אמנים רבים מלבישים הפקה ים תיכונית על רוק, אבל אצל טסה מדובר בפעולה אינטואיטיבית: להבדיל מאחרים, הוא באמת גדל על שני גוני המוזיקה הללו במקביל. הוא באמת גם זה וגם זה. גם ים תיכוני וגם מערבי. גם "מזרחי" וגם "אשכנזי".
טסה שוחה לאורך שני הנתיבים הללו כבר כמה שנים טובות, אבל עד לאחרונה הוא עשה זאת במקביל: אלבומי הסולו שלו ינקו בעיקר מצלילי המערב ואלבומיו עם הכווייתים ניזונו, מטבע הדברים, מהשורש הערבי, העיראקי, שלו.
"הגולה", מבחינה זו, מרגיש כמו צומת - ולא במובן של היעדר החלטה, אלא בשל היותו אלבום סוער ומסעיר. לאורך כל האלבום ניכר שטסה, לראשונה בקריירה שלו, אזר די אומץ כדי לחבר בין שני עולמותיו, קצוֹתיו - עולמות וקצוות שבשניהם, למרות שיוכו הברור והמוחלט אליהם, הוא מרגיש "גולה".
הלחנים של טסה - כוח העל המרכזי שלו - פוגשים כאן טקסטים אישיים קשים, כואבים, כמעט אובדניים, והתוצאה עזה ומטלטלת בהתאם. הניגוד, לכאורה, בין שני העולמות של טסה, מסומל, אולי, בעובדה שהחומרים הכבדים שטסה שר עליהם עטופים בהפקה מוזיקלית סולידית למדי, נעימה, בוגרת משהו. בכל זאת, טסה הוא אבא טרי - וגם הזהירות הנלווית לכך צריכה לקבל ביטוי באלבום.
השילוב המרובע הזה - מזרח פוגש מערב פוגש אינדי פוגש מיינסטרים - הוא סוג של הימור, אבל טסה המוכשר מחלץ ממנו יצירה רב שכבתית מוחצת, מהדהדת, חסרת עכבות. פה ושם זה שוב, כמו תמיד, מזכיר קצת את מורהו הרוחני ברי סחרוף (שמתארח בסינגל המוצלח "לאן תיקחי אותי היום") אבל רוב הזמן אלבומו ה־13 של טסה מטיס את האוזן למקומות הרבה יותר מעניינים ורחוקים מזה. טיסה נעימה.