנישואין?
אולי, אבל אני לא חווה את זה ככה, אני חווה את זה כמשהו שהוא לא בסדר. המקום הזה מעורב עם המון רגשות אשמה. אתה מרגיש שמה שקורה פה זה לא מין, אלא יותר משהו אינטרסנטי. אין פה חיבור של שני גופים. אתה לא יכול להתייחס לזה כחוויה מקודשת של חיבור, כי זה משהו רע.
אתה נהנה תוך כדי?
כן. אבל אני לא נוכח לגמרי.
מתי מתחילים הסרטים?
בדרך כלל למחרת. אתה קם, הגוף כבר התרחק מהגוף השני, אתה אוכל כאפות. שאבתי מעצמי המון אנרגיה, ממקום שהיה אמור להיות קדוש. לא הרגשתי שלם עם זה, אני כבר לא מרגיש 'איזה כיף היה אתמול'. כלומר, כן. אבל יש גם תחושות קשות שמלוות את זה. ואם זה לא במסגרת זוגיות, אתה קם בבוקר וזה נורא, זה לא היה מדויק זה לא היה נכון, זה היה נטו מין וזה ממש סתם, ואיפה המשמעות.
וכשאתה צריך לקום בבוקר ולהניח תפילין?
זה אבסורד מסוים, מצד אחד זו מציאות החיים שלי, שני הצדדים האלו, ואני לא יכול להתחמק מזה. מצד שני, לרוב אני אגיד את התיקון הכללי אחרי הלילה. זה מבחינתי מתקן את מה שקרה.
בשביל הבחורה זו תחושה נוראית, שאתה צריך לתקן על הנוכחות שלה
זה מה שאת צריכה להבין, אין לזה שום קשר לבחורה. שום קשר. בנות שהייתי איתן לקחו את זה באמת מאוד קשה, חשבו שזה בגללן, אבל אין לזה שום קשר אליהן. זה נטו אני מול הבחירה שלי. אני בחרתי את הבחורה הזו ואני שמח להיות איתה, אני בין עצמי צריך לתקן, זה לא קשור לבחורה עצמה אלא נטו לעניין הזרע לבטלה.
"האמת, הייתי רוצה לחוות את זה כמרחב אינטימי ומאפשר שיוצר משהו חדש. אבל מתוך עולם המושגים שלי, אני לא יכול לראות את זה ככה, בשבילי כרגע זה קונפליקט, שאין לי פתרון אליו. התנהלות החיים שלי לא מאפשרת לי לבחור שום צד כרגע.
ד' לא מזדהה עם העיסוק, הכמעט אובססיבי, של מוסדות החינוך הדתי בנושא שפיכת זרע לבטלה "זה חינוך טיפשי לחלוטין. בכל מקרה הרי נוציא זרע לבטלה, אז למה להעמיס על העולם המיני שלנו כל כך הרבה אשמה? למה לא ללמד אותנו איך להתמודד עם האנרגיה הזו? בטח, עם שמירת נגיעה וכו', אני בעצמי מאמין שאלו כלים בריאים. אבל במקום זה, יש המון הדחקה והשתקה, וזה פשוט הופך לחטא. וזה חטא בעצמו."
אז אתה בחוויה של חטא כל הזמן.
כן. וזה חטא שהוא חזק ממך, אתה רוצה את זה, כיוונת לשם, דחפת לשם. אבל אתה עדיין בחוויה של חטא. אם הייתי גדול וקדוש וצדיק וגיבור חיל אז זה לא היה קורה.
היציאה מהדת עברה דרך הגוף
גם ש' מתאר את השאיפה הזו, להיות צדיק ובדרך לדלג על עצמך. הוא מספר לי על חוויות קשות ובודדות שהגיע אליהן בקשרים המיניים שלו. כשאני שואלת אותו, למה לדעתו זה הגיע למקומות כ"כ נמוכים, הוא אומר: " ניסיתי להיות מישהו שאני לא. הצדיק הזה, שכתוב בספרים. ניסיתי לעוף בלי כנפיים.
"גם אחר כך היו את הסיפורים של הרבנים עם ההטרדות המיניות, וזה עוד יותר חידד לי את ההרגשה שאנשים מנסים להיות איפה שהם לא. משקרים לעצמם, לסביבה, ואז נוצרים עיוותים כאלה"
"מבחינתי סקס מבטא חופש, שחרור ממסגרת", אומר ר', דתי לשעבר, "סקס היה המקום בו אני יכול להיות הכי חופשי, הכי משוחרר. ביטוי לזה שאני לוקח אחריות על החיים שלי, עושה מה שבא לי. במידה מסוימת, בחרתי בגוף שלי על פני אלוהים."
ר' כבר לא מגדיר את עצמו כדתי, אצלו היציאה מהדת עברה דרך הגוף. הוא מתאר את התקופה הזו כתקופה שבה הוא גילה את המגע: "התחלתי ללמוד מסאג', והייתי עושה כל הזמן מסאג'ים לכל מי שהיה לידי. כשהייתי דתי, הייתה הרבה אנרגיה מינית שהוכוונה לאידיאלים, וכשוויתרתי עליה, המימוש שלה היה בסקס. בחירה והתמקדות בגבריות מינית, הייתה חלופה לגבריות עפ"י מדד האידיאלים הדתי. ובכלל, כל הדיבור הזה על הבחירה בעצמי. איפה אני בכל הסיפור הזה, עד גיל ממש מאוחר בכלל לא שמתי לב שאני לא עושה מה שאני רוצה, אלא מה שצריך. כולם עדר. הביטוי האישי שלנו היה ממש אחיד, בכלל לא הייתה שאלה מה אני רוצה ומה אני צריך.
"כל השנים שלי בישיבה בעיקר למדתי הרבה מוסר, מה ראוי. הייתי מאוד אידיאליסט. זה אופייני לציבור הדתי, שמדברים על האידיאלים הגדולים, ויש פחות מקום לביטוי אישי. פעם היה לי איזה סבב היכרות בצבא, לכל אחד היה איזה תחביב ייחודי, וכשהגיעו אליי, אמרתי שאני אוהב לטייל, לנגן בגיטרה ולעשות פקל קפה. ובאמת, כל הדתיים האחרים גם אמרו את זה. הדרך לחוות את עצמך באופן אישי וייחודי בציבור הדתי היא מאוד לא פשוטה. הכל מאוד ברור, מוכוון."
זה לא היה ערך בחינוך? לברר מה עושה לך טוב?
"זה לא כ"כ דובר, ההרגשה הטובה התרחשה כשהתחברת לאידיאל, האנשים המוערכים היו אידיאליסטים. אני זוכר שהיה לי הרבה זמן כעס על ההורים שלי בגלל זה, חשבתי שזה הם שלא אפשרו. ואז הבנתי שזה גדול מהם. זה הרבה יותר בציבור, במגזר, אפילו בכללי, עזבי אותך מעניין המיניות, זה בכל בחירה בחיים".
לא קל להיות גבר רווק דתי בישראל. הניגודים הרבים להם אתה מתבקשים, באיזשהו שלב מותירים אותך באוויר. תוסיפו לזה את הפחד מלא לעמוד באידיאל מסוג מסויים, והנה מתכון לחיבוטי נפש אינסופיים. לראשונה בחיי, אני נחשפת לגבריות אחרת, מהורהרת, כאובה, חסרת מקום. ולכל אורך השיחות שלי איתם, אני לא מפסיקה לתהות, איך זה ששכחו ללמד אותנו לשאול את עצמנו מה עושה לנו טוב, שכחו ללמד אותנו לסמוך על האינטואיציה שלנו, שכחו ללמד אותנו איך להיות מאושרים.