חצי שעה בערך אחרי שריקת הסיום שהכריזה על פתיחת החגיגות הרשמיות של מכבי תל אביב, עמד האוהד המפורסם אילן "השועל" מחוץ לשער 11 והצטלם עם מעריצים. טרו סטורי. בא לי נורא לכתוב טור שלם על האיש שכינה את דיוויד בלאט "גנב דעת" רק לפני מספר שבועות, אבל זה לא טור כזה.
במחצית המשחק, 20 דקות נטו של כדורסל לפני שמכבי תל אביב תשלים רשמית את העלייה לפיינל פור, פנו אליי בחיוך שני עיתונאים שחיבתם למכבי מוטלת בספק. אחד מהם אמר לי בפה צוחק: "נו, ראית מה ההבדל בין קבוצה שמשקיעה בלנגפורד לעומת קבוצה שמסתפקת ברייס? כל השלשות שלא נכנסו לאיטלקים במשחק השלישי נכנסות היום וזה סוף הסיפור של בלאט". בא לי לכתוב טור שלם על התופעה של "שונאי מכבי", אלה שרק מחפשים את השלילי והרע תמיד, אבל זה לא טור כזה.
זה בכלל לא טור כזה.
זה מכתב אהבה לכמה אנשים עם לב גדול, שמגיע להם לחגוג אחרי הרבה זמן שסיפרו להם שאין להם מה לחגוג. זה שיר הלל לסופוקליס שחורציאניטיס, שחקן הכדורסל עם הנפש הכי עדינה שנחת אי פעם בישראל כנראה – ילד קטן בגוף של מפלצת כדורסל אימתנית – כמה שמגיע לו לשמוח.
זה שיר אהבה לדיוויד בלאט, המאמן שנאלץ לקרוא כבר כמה שנים בעיתונים שהוא נמצא בסכסוך עבודה ושכל חייו המקצועיים הם סבל מתמשך, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כמה שמגיע לו לחגוג, כמה שמגיע לו הריספקט המקצועי שהוא מקבל באירופה, כמה שאוהדי מכבי צריכים לקוות שהוא ימשיך איתם לעוד הרבה זמן. דיוויד בלאט לקח חבורה של שחקנים שאף אחד מהם לא יכול להציג ערב כדורסל מושלם. ביום טוב שניים מהם יציגו תצוגה של "ציון 8". ברוב הימים רק אחד מהם יציג משחק כזה. בחלק מהימים אפילו שחקן אחד לא יצליח להגיע לרמה הזאת. זה הספיק לו. קשה להאמין שמאמן אחר היה מצליח לקחת את הקבוצה לפיינל פור. חד וחלק.
וזו גם הכאה על חטא על כך שגם אני לא האמנתי שעונה בה מכבי תל אביב האכילה את האוהדים שלה בכל כך הרבה מרור תעשה טוויסט מטורף ותנחת בפיינל פור. אם העונה הזאת הייתה חלק מתסריט של סרט הוליוודי, היינו אומרים שמדובר בסרט לא אמין לחלוטין. הדבר הכי מדהים בכל הסיפור, זה שהתסריט הזה בכלל לא גמור. העונה הזאת יכולה להיגמר עם עוד טוויסט מקומי מבית היוצר של אורי אלון, כפי שהיא יכולה להיגמר עם טרבל. זה נשמע לכם מטורף? לא יותר מטורף מעצם העלייה של מכבי המושמצת לטורניר של ארבע הקבוצות הגדולות ביבשת.
לא קוראים לזה שגעת ולא קוראים לזה טרפת - קוראים לזה מכביזם. הניצוץ הזה שהופך קבוצת כדורסל בינונית לגדולה מסך חלקיה. הגורם הנדיר הזה שהופך שחקנים שהביטוי "לא נוצצים" הולם אותם יפה לחבורה דורסנית בין לילה. מכביזם זה הכוח שמניע קבוצה לחזור מפיגור 12 בתוך פחות משתי דקות. מכביזם זה חוסר ההיגיון בכך ששחקן ששוקל 156 קילו יזנק לפרקט כדי להציל כדור אבוד – אבל הוא יעשה את זה שוב ושוב. מכביזם זה הברק בעיניים של שמעון מזרחי כשהוא רץ הלוך ושוב מאחורי המזכירות ביד אליהו, ספק כועס, ספק שמח - תמיד שם כשצריך אותו. מכביזם זה אלי דריקס, שנים אחרי הפרישה מכדורגל, פורץ אל הפרקט כדי להציל בלון ענק שנזרק אל המגרש מהיציע. מכביזם זה דני פדרמן נוזף באוהדים ביציע כשהם בודקים את התוצאה של הצ'מפיונס בטלפון במקום לעודד. מכביזם זה הכוח שיוציא אלפי ישראלים לאיטליה בעוד פחות מחודש כדי לנסות להחזיר לעיר תל אביב את הדבר שחסר לה יותר מכל – גביע אירופה.
זה לא עניין של אמונה, זה עניין של מכביזם.