הספר "דיוקן אישה" מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו של מחנה ההשמדה אושוויץ. 50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים. המסע בעקבות זהותה מוביל את פרופ' יואל יערי לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים אמיצות שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.
פרק 1
אושוויינצ'ים
יום שלישי, 14 בינואר 1992, היה יום קר וקודר בעיירה הפולנית אוֹשְוִויֶינְצִ'ים ובסביבותיה. השלג שירד במהלך הלילה גדש את הכבישים המרופטים והקשה על נהגי הפובדות והלאדות המגושמות לתמרן בין המהמורות. גם הביתנים והמשעולים במתחם מחנה ההשמדה לשעבר אוֹשְוִויץ I, הממוקם בפאתי העיירה, כוסו בשכבת שלג בוצית. במתחם זה שוכן חלק הארי של מוזיאון אושוויץ־בִּירְקְנָאוֹ, המהווה כיום אטרקציה תיירותית בקנה מידה עולמי. אולם רק תיירים ספורים ביקרו במוזיאון באותו יום חורפי. גם הם, על אף לבושם החם, ביכרו לצפות בתצוגות בתוך ביתני האבן, אשר הִקנו מסתור מהרוח הקרה שנשבה בחוץ. אותה רוח, שחמישים שנים קודם לכן הקפיאה אלפי אסירים ואסירות מזי רעב לבושים כותונות פסים דקות, בעומדם שפופים שעות ארוכות במסדרי הבוקר והערב בחצרות המחנה.
השמש שקעה באותו יום קצת אחרי השעה ארבע, וחשכה החלה לרדת על העיירה. שעת סגירתו של המוזיאון קָרבה. המבקרים כבר נָפוצו כאשר מכונית פורד שכורה פנתה מרחוב סְטַנִיסְלָבָה לֶשְצִ'יֶנְסְקָה ונכנסה אל רחבת הכניסה של המוזיאון. שלושה גברים כבני ארבעים וחמש יצאו מהמכונית, עטופים במעילים ומצוידים במצלמות. היו אלה שלושה צלמי אמנות ישראלים, חברים למקצוע וידידים קרובים — שִמְחָה שִירְמַן, אָבִי גָנוֹר ומִיכָה קִירְשְנֶר. הם הגיעו למוזיאון לאחר שעות ארוכות של נהיגה מברלין.
השומר הקשיש, שכבר אסף את חפציו והיה בדרכו לנעול את דלת הכניסה למתחם המוזיאון, לא שעה בתחילה לתחנוני שלושת הגברים וסירב להכניסם. כמה שטרות של עשרה זלוטים וחפיסת סיגריות שנתחבו לידיו עשו את שלהם. "לא יותר משעה", הפציר בהם בפולנית, והם מיהרו פנימה. לאחר הליכה של כמה עשרות מטרים הגיעו לשער הכניסה המקושת של המחנה עצמו, הנושא מעליו באותיות ברזל את הסיסמה המצמיתה 'ARBEIT MACHT FREI' — 'העבודה משחררת'. בתוך המחנה פנה כל אחד לדרכו.
במהלך השיטוט במשעולי המחנה, בין ביתני האבן הקודרים הגיע שירמן לביתן מספר 6, בניין דו־קומתי הבנוי מלבנים אדומות. היה זה אחד הביתנים הבודדים שדלתותיו לא היו נעולות ומסדרונותיו הוארו באור חשמל חיוור. הביתן הכיל את אחת מתצוגות הקבע של המוזיאון. מעל דלת הכניסה נקבע שלט עליו נרשם שם התצוגה: ŻYCIE WIĘŻNIA — 'חיי האסירים'. שירמן טיפס על שש מדרגות הכניסה, פתח את הדלת ונכנס אל הביתן.
מוזיאון אושוויץ־בירקנאו נחנך ביוני 1947, כשנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הממשל הפולני העמיד לרשות הנהלת המוזיאון את השטחים של שני מחנות הריכוז וההשמדה הנודעים ביותר — אושוויץ I ואושוויץ II (המוכר לרבים בשם בירקנאו). 'אושוויץ' הוא שמה הגרמני של העיירה אושוויינצ'ים, אשר בפאתיה נבנה אושוויץ I. 'בירקנאו' הוא שמו הגרמני של כפר פולני סמוך, בְּזֶ'זִ'ינְקָה, שעל אדמותיו נבנה אושוויץ II לאחר שתושביו גורשו ורוב בתיהם נהרסו. שני מחנות אלה, הרחוקים זה מזה כשלושה קילומטרים, היוו חלק מתשלובת מחנות אושוויץ — כארבעים וחמישה מספרם — שהקימה גרמניה הנאצית על אדמת פולין הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. בין 14 ביוני 1940, היום שבו החל אושוויץ I את פעילותו, ועד לשחרור המחנות על ידי הצבא האדום ב־27 בינואר 1945, נרצחו במחנות אושוויץ כמיליון ו־200 אלף בני אדם, כ־90 אחוזים מהם יהודים. לא בִּכדי הפך השם אושוויץ לשם נרדף לָשואה ולְרצח עם.
אושוויץ I, המשתרע על שטח של כ־90 דונם, היה המחנה הראשי (Stammlager), ובו שכנה המפקדה הראשית של תשלובת המחנות. בירקנאו, המתפרש על שטח גדול פי עשרה, היה המחנה בו התבצעה ההשמדה ה'תעשייתית' של יהודים ובני עמים אחרים. בניגוד לבירקנאו, שרוב ביתניו היו עשויים מעץ והם פורקו ונבזזו בשלהי המלחמה ומיד לאחריה, נשמר אושוויץ I, על שלושים ביתני האבן וגדרות התיל שלו, כמעט בשלמותו. על כן שוכנו בו הארכיון, המעבדות והמשרדים השונים של המוזיאון. כעשרה ביתנים פתוחים כיום למבקרים, ומכילים את תצוגות הקבע והתערוכות המתחלפות של המוזיאון. מבנים נוספים בהם ניתן לבקר הם המשרפה ('קרמטוריום') של המחנה וביתן מספר 11 ששימש בית הסוהר שלו.
בעשורים הראשונים לפעילותו היווה מוזיאון אושוויץ־בירקנאו אתר הנצחה ל'קורבנות הפולנים ולעמים אחרים'. המשטר הקומוניסטי בפולין באותן שנים סירב להכיר בייחודיות של שואת היהודים במכלול הזוועות שהתרחשו בשנות המלחמה, ובעובדה שרוב קורבנות אושוויץ היו יהודים. אולם החל משנות השמונים ואילך, השתנה השיח הציבורי בפולין בסוגיה זו והמוזיאון הפך בהדרגה לאתר המזוהה בעיקר עם שואת העם היהודי.
עם השנים הרחיב המוזיאון את פעילותו, ונפתחו בו תצוגות חדשות ומכון מחקר פעיל. בשנים האחרונות מספר התיירים המגיעים אליו מדי שנה נאמד במיליונים.
התצוגה 'חיי האסירים' בביתן 6, שאליה נכנס שירמן בביקורו הראשון באושוויץ בינואר 1992, הייתה אחת התצוגות הבודדות שהיו פתוחות למבקרים באותה עת.
היא נוצרה בשנת 1955 והוקדשה ל־150 אלף הפולנים שהיו אסורים במחנות אושוויץ, ומחציתם נספו בהם. במסדרון הביתן נתלו מאות תמונות דיוקן של אסירים
ואסירות שמתו במחנה, רובם פולנים קתולים. בחדרים עצמם הועמדו מיצגים שונים, שתיארו את הליך קבלת האסירים למחנה, את שגרת יומם ואת התנאים הבלתי אנושיים שדחפו למותם. מאז שנחנכה ועד ימינו אלה לא חלו שינויים מהותיים בתצוגה זו.
"דיוקן אישה", יואל יערי | הוצאת כנרת זמורה דביר | 399 עמודים