כשאני מנסה להרכיב בראש את רשימת הנושאים ההלכתיים הכי מעוותים שקיימים, תמיד גירושין תופסים איזה שתיים או שלוש שורות. אל תטרחו לדמיין אותי מרכיב רשימה כזו כל שבוע, כן? אבל כשעולה ריח מסואב פעם בכמה זמן על נושא הלכתי כזה או אחר, אני זז באי נוחות על הספה ומעלה גירה.
למה גירה? כי יש משהו בהמי בגבר שלא משחרר את אשתו, גבר שמשאיר את אשתו עגונה ובכלל, גבר שמשחק בגט ככלי להשגת יעדיו או כנקמנות גרידא. פרינציפ. חילונים ודתיים כאחד.
לפני שאמשיך, גילוי נאות, בכדי לחסוך צקצוקים ובכדי לוותר מראש על תגובות "מה אתה מבין": הכותב היה בעברו הרחוק גרוש והיום נשוי באושר. עכשיו נמשיך.
יש משהו נורא יפה באהבה, רומנטי, משהו שמחזיק מעולה כל עוד אתם שניכם רוצים את זה. חבר יקר מהמילואים תמיד היה אומר לי שהכל עניין של תחזוקה. אין ספק. ביום שזה נגמר לאחד הצדדים, או לשניהם יחד, יש כאלה שמנסים להחזיר עטרה ליושנה ויש כאלה שמוותרים. לגיטימי. כן, גם אם יש לך ילדים, לא תמיד צריך להחזיק בכח מה שלא עובד, בטח לא לייצר הצגה, ילדים רואים דרך כל המסיכות ומצד שני זה גם לא אומר לוותר בקלות, ממש לא, אבל זה לא העניין כאן.
לסיפור הזה של עיכוב גט ושל עגינות יש שני אשמים בעיניי, הגבר וההלכה. בסדר הזה.
הגבר ראשון כי הכי קל זה להאשים את המערכת ולא לקחת אחריות על עצמך. יאללה, מה זה משנה מה הסיבה שבגינה אתם רוצים להתגרש, או יותר מזה, הסיבה שבגללה היא רוצה להתגרש? בכנות. זו היא או שזה אתה, אחד מהשניים. בגדת, בגדו בך, לא עשו לך נעים, זה לא מה שהיה פעם, זה באמת לא משנה. בטח שזה הופך להיות מטומטם יותר כשבעצם אתה האשם הבלעדי. קיללת אותה, השתמשת באלימות, או שאולי אתה סתם אדיוט. קח אחריות. צא מזה ושחרר אותה, למה להחזיק את זה בכוח?
ויש את אלה שמחזיקים את זה כמובן מסיבות כלכליות. תוותרי-תקבלי. הכי אדם קדמון שיש. יופי לך. ולא, אני לא מעלים עין מנשים שעושות את אותו הדבר רק בהפוך. הן נמצאות על אותה המשבצת מבחינתי, אבל בשביל זה יש בית משפט.
ועכשיו נגיע לצד של ההלכה. של הפוסקים, של המערכת.
במקור, הגדרת העגינות נקבעה עבור נשים שבעליהן הלכו למרחקים ולא חזרו ואיש לא יודע מה עלה בגורלם, האם חיים הם או מתים. תראו איזה יופי של פתרון מצאו. איזה יופי של מחשבה מחוץ לקופסא של חכמינו ז"ל. בואו נקל על האישה, שלא תחיה באי ודאות, שתוכל להתקדם בחייה. אבל איפשהו בסרגל הזמן, כהרגלן של הקלות ביהדות, נמצא מישהו שהלך וסיבך את זה.
פתאום, סירוב מתן גט לאישה הפך להיות מוצאם של גברים מסיבות שהם בחרו. לא המרחק, לא הגורל, לא אי הודאות, הם בעצמם. "לא בא לי".
נכון, זה בדרך כלל מורכב יותר מסתם "לא בא לי", אבל השורה התחתונה עודנה קיימת. הגט לא ניתן. וכן, אני יודע, יש גם כמה גברים בודדים המוגדרים כעגונים, אבל אין מה להשוות.
הנה הבדל משמעותי בין גבר לאישה בעת עגינותם: אישה שתשכב עם גבר אחר בזמן עגינותה תחשב כנואפת, אבל גבר – לא. זאת אומרת בעצם שגבר יכול להמשיך את חייו כרגיל אך האישה לא. היא תמשיך לגדל את הילדים בעצמה ותוותר על "רגעים קטנים של אושר" והוא לעומתה כמנהגו נוהג.
ואיפה נכנסת כאן ההלכה? בדיוק בדברים האלה. הנושא הזה עולה לכותרות כל כמה חודשים, לא משנה מי המפגינה התורנית, מי צריכה לשבות רעב, אין להן שמות, הן רק נשים עגונות עבור רובנו. והפוסקים בשלהם עם המורכבות ההלכתית ועם חוסר היכולת לצאת מהקופסא כמו פעם. ואני קורא לכם מכאן, רבנים נכבדים, אל תתחילו מהסוף, אל תנסו לפתור את כל נושא העגינות בזבנג וגמרנו, אנחנו רואים שזה לוקח לכם המון זמן, תתחילו בקטנה. תתחילו בלהתיר לאישה את כל הדברים שמנועים ממנה היום. תתחילו הכי מהר שלכם ולאט לאט תגבירו.
ומהמדינה אני מצפה שתיקח כבר אחריות על הנושא הזה. לא כל דבר צריך להשאיר בידי הרבנות, בטח לא כשרואים את השחיתות והעסקנות פושים כמעט בכל דבר. כבר מזמן לא מדובר בארגון הרואה לנגד עיניו את קולו של העם, אלא את ממונו.
קח אחריות, גבר
כאן גם המקום להוריד את הכובע בפני נשים שלמרות הכל, למרות המגבלות, ממשיכות לחיות את חייהן מבלי לעגל פינות, מבלי לקצר דרכים, דורשות ומצפות לקבל את מה שמגיע להן בדרך ההלכה גם במחיר האישי הכבד אותו הן משלמות, אך גם ברור שככל שיעבור הזמן, סבלנותן תפקע.
לא צריך להרחיק לכת עם פתרונות מורכבים. גם למדינה יש כאן אחריות, לשרת המשפטים, לבתי המשפט שמגלגלים דיונים לפתחם של בתי הדין הרבניים אבל בסוף, נכון להיום, מבחינה הלכתית לפחות - האחריות היא שלנו, הגברים.
לא לנצל את השררה, לא להתאכזר, לא לעשות פרנציפ.
כל מה שנכתב כאן, נכתב תחת ט.ל.ח ובלי שום כוונה לפגוע באף אחד, אלא אך ורק מהרהורי ליבי.
אני יודע שרוב הגברים בסדר ואני יוצא מנקודת הנחה שרוב הגירושין כן עוברים בצורה חלקה, כזו או אחרת, בטח כשיש ילדים, בטח אם יש רצון של שני הצדדים לשמור על מה שחשוב להם באמת. וגם אם יש מהמורות בדרך לגט "הנכסף", כי זכותו של כל צד להילחם על החשוב לו, תזכרו תמיד, המטרה חשובה אך לא תמיד כל האמצעים כשרים.