זר באמת לא יבין זאת.
הוא לא יבין את עוצמת החוויה, הטלטלה, האנרגיה, ההתמסרות, הדבקות, האינטנסיביות, הסערה, המאמץ ועוד אין ספור תסיסות המתרחשות בעולמה של הישיבה. זוהי חוויית חיים קיצונית ביותר - חבורת בחורים (וכיום גם במוסדות לבנות) המתחילה את יומה ב 07:00 ומסיימת אותו בערך בחצות, בהתמסרות מוחלטת ללימוד תורה, עם מעט הפסקות לעיסוקים אחרים. הלימוד הוא מאוד אינטלקטואלי, ומתרחש בקשת רחבה מאוד של נושאים: למן הסוגיה התלמודית ועד המחשבה הפילוסופית, ולמן ההלכה ועד תיקון המידות ועבודה רוחנית, מעיסוק בהלכה ועד לדברי אגדה.
זר באמת לא יבין זאת.
את עוצמת המשברים שחווה בחור ישיבה. משברים הנובעים מה״שפה הזרה״ של התחומים שבהם הוא עוסק, שהלוא הנושאים בהם הוא עוסק רחוקים פעמים רבות מאוד ממה שהוא היה מדבר עליו עם חבריו, ומרעיונות המוכרים לו מתוך עצמו; משברים הנובעים מהלחץ של תיבת נוח שבה נתונים החיים האינטנסיביים; משברים הנובעים מתחושה שהנפש נכבשת ולעתים אף נאנסת על ידי אנשים חיצוניים לו: דמויות רבניות, אברכים מבוגרים, ומשפחה שלא קשובה לתהליכים העמוקים, ותופרת מצג שווא של ׳בחור ישיבה; משברים הנוצרים ממפגשים עם חברים שאינם מסוגלים להיות שותפים בסערה הגדולה; משברים הנולדים מתסכול הנולד מהשוואה ליושבים לצדו, ומקשיים פנימיים שלו עם עצמו.
זר באמת לא יבין זאת.
את עוצמת ההארה שסוגיה שפוענחה מחוללת בעולמות הפנימיים של האדם; את ההשפעה הגדולה של מפגש מחודש עם האישיות שלובנה וצורפה בעיצוב מתמיד של המידות הנפשיות; את החברות והרעות שנולדת בחברותא, המתקשרת ברבדים רבים של הקשר שבין אדם לחברו; את המפגש עם דמויות רבניות, שיש בהן כדי להרים את המחשבות לגבהים; את העושר המחשבתי הגדול, ואת התמורה המוסרית, שלימוד תורה מחולל בלב האדם; את הפריחה המתרחשת בשעות של ריקוד, ניגון, דבקות והתעלות; את שיחות הנפש העמוקות; את תודעת השליחות העמוקה שהלימוד בישיבה מחולל; ובעיקר - את החלל המתמלא כתוצאה ממפגש עם תורת האלוקים ודברי חכמי התורה שבעל פה.
זר לא יבין זאת.
הוא לא יבין שלרוב שתי התנועות קיימות בלב כל אחד מאתנו. שעולם הישיבה אינו נחלק לאלה שחווים בו משברים ולאלה שמאושרים בו, והשאלה אינה האם יש שבר, אלא מתי הוא יופיע וכיצד נתמודד עימו; השאלה אינה גם האם תהיה הארה, אלא מתי היא תבוא, ואיזו דמות היא תלבש. לא זו בלבד, אלא שבכל שעה משעות היום מתחולל משהו אחר: לעתים דומה הסוגיה לקיר שלא ניתן למצוא דרכו את האור. לעתים דומה הסוגיה להארה מופלאה ומענגת, שפותחת שערים חדשים למחוזות בלתי צפויים. לעתים האדם מוצא את עצמו שקוע ונסחף בעולמה של תורה; לעתים, אף באותו יום עצמו, הוא חש את תחושת הזרות. הלומד בישיבה אינו יודע לאיזה בוקר הוא קם, ומה יתרחש בלימוד בערב. אין יום דומה למשנהו. חלקים מכל זה היטיב הסרט לתאר.
ומה למדנו ממנו? למדנו מהסרט כי ביסודו של דבר, ומעבר לכל הסערות הגדולות והמצוקות שהישיבה מחוללת - הכול תלוי בהארת הפנים של אדם לחברו. הכול תלוי ביכולת ההקשבה שלנו האחד לשני; ביכולת שלנו לפנות חלל בתוך עצמנו, ולהזמין לתוכו את היושב מולנו; בהימנעות מהכנסה אוטומטית למסגרות ומגירות; בהבנה שבתוך קבוצת הלומדים מתרחשות תנועות שונות, ובאף באותו בחור עצמו אינו דומה יום למשנהו; מחובת הזהירות מדריסה, פגיעה ואטימות. וכשהלבבות נפתחים גם בשערי האורה וגם במדרונות המשבר – הופכת הישיבה למקום שהנפש נכספת להיות שותף בדרמה הגדולה המתחוללת בה.