חידושים והמצאות בז'אנר סרטי השואה הם לא משימה פשוטה וקשה שלא ליפול למלכודות קלישאתיות מוכרות ביצירת סרט כזה. "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר הצליח לעשות את זה באופן מפתיע למדי, עם שימוש מתוחכם ומתחכם במבע קולנועי ויצר דיון מעניין בהקשר רחב יותר של הז'אנר ומאפייניו. בסרטו "יוני 0", שעלה בסוף השבוע לאקרנים ועוסק בעקיפין בשואה, ג'ייק פאלטרו (האח של גווינת') מתאר מספר נקודות מבט, דרכן הוא בוחן או מנסה לבחון את האווירה ששררה בישראל בשנת 1961, שנה שהתנהל בה משפטו של אדולף אייכמן - ללא ספק אחד המשפטים הטעונים והאמוציונליים ביותר שידע העם היושב בציון.
הסרט מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בישראל הצעירה, כשברקע מתנהל המשפט ההוא. עלילת הסרט מתפצלת לשלושה סיפורים: הראשון של דוד בן ה-13 (נועם עובדיה בתפקיד ראשון), שעלה עם משפחתו מלוב ומתקבל לעבודה במפעל המתכות של שלומי זבקו (צחי גראד), לוחם מחתרת לשעבר; השני של חיים (יואב לוי), קצין שב"ס חדור מטרה ושומר ראשו הצמוד של אייכמן וזה של מיכה (תום חגי), ניצול שואה וקצין משטרה, שחוזר לפולין לראשונה אחרי המלחמה.
הבחירה לפצל את העלילה לשלושה קווים מקבילים מתגלה כבעייתית. היא מפזרת אותו על מעט שטח ועם עומס של תוכן, טקסטים ודימויים. במקום מוצר אחיד עם המשכיות הגיונית, פאלטרו מייצר מיקס של אירועים שכאילו קשורים אחד לשני, אבל לא באמת וזה עשוי לבלבל. מן הסתם, הדבר שמדביק את כל זה הוא המשפט המתוקשר של הנאצי.
תצוגות המשחק המרשימות של חלק מהקאסט מחזקות את "יוני 0". צחי גראד מצוין כתמיד, כשהפעם הוא נכנס לנעליו של לוחם מחתרת לשעבר, איש קשה ומחוספס, שלא חוסך את דעתו הכנה על ערבים ותימנים. עמי סמולרצ'יק עושה תפקיד סביר בתור ניצול שואה ונועם עובדיה הצעיר מספק הופעה ראשונה ומרשימה בתור הילד דוד, שנאלץ להתבגר מהר מדי, לעבוד במפעל מתכות קשוח ולבנות תנור שבו עתיד אייכמן להישרף. הבגרות של דוד מתבטאת באדישות שלו כלפי המשימה שעומדת בפניו. זה קצת לא אמין, אבל אפשר להחליק את זה.
שלושת הסיפורים לא אחידים ברמתם. בולט בחיוורונו הוא הסיפור של מיכה, קצין המשטרה וניצול השואה שחוזר לפולין. הסיפור הזה מנותק מכל הקשר ומרגיש שנלקח מסרט שואה גנרי אחר. הסיפור הזה נוכח כמין עדות כללית של "זיכרון בסלון" על מסך הקולנוע, אבל הסרט היה יכול לעמוד בפני עצמו גם אם הסיפור הזה היה נשאר על רצפת העריכה. אפילו ההופעה הקצרה והחביבה של ג'וי ריגר לא משפרת את התחושה שיש כאן פספוס.
דווקא הסיפור של חיים, קצין המשטרה שאמון על בטחונו האישי של אייכמן (כי יש סיכוי שאשכנזי ניצול שואה ירצה להתנקש בחייו) הוא האפקטיבי ביותר מבחינה דרמטית והיה ראוי לתת לו חיזוק והידוק משמעותי יותר דרך התסריט ואפיון הדמויות. פאלטרו ושובל מציירים מערכת יחסים מעוותת בין הקצין לאייכמן, שפניו מוסתרות באופן מכוון. הקרבה בין השניים מוסיפה אימפקט ומקוריות לסרט. לרגעים הקטע מאבד אחיזה ומהחוזק של הסיטואציה המקריפה. בכל אופן, הוא עשוי טוב ברמה הכללית והיה מקום לתת לו יותר
זמן מסך.
"יוני 0" סובל גם מנוכחות של קלישאות שואה טיפוסיות. הן נוכחות לגמרי בטקסטים שיוצאים מפיהן של הדמויות, עם כל הפאתוס שמתלווה אליהם, ואפשר למצוא אותן בכמויות דרך הדימויים החזותיים ששוטפים את הסרט. על כל זה, פאלטרו ושובל מעמיסים נושא חברתי רגיש אחר: יחסי אשכנזים ומזרחיים, או כמו שהם נקראים כאן – "יהודים ערבים". זה לא תורם להתפתחות של הסרט או הדמויות שלו ונדמה שזה נעשה רק כדי לסמן וי.
ל-"יוני 0" היה פוטנציאל להיות סרט מצוין, אם פאלטרו רק היה משתדל להתמקד בדבר אחד במקום לנסות לקלוע לכמה מטרות בו זמנית. יש כאן ניסיון מרשים למדי לאגד אולסטארס ישראלים תחת סט אחד לסרט שואה שכולו ניצחון. התוצאה די מאכזבת וחסרת נופך דרמטי מובהק ובועט, בפיצ'ר שמנוקד בקוריוזים קלילים של הומור שחור.