בספר הביכורים שלה, הפסיכותרפיסטית בירי רוטנברג מעניקה לגיבורה חברה דמיונית מפתיעה למדי: קלרה היטלר, אמא-של. "קלרה שלי" עוסק ביצירת קשר עם חברים דמיוניים, שעוזרים לנו להתמודד עם אתגרי החיים בעתות משבר ולחזק את מערכת החוסן הנפשי שלנו. בשנים שהעבירה בכתיבתו, גילתה רוטנברג עוד ועוד נשים כמוה, דור שני לשואה, שגם הן מרבות לחשוב על אמו של הצורר הנורא.
חלק 1
קלרה שלי, המון זמן לא דיברתי איתך בראש, ודווקא עכשיו את חוזרת לדיבור הפנימי עם עצמי. עברנו לא מזמן לדירה החדשה. בעלי, אני, התינוק והכלבה. קירות הדירה מריחים סיד טרי שצורב בנחיריים. אני מריחה את התינוק המושלם שלי, כשהוא מונח על שידת ההחתלה. גופו חזק, הוא שמנמן, אני אוהבת לפרוש אותו ולהתפעל מכל קפל של הווייתו. כשנולד מתוכי הגיח עם אגרופים קפוצים למול העולם, וכעת הוא שוכב לידי בעריסה. קודם כשחיתלתי אותו התחלתי לחשוב על המשפט הראשון שאכתוב לך. התגעגעתי אלייך. לא הגעת אליי מאז גיל ההתבגרות. מעניין איפה המחברת הישנה שכתבתי בה אלייך. בכל מקרה, אז הייתי מתבגרת ועכשיו אני אמא של תינוק. הוא ריחני ומשוח בשמן לעיסוי תינוקות. כפות ידיו ורגליו רפויות, מרוצות. על פניו נסוך חיוך שבע. הוא שוכב בעריסה שעשויה מעץ. המוכר אמר לנו שבעץ של העריסה משובצות עיניים שמשגיחות על האם והתינוק. אני מביטה בתינוק שלי והוא מסתכל אליי בחזרה. אני רוצה לטעום אותו. הוא שלי. הוא הממתק האנושי האכיל שלי. את מאמינה קלרי? את מאמינה שילדתי תינוק ואני א-מא. א-מאא. א-מא. התינוק שלי בעריסה עסוק בלתפוס את כף הרגל שלו בכף היד. כשילדתי תינוק ילדתי גם את עצמי. בעלי אומר שאני אמא לביאה, דרוכה, חייתית, מרגישה כל אוושה בתינוק שלי. אני אוזקת את עצמי כל לילה למיטתו, פוקדת את שנתו למען הכול ייטב למענו. ומצד שני, אף אחד לא יודע שלפעמים בא לי לצרוח ולשרוף את הגרון ואת העולם. בא לי להיות רעה. אמא מזניחה. אני מסתירה את זה מכולם. לפעמים בא לי להיות שוב המתבגרת הבועטת הזו שכתבה לך מחברת עבה. זו שהרגישה דפוקה, משוגעת וגם רוצחת המונים מגעילה. אבל מה יהיה אם אפגע בו, קלרי? מה יהיה אם אהיה פתאום אמא מפחידה? לפעמים בא לי לארוז מזוודה. לברוח. להשאיר אותו עם בעלי ולהתחבא באיזה בית מלון נידח עם פקיד קבלה מנומנם. אולי גם במקרה באותו הערב תגיע חוליית טרור ותהרוג את כל שוכני בית המלון, ואז תהיה לתינוק שלי אמא שברחה אבל מתה בזמן שנלחמה במחבלים וניסתה להציל את כל שוכני בית המלון. אולי לאמא הזו שאני, עדיף להילחם בחוליית טרור במקום בעצמי. הכלבה נובחת על שליח שעובר מעבר לדלת והתינוק שלי מתחיל לבכות. אני הולכת אליו. ביי. אני לא מאמינה שחזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שכבר היינו בנפרד. גם הפעם את מבלבלת אותי. איך אדע אם את צדה אותי או אני צדה אותך?
היי לך שוב, אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך. התינוק יונק, מטפטף לו קצת חלב מהצד, ואני כותבת לך שוב. אני יושבת על הכורסה הכחולה שקנינו במיוחד למלאכת ההנקה. יד שמאל שלי פנויה. וידאתי שהתינוק תופס נכון את הפטמה. יש לי זרמים בכל הגוף. אני לא מבינה, מישהי אמרה לי שיניקה של תינוק זה דבר מחרמן, אבל אני לא מרגישה חרמנית בכלל. אני מרגישה עצבנית כמו חיפושית בסרט טבע על הכחדה עצמית. במקרה הטוב אני כורסה קטיפתית שמחוברת אליה פטמה גדושה וענקית. התנועות המהירות של הפה של התינוק גומעות אותי, אולי הוא שואב וגומר אותי? אני מרגישה זרמים שעוברים מתוכי אליו. מה יהיה אם הוא יונק גם אותך? מה יהיה אם התכנים המשוגעים שיושבים אצלי בתודעה עוברים אליו בירושה? כשהתינוק יונק הלסתות שלי נרפות. תוך כדי יניקה התינוק מלטף בכף רגלו את מסעד הכורסה, הלוך ושוב, הקרסול שלו משרטט קו זעיר של מסלול גדילה. בא לי לשקוע לתוך הכורסה, שתבלע אותי ברחם שלה, אולי בתוכה אגלה פטמה עבור עצמי, שתוכל למלא גם אותי.
אוי קלרי. עוד פעם הוא כמעט נחנק לי. הפסקתי לכתוב כי הייתי צריכה את שתי הידיים לשלוף אותו ולשנות לו את התנוחה. הוא השתנק וכאילו התבלבל לרגע עם החלב שנכנס לו ונפלט בהפתעה. אני נבהלתי כי הרגשתי שהוא כמעט נחנק. השענתי אותו על הכתף שלי וליטפתי לו את הגב, דיברתי אליו להרגיע אותו ולעזור לו שוב להאמין בעצמו, שהוא יודע איך לתפוס את הפטמה. אתה יודע, אמרתי לו, אתה יונק מעולה. אתה יודע הכול על הנקה, אהוב שלי. הנחתי אותו בעריסה. אני לא יודעת כלום על איך להניק תינוק, אבל גם ללדת לא ידעתי והתברר לי שהגוף שלי ידע. גיליתי שהתינוק ידע איך להיוולד, ועכשיו אני רוצה להאמין שהוא יודע גם איך לינוק, אבל האמת קלרי שאני מתה מפחד. אני חייבת לדבר עם יועצת ההנקה, לספר לה מה קרה. עכשיו התינוק נרגע. אני יושבת על הכורסה הכחולה קרוב קרוב לעריסה, יד אחת חופנת את הראש הרך והחם ויד שמאל כותבת לך מכתב. שוב אני רואה אותך בעיני רוחי מדברת לילד שלך. שרה לו. מדמיינת אותך אוהבת אותו. הכלבה נובחת בשקט לתוך עצמה מתוך חלום. היא מזיזה קצת את השפם ואת הרגליים הקדמיות. אני מסתכלת על התינוק שלי ומתמלאת באהבה מפחידה. זה הילד שלי. הגוף שלי מזין אותו. יש לי כיווצים בבטן התחתונה. א-מא. א-מא. א-מא. קלרי, מה אני אהיה? אמא טובה או אמא רעה? אמא מדויקת או אמא מזניחה? מי התינוק שלי, קלרי, איך אני אדע? אני מתה מפחד שיֵצא לי הילד שיצא לך. את תעזרי לי לוודא שהוא יהיה גבר טוב, לעצמו, לאשתו ולאנושות כולה? שלא נחזור על אותן הטעויות שאת עשית? תעזרי לי קלרי, כמו שעזרת לי פעם מזמן, את מבטיחה?
תגידי קלרי, התינוק שלך היה תינוק יוצא דופן? למה לדעתך הוא שרד אחרי כל האחים והאחיות שמתו לפניו? אני קוראת עלייך בוויקיפדיה. יש עלייך ערך. יש גם תמונה. את אשכרה תופעה פוסט-מודרנית. כשכתבתי לך בגיל ההתבגרות לא הייתה עדיין ויקיפדיה. חיפשתי אותך, טובלת בבושה נוראית בספרים ובספריות, מתייעצת עם ספרניות וממציאה המצאות כדי שלא יחשבו שאני באמת אחת כזאת שמחפשת נאצים בין המדפים וחס וחלילה קוראת עליהם ספרים. ועכשיו, לא ייאמן שכמה רגעים אחרי שנולדתי כאם אני מחפשת אותך במנוע חיפוש וירטואלי. אני זוכרת איך עזרת לי בגיל ההתבגרות. הקללות שקיללתי אותך, הצעקות שצעקתי אותך והדפים שקרעתי ושרפתי בחדרי עם שמך. זה עזר לי. לא נעים לי להודות שעזרת לי מאוד. את בטח מבינה אותי, קשה להודות שאת זו שעזרה לי בגיל ההתבגרות. עזרת לי עם האובדן של אמא, עם הסרטן שלה, עזרת לי עם האשמה, עזרת לי עם השנאה ועם הפגיעה העצמית, והכי עזרת לי להפיג את בדידותי. אני מתביישת, עד היום אני מתביישת, כי אם זה מה שעזר לי בחיים, מה זה אומר עליי ועל בני?
האם יושבת בסלון על הכורסה הכחולה. היא בוהה בספה בצבע בורדו ממולה ומדמיינת לעצמה שעל הספה יושבת קלרה שלה. קלרה היא אישה מבוגרת, שערה בהיר, עטוף במטפחת לבנה, לבושה בגדים שחורים מבד עבה, חולצה וחצאית שחורות. מעליהן מתוח סינר לבן ועליו שני כתמים חומים כהים למטה בצד, בדיוק בפינה שאליה נשלחות כפות הידיים כדי להתנקות. הגרביים שלה גם הן חומות, ארוכות. יש לה מרפקים עבים מחוספסים וקרסוליים נפוחים. האם שומעת את האנחות הקטנות וחושבת שלפי האופן שבו קלרה מעסה את הרגל נראה שיש לה כאבים במפרק הירך. היא נראית לאם כמו אישה שעמדה הרבה שנים על הרגליים. אחרי כמה רגעים האם מדמיינת את קלרה קמה ממקום ישיבתה, מסתובבת בסלון עייפה וכעוסה. האם נשארת לשבת, בוהה, מדברת עם קלרה בלב, בצעקה. מפעם לפעם היא מפנה את מבטה לעריסה של התינוק. בודקת שהוא לא מתעורר מהרעש שיש לה בפנים.
האם שומעת את קלרה מדברת אליה. היא אומרת לה בקול נמוך וברור שצריך לשמור על העריסה. להקשיב לנשימה של התינוק. היא אומרת שנשימות של תינוק זה כמו תקוות שצריך לטפח. האם מרימה את התינוק הישן מהעריסה, מתעייפת ושוב מתיישבת על הכורסה הכחולה. קלרה צועדת בצעדים כבדים עם הסינר הלבן והכתמים, רגליה נגררות לאט, היא מתיישבת על הספה ליד האם והתינוק. מכפות ידיה מתקלף העור. האצבעות שלה עבות ושומניות. הצוואר של קלרה קצר, עצם הבריח שלה כבר ויתרה, היא שקועה אל תוך הגוף השקוף שלה. האם והתינוק נרדמים על הכורסה, עיניהם עצומות. בהיסח הדעת קלרה מושיטה את זרועה אל העריסה הריקה.
"קלרה שלי", בירי רוטנברג | הוצאת שתיים | 200 עמודים