"אני מאוד מאוכזב", אמר גולן פולק בסיום הקרב הראשון והאחרון שלו באולימפיאדת ריו. "אני מאוד מאוכזב", הודה מאמנו בנבחרת אורן סמדג'ה. "מאוד מאכזב", סיפרה גילי כהן לאחר הדחתה בקרב הראשון. "זו אכזבה", הסכים מאמן נבחרת הנשים בג'ודו שני הרשקו, קצת לפני שלינדה בולדר הודחה מבית הניחומים וסיפרה שהיא "מאוד מאוכזבת". "אני מרגיש מאוכזב", אמר אלכס שטילוב לאחר שלא העפיל לגמר הקרב-רב. "אני מאוכזבת", סיפרה מעין דוידוביץ' לאחר שיוט המדליות. "אני מאוכזבת", אמרה עמית עברי אחרי שלא העפילה למשחה חצי הגמר ב-100 מטר חזה – בדיוק כמו שאמר יעקב טומרקין לאחר שלא העפיל למשחה חצי הגמר ב-100 מטר גב. כשלא העפיל לגמר במרחק הכפול, סיכם: "אני הראשון שמאוכזב".
הספורטאים שכשלו בריו מאוכזבים מהישגיהם. זה טבעי ומתבקש. אבל נראה כי מה שמותר לספורטאים אולימפיים אסור לדלת העם, וגם לא לעיתונאים שאמורים לתווך בין אלילי האולימפוס להמונים הסוגדים להם מהארץ. לספורטאים מותר להתאכזב מהישגיהם; אנחנו שם רק על תקן להקת מעודדות.
הישראלי המעורב
הדרישה מעיתונאים בפרט ומאזרחי ישראל שלא לבקר כלל את הספורטאים האולימפיים תקפה את השיח הציבורי בתנועת מלקחיים: מלמטה הסתער משמר הכבוד הספורטיבי על האתרים והרשתות החברתיות בקריאות זעם כמו "בושה! ערוץ הספורט קורא להופעה של שגיא מוקי אכזבה!"; מלמעלה הובילה שרת הספורט מירי רגב את לגיון הצדקנים (בהם אפילו עיתונאי או שניים שאיבדו כיוון ברוח האולימפית) והכריזה בפייסבוק שהיא "משתגעת מהציוצים והפטפוטים של עיתונאים ושאר הוגי דעות שיושבים על הספה בבית וקוטלים את הספורטאיות והספורטאים שלנו".
"הספורטאים שלנו" הוא מושג מפתח בשיח הזה, מכיוון שהוא הופך אותו מצדקני לצבוע. קמפיינים ציבוריים, מסחריים ותקשורתיים נרקמים על מנת לוודא שהתיאום בינינו לבין המשלחת האולימפית יהיה מושלם כמו תרגיל קבוצתי בהתעמלות אמנותית. הכל נעשה על מנת שנבין שהספורטאים הללו לא מייצגים רק את עצמם, אלא את המדינה כולה. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. הספורטאים עצמם נושאים את המסר הזה בגאון כמו מדליה על החזה: בדרך למטוס, במסיבות העיתונאים, על הפודיום. הספורטאים האלו הם "מדינת ישראל" באספקט הארגוני, הדקלרטיבי, הסמלי. יש להם דגל על הטריינינג, שרת הספורט רודפת אחריהם ממקצה למקצה, הם מקבלים טלפון מראש הממשלה ומהנשיא כשהם זוכים במדליה. הם הצבא הסדיר במלחמה הספורטיבית שמנהלת ישראל אחת לארבע שנים, ואנחנו גדודי המילואים שהאולימפיאדה היא כצו 8 עבורם – כזה שמחייב התייצבות מיידית, מסורה ובלתי ניתנת לערעור.
זו הזירה המושלמת להתגייסות לאומית שכזו, שיכולה למזג בתוכה אפילו אנשים שספורט לא מעניין אותם כלל ושלא יזהו את חנה קנייזבה-מיננקו גם אם היא תקפוץ להם משולשת לתוך הסלון. שלא לדבר על אוהדי ספורט, שנהנים מזירה נטולת יריבויות פנימיות: כאן אין קבוצות, אין סכסוכי אוהדי עתיקי יומין, אין שמעון מזרחי. לכל היותר אתה צריך לבחור אם אתה בעד או נגד אירה ויגדורצ'יק. אפילו ערבים אין במשלחת כדי לא לסבך את האוהדים עם הרגישויות הלאומיות. המדינה רוצה, כפי שכתבה רגב, ש"לפחות תשקפו את הרוח הגבית שישראל באמת נותנת למשלחת שלה". למען האמת, המדינה לא רוצה שנשקף את הרוח הגבית הלא-מאוד-מרשימה שהיא מעניקה לספורטאים (זמן טוב להזכיר שאת המלגה השנתית שמחלק המשרד של רגב לחמשת הספורטאים הבכירים במשלחת, הוא מחלק לאייל גולן תמורת שני שירים בפסטיבל). המדינה רוצה שנהיה הרוח הגבית. את מה שהמדינה לא נותנת לספורטאים בהשקעה כלכלית, היא דורשת מאיתנו לתת בהשקעה רגשית.
ואנחנו נותנים. כשירדן ג'רבי זוכה במדליה אנחנו קופצים; כשהמצרי לא לוחץ יד לאורי ששון אנחנו זועמים; כששירה ראשוני מודחת בעוון נגיעה אקראית אנחנו זועקים; וכשמישהו מהספורטאים הישראלים מפשל, אנחנו מאוכזבים. מתעצבנים, כועסים, עוקצים, אפילו מעליבים. מגיבים כמו בני אדם שיצרו חיבור רגשי עם אדם אחר. מה חשבתם שיקרה כשטיפחתם בנו את כל הרגשות הללו? רציתם מעורבות רגשית – קיבלתם מעורבות רגשית.
כגודל הציפיות
למעט העקיצה המיותרת, הדיווח של מיטלמן – בין אם אתם מסכימים איתו או לא – היה הגון למדי, לא מתלהם ולא בוטה, ובוודאי שלגיטימי. שני סגני אלופי אירופה שנתפסו כמי שעשויים אפילו להדהים ולהתמודד על מדליה המודחים כבר בקרב הראשון יכולים להיחשב כמי שסיכמו "יום חלש מאוד"; קרטיש באמת הפסידה ליריבה שנחשבת לנחותה ממנה (גם מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג אמר זאת); ואטיאס אכן חטף והובס. יותר מדיווח שיפוטי, זהו סיקור עובדתי כמעט לגמרי של התחרויות. ייתכן שנבו חושב שיש סיבות ונסיבות מקלות להפסדים של קרטיש ואטיאס ושמיטלמן חולק עליו – וגם זה לגיטימי. בסופו של דבר, זו פרשנות מקצועית, בדיוק כמו זו של אחד מחברי המשלחת שטען באוזני כתב "וואלה!" יניב טוכמן שמדובר ב"הופעות מביכות". פתאום ה"יום חלש מאוד" של מיטלמן נשמע כמו ניסוח מעודן.
למען האמת, סיקור הופעות הספורטאים הישראלים בתקשורת רחוק מהתמונה שמציירים רגב ונבו כמו שאני רחוק מהקריטריון האולימפי בכל ענף שכולל אחד כזה. אפשר להאשים את עיתונות הספורט הישראלית בהרבה דברים, לרבות התלהמות בריונית וגועלית פי כמה מזו שהכעיסה את נבו (ע"ע פרשת רון קופמן האחרונה), אבל מחסור בפטריוטיזם הוא בוודאי לא אחד מהם. מי שכעס על האכזבה הראשונית מהופעותיהם של שירה ראשוני, גילי כהן וגולן פולק, קיבל בתוך כמה ימים אורגזמה לאומית שפומפמה בפושים סלולריים נלהבים וכותרות נרגשות. מהר מאוד התמונה התהפכה, וגם הופעות מאכזבות (אם יורשה לי להכתיר אותן ככאלה, בעקבות המופיעים עצמם) זכו ליחס סלחני (שחר צוברי, סרגיי ריכטר) ואפילו מחבק (אלכס שטילוב, נטע ריבקין, מעין דוידוביץ'). אפילו ההופעה החלשה של נבו וחבריו לנבחרת השחייה (חצי גמר אחד שהושג מהמקום האחרון, אפס שיאים אישיים) לא הומטרה בגידופים. גם ספורטאים אנונימיים, כפי שמכנה אותם נבו, זכו ליחס אוהד; ראו, למשל, את הכבוד הרב שקיבל מרים המשקולות איגור אולשצנקי, שסיים רק במקום ה-17 (מתוך 21) בתחרות - לכאורה, מטרה מושלמת לחצי לעג. אבל אולשצנקי עמד בציפיות, ולפיכך הופעתו הוגדרה, במשלחת ובתקשורת, כ"מכובדת". מה ההבדל בין אולשנצקי, רוכבת האופניים שני בלוך והטריאתלט רון דרמון לקרטיש ולאטיאס? ציפיות מול תוצאות ואיכות ההופעה הספורטיבית. זה הכל.
70 ומשהו
לא צריך בחינה מדוקדקת כדי להבין שתקשורת הספורט הישראלית מוטה לטובת מושאי סיקורה האולימפיים כמו שופט ג'ודו באולם קריוקה 2. צריך רק להציץ בפסטיבל הלאומי סביב ג'רבי וששון, בכבוד שהורעף על ריבקין ושטילוב, בדמעות שניגרו על מוקי ודוידוביץ'. אני כמעט משוכנע שבכל מה שקשור לסיקור אוהד אנחנו מתייצבים במקום ספק-מכובד בשיפולי הצמרת בטבלה הבינלאומית. בטבלת המדליות, לעומת זאת, אנחנו עדיין מסתכלים על המקום ה-70 מלמטה.
"כל דבר חוץ ממדליה לא מספק", אמר שגיא מוקי לאחר שהפסיד בקרב על הארד, אבל הוסיף: "אקח הפסקה קטנה ואחזור יותר רענן וחזק. אני לא פורש, אני אמשיך לאולימפיאדת טוקיו, להילחם על החלום שלי". מוקי, כמו ספורטאים רבים, יודע שאכזבה היא מנוע להצלחה. אולי כדאי שנרשה לעצמנו להתאכזב קצת.