חודשיים אחרי שנפרדנו (בפעם השלישית) קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי (בפעם האלף) - צאי מזה! אבל בכל זאת הכובד נדבק אלי לכל מקום. להגנתי אני אגיד שלא התנפצה לי איזו פנטזיה. היה לי ברור שאנחנו לא צריכים להיות יחד. אבל בכל זאת האקס נשאר לי בראש, ההודעות שלו נשארו לי בפלאפון ובכללי זה לא עזב אותי. ואז, אחרי חודש של מחשבות, שירים של אדל וניסיונות להגיד לעצמי שאני בסדר, המעצבן התקשר.
כשנפגשנו (אני יודעת, אין לי אופי..) שאלתי אותו למה אתה חושב שכל כך קשה לנו להיפרד. כי היה לנו טוב הוא אמר בפשטות. אז למה אנחנו נפרדים, שאלתי. ופה, ממש פה, התרחש השינוי. הוא אמר זה כמו סיגריות. כיף לך לעשן, למרות שברור שזה לא בריא. לא אלאה אתכם בכל פרטי המפגש. כי זה בערך כמו לחזור אחרי שנים למקום אהוב ולגלות שהוא לא נראה כמו שזכרנו (מה? תמיד הייתה לו תספורת כזאת?), אבל למחרת מצאתי את הישועה שלי. הספר של אלן קאר: 'הדרך הקלה להפסיק לעשן'. אמרתי לעצמי - אם זה סיגריות אז צריך להתחיל להיגמל. ועדיף בדרך הקלה כמובן. לפניכן (ולפניכם. כי ברור שגם לגברים נשבר הלב ואף אחד לא מדבר אתם על זה) שש מסקנות אישיות מהקריאה. את ה"עישון" פשוט תחליפו בקשר/זוגיות/ אקס. וקבלו כמה תובנות ועצות להיגמל מקשר שחייב להסתיים.
1. נשמה, את מכורה
"אנשים לא מעשנים כי זה מרגיע, נעים, נותן תחושה טובה או מפיג שעמום. אנשים מעשנים כי הם מכורים לניקוטין, ולא מודעים לזה". ובקשר לקשר. נשמה את מכורה. התרגלת לקבל את מנת הזוגיות שלך. החום. השיתוף, אפילו הוויכוחים. וכמו כל מכורה, בכל פעם שניסית להפסיק, ייסורי הגמילה כאבו מאוד. זה מפחיד ולכן אנחנו ותת המודע שלנו ניתן כל תירוץ כדי להמשיך עם זה. בלי המנה הכל נראה אפור וחסר טעם. ואז אנחנו מושכים את הסוף. פתאום אני חייבת את הספר שאצלו אז אני שולחת הודעה. אחרי שבוע אנחנו נפגשים כי מרגיש לנו שיש עוד דברים פתוחים. והכי עלוב זה כשאני פוגשת במקרה חבר שלו, ומדברת אתו שעה רק כדי לשמוע קצת מידע. בקיצור את נרקוטית! תודי בזה.
2. הכי לא קשור
"המכורים התמכרו לניקוטין דווקא בגלל שהסיגריה מגעילה, ולכן חשבו שיוכלו להפסיק בכל רגע שירצו". טוב, הסעיף הזה מתאים רק לסוג האנשים הפנטזיונרים, הלא מתוכננים, והלא ריאלים. כמוני. החיבור בינינו היה כל כך הזוי, שלרגע לא חשבתי שיקרה פה משהו אמתי. ידעתי שאין שום סיכוי שאני מתאהבת בילד, הבורגני, החילוני, המתוכנן והריאלי הזה. וככה בלי שאף אחד נמצא בקונטרול - נפלתי חזק.
3. מי יתגבר ראשון
"לא עוזרות כל שיטות הגמילה שעובדות על כוח הרצון. הם מכורים, ולא עצלנים או חסרי כוח רצון". רגע של נקודת חיזוק חברים וחברות. תמיד אנחנו מרגישות כל כך רע שאנחנו עדיין חושבות עליו. יש מן תחרות סמויה של מי יתגבר ראשון. תמיד יש את החברה (שלא אהבה אותו מלכתחילה) שאומרת לנו 'יאללה מי הוא בכלל, תמשיכי הלאה'. אז אחותי תירגעי - זה לא קשור לכוח רצון. זה דורש זמן גמילה, והבנה עמוקה של מה אנחנו רוצים, וניפוץ שטיפת מוח שורשית - ע"ע הסעיף הבא.
4. שטיפת מוח
"מסרים נשתלו בכל מקום כדי לחבר תודעתית בין סיגריות לאומץ, בגרות, וחברתיות". טוב אי אפשר להתעלם מזה. מסרים נשתלו בכל מקום כדי לחבר תודעתית בין זוגיות להצלחה, בגרות, יופי והערכה עצמית. זה באגדות, בקולנוע, בפרסומות, בפוליטיקה (מכירים ראש ממשלה רווק?), אפילו את החדשות מגישים תמיד זוג. בנוסף, מבצעים מגיעים בשניים, ההזמנות תמיד זוגיות, שמלות שאת לא יכולה לרכוס לעצמך, בקיצור התחושה הכללית היא שכל יום נטול זוגיות (ועדיף שתהיה פוטוגנית) הוא יום ריק ומיותר. ושלא תבינו לא נכון, אני לא נגד. אני דווקא אוהבת, ואני מאמינה שזה לא רע לשמחה ולבריאות הנפשית, אבל דוחפים לנו את זה בכל מקום - עד שאנחנו מבועתות מהרגע הזה שאנחנו לבד. ואנחנו מוכנות לעשות כמעט כל טעות, העיקר שיהיה לנו איזה יחד להיאחז בו.
5. אולי עוד נחזור
"מה שדופק אותנו זאת המחשבה כל הזמן שבטח משהו עוד יקרה". טוב, פה כבר הרגשתי שהוא מדבר ישר אלי. מסתכל לי בעיניים ואומר לי 'חמודה תפסיקי להחזיק מעמד עוד יום בלי לדבר אתו ותתחילי לזוז'. אם סיימת את זה, וזה נגמר, תפסיקי לחיות בתחושה של בוא נראה מה יהיה בהמשך. המחשבה שמשהו עוד אמור לקרות היא זאת שמשאירה אותך באותו מקום כאילו נפרדתם רק אתמול. אני צריכה להבין ששום דבר לא הולך לקרות. אני לא מחכה שאני אשבר או שהוא יתגעגע. נפרדנו וזהו. הלאה.
6. תחושת ההקרבה
"המפסיקים לעשן נמצאים כל הזמן בתחושת הקרבה. כאילו הם כפויים לוותר על משהו שעשה להם רק טוב". אנחנו חושבים שזה הולך להיות קשה, כי כבר ניסינו בעבר ולא הצלחנו להפסיק. או שהפסקנו אבל זה כאב מאוד. אנחנו וכל המתגעגעים נמצאים בתחושת הקרבה כאילו אנחנו מוותרים על משהו טוב שהיה לנו, אבל אם חשבנו על זה מספיק, והחלטנו שזה לא מה שאנחנו רוצים, בעצם אין פה וויתור על כלום. אנחנו לא מקריבים משהו טוב בשביל משהו עתידי יותר טוב (ויסלחו לי כל הדגים בים), אנחנו פשוט מבינים שזה ספציפית לא טוב לנו, ולא מועיל לנו. ולכן אנחנו בעצם כבר אחרי זה. עכשיו רק נשאר לשמוח שאנחנו מסוגלים לבחור. שיש לנו את האומץ להיות לבד כדי לחפש ולמצוא את החיים שאנחנו רוצים.