ברי סחרוף, אחד הרוקרים המצליחים בארץ, הוא בעצם אמן אוונגרד שהצליח להשתלב במיינסטרים ולכבוש מצעדים עם שירי משוררים בעיבודים שאינם רדיופונים במובהק. זה בולט במיוחד עכשיו, נוכח אלבומו החדש, המלביש את שירתם של משוררים כמו סמי שלום שטרית, אברהם חלפי ור' דוד בוזגלו בעיבודים שמשלבים בין אלקטרוניקה לצלילי ערב מסורתיים.
זה לא משהו שאמן אחר במעמד של סחרוף היה עושה בשלב זה של הקריירה שלו. מדובר במהלך שטמונה בו סכנה רצינית לאיבוד מומנטום. רוב המעריצים של סחרוף אינם עד כדי כך אדוקים, ולכן ודאי ציפו למשהו קומוניקטיבי יותר, וגם, אם אפשר, בועט יותר.
ברמה האמנותית, סחרוף מצליח להפתיע: הוא משלב באלבום קטעים אינסטרומנטליים ושירים בעיבודים מיוחדים, שכמה מהם אף טומנים בחובם פוטנציאל להיטי. ב"שיר בנאלי" של אברהם חלפי, לצורך העניין, הפוטנציאל הזה אף מומש: השיר מצא לעצמו מקום של כבוד ברשימת להיטי הקרחנה בחתונות.
"ליקוטים" מוגדר כאלבום, אך אורכו חצי שעה בלבד. האם אורכו המאכזב נובע מהעניין הטכני של התאמתו לפורמט של ויניל - טרנד שחזר לאחרונה בענק? לסחרוף פתרונים.
מה שבטוח זה שדרוש המון אומץ לשחרר אלבום חצי אינסטרומנטלי. סחרוף, אגב, כבר עשה את זה בעבר עם "אדומי השפתות". כלומר, זו ממש לא הבלחה חד פעמית של איכות ועמוק. ברי סחרוף הוא באמת אמן איכותי ועמוק. העובדה שהוא גם כה מצליח לא סותרת את זה.